326. דליה רביקוביץ: כף יד רשעה

בעריכת דרור גרין

 

ספטמבר 326

מדי שבוע אני מהרהר כאן בשיר אחד, שאני שולח לכם, והשיר מעורר בי אסוציאציות פרטיות לגמרי, שאינן פירוש או ביקורת אלא תחושה סובייקטיבית. השיר, כל שיר, הוא מקום קטן ובטוח בים של מלים המציפות אותנו מבוקר עד ערב, ואני מקווה שההרהור שלי מעלה בכם הרהור פרטי משלכם. לעתים אני מכיר את המשוררים ואת הסיפור שמאחורי כתיבת השיר, אך לכוונות של המשורר אין כל משמעות וחשיבות בחוויית הקריאה של השיר. 

אני רגיש לאינטונציה. מחוץ לשיחת טלפון או שתיים עם דליה רביקוביץ (1936-2005) לא נפגשנו מעולם, אך בקולה, אותו שמעתי גם בהקלטות רדיו רבות, תמיד שמעתי את החרדה שליוותה אותה כל חייה, כפי ששמעתי את החרדה גם בקולה של יונה וולך, איתה היה לי קשר קרוב בשנים האחרונות לחייה. 

כמו אצל יונה וולך (שדליה רביקוביץ ראתה בה מתחרה), גם הטראומה של רביקוביץ נוצרה כאשר נדרס אביה בהיותה בת שש. על האירוע סיפרה בשיר הנפתח במלים "עוֹמֵד עַל הַכְּבִישׁ בַּלַּיְלָה הָאִישׁ הַזֶּה, שֶׁהָיָה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים אַבָּא שֶׁלִּי". בראיון היא סיפרה ש"אם אבא שלי לא היה מת, יכול להיות שלא הייתי חוטפת בכלל את מחלת הדיכאון שאני סובלת ממנה." השיר מסתיים במלים "הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר לִי מִלַּת אַהֲבָה אַחַת". אהבה היא המקום הבטוח האולטימטיבי, והחוסר באהבה מעיד על החרדה הגדולה, ועל הדיכאון שליווה את רביקוביץ כל ימי חייה. 

כעת, כשאני קורא את השיר 'כף יד רשעה' (גם הוא, כמו השיר על אביה שנדרס, לקוח מתוך ספרה הראשון, 'אהבת תפוח-הזהב), אני יודע שרביקוביץ לא היתה ילדה מוכה, כפי שהיא עצמה סיפרה פעם (השיר מתאר אירוע שבו היא היכתה ילדה אצלה התארחה בנהלל, ובתגובה היכה אביה את ידה 'הרשעה'). ולמרות זאת, זהו שיר מובהק על טראומה, כלומר על אירוע המערער לחלוטין את תחושת האמון והביטחון של הילדה, באביה, אותו היא אוהבת גם לאחר המעשה. 

לא במקרה נמנעת רביקוביץ מלתאר את המעשה שעליו נענשה. לעתים קרובות נפגעי הטראומה אינם זוכרים במדויק את האירוע הטראומטי, אבל במוחם מוטבעים פרטים הקשורים בריחות ומראות ("קַוִּים שֶׁל עָשָן") ובצלילים ("כָּל הָעוֹמְדִים צָחֲקוּ לַמַּרְאֶה"). לכן חוזרת רביקוביץ בשורה הראשונה של כל אחד מארבעת הבתים על הזיכרון החוזר ('פלאש-בק') של הטראומה, של קווי עשן הסיגריות האלכסוניים וריח העשן. 

המבנה הקבוע והחוזר על עצמו של ארבעת הבתים, יוצר לכאורה את תחושת המקום הבטוח של הקורא, כשם שהמפגש הקבוע עם ההורים יוצר בנו תחושת ביטחון, ובתוך המקום המוכר הזה מתארת רביקוביץ את מה שמערער את תחושת הביטחון ויוצר את הטראומה. 

בבית הראשון נדמה, לכאורה, שהסיבה לטראומה פשוטה: "אַבָּא שֶֹלִּי הִכָּה אוֹתִי". אבל בבית השני אנחנו מבינים שלא מדובר באלימות קשה: "אַבָּא הִכָּה עַל כַּף יָדִי". בבית השלישי מתברר שמדובר במעשה חינוכי, ולא באלימות לשמה: "אַבָּא חָדַל מֵהַכּוֹת אוֹתִי". כדי להדגיש זאת חוזרת המשוררת על כך גם בבית הרביעי. 

האם המכה על כף היד היא הסיבה לטראומה? נראה שלא. החרדה נוצרה מתוך הפחד. אבל אין זה הפחד מפני האב, אלא מפני המלים של האב, שהאשים את היד בכך "שֶהִיא כַּף יָד רְשָׁעָה". יתכן שהאב רצה להפריד בין בתו 'הטובה' לבין היד ה"רְשָׁעָה", כלומר המעשה שעשתה היד, אבל דווקא ההפרדה הזו היא שיצרה את הטראומה. גם לאחר שהענישה הסתיימה, היד, שבעתיד תכתוב שירים, המשיכה להיות "רְשָׁעָה". היא "צִמְּחָה אֶצְבָּעוֹת, וְכָל מַעֲשֶׂהָ שָׁרִיר וְקַיָּם." וכך, גם במבט מאוחר של המשוררת הבוגרת "הַפַּחַד הַזֶּה שָׁרִיר וְקַיָּם", והטראומה נמשכת למרות שהאירוע הפעוט לכאורה הסתיים במהירות (ולכן היא חוזרת ומדגישה את העובדה שאביה חדל להכות אותה). 

טראומה אינה נוצרת מתוך כאב, אלא מתוך אבדן האמון. מה שהפך את המכה הקלה בכף היד של הילדה הקטנה (היא עדיין לא היתה בת שש, לפני מות אביה) לטראומה היה העלבון על כך שנענשה שלא בצדק. לכן שני הבתים הראשונים מסתיימים בהכרזה הילדותית הנעלבת: "מַה שֶּׁסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב". מה שמגביר את אבדן האמון הוא הזלזול של העדים לטראומה בעצם קיומה: "כָּל הָעוֹמְדִים צָחֲקוּ לַמַּרְאֶה". טראומות ילדות רבות, הקשורות בהטרדה מינית או אלימות פיסית או מילולית, מועצמות כאשר העדים למעשה מתעלמים ממנו או מתכחשים לו. 

תיאור היד המוכה, ה'רשעה' רומז גם על ידיים מכות אחרות בשירה העברית, שוודאי היו מוכרות לדליה רביקוביץ', כמו "הַיָּד שֶׁהִכְּתָה הִיא הַיָּד שֶׁתַּחֲמֹל" של אבידן (מתוך 'סיכום ביניים') או "יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת" של רחל, מתוך 'רק על עצמי לספר ידעתי'. 

קשה לי לקרוא על הורים מכים או על ילדים מוכים, משום שגם אני הייתי ילד מוכה, למרות שמעולם לא הרביצו לי. השיר של דליה רביקוביץ עורר בי אפילו קנאה מסוימת, משום שבמכה על כף היד יש גם ביטוי למגע ולתשומת-לב, ואילו הורי מעולם לא נגעו בי, לא במכה ולא בחיבוק או ליטוף או נשיקה. לעתים הזנחה או חוסר-אהבה כואבים יותר ממכה פיסית. גם את ההתעלמות של העדים אני מכיר, ורק לאחר שהשתחררתי מן הצבא הבנתי ששכנים וחברים ובני-משפחה ידעו על המתרחש, אך חששו להתערב. כפי שכתבה רביקוביץ, "הַפַּחַד הַזֶּה שָׁרִיר וְקַיָּם", והכאב הזה מלווה אותי גם היום, כשהורי הזקנים ממשיכים להתכחש לכאב שלי. עכשיו, בערב יום-הכיפורים, המעורר בי גם את טראומת המלחמה, שהיא המשך טבעי של טראומת הילדות, אני סולח להם שוב, אבל הכאב, והצורך בהורים אוהבים, אינו נגמר לעולם. 

ההתבוננות אל העבר הרחוק מזכירה לי שהדרך היעילה ביותר להתמודד עם טראומה אינה לשחזר אותה, אלא להתמקד במה שקרוב, במה שעכשיו. פעם נהגתי להתבונן רחוק, ולראות במבט אחד כולל את הכל, כמו את החצר שעדיין פורחת אצלנו בסוף הקיץ. 

אבל אם אני משנה את המיקוד, ומתבונן מעט קרוב יותר, אני מגלה את היופי שנמצא כאן, לידי. 

לא רק לי מעניקים הספרים, המקיפים אותי מכל עבר, תחושת ביטחון, 

יונתן ואנדה גילו שאפשר, מספרים, לבנות גם מגדלי קלפים, 

ולהתבונן דרכם,  

אל העולם.   

אני מתבונן בעץ הרחוק, המשקיף מדי בוקר אל חלון חדר השינה שלי, בתפאורה המשתנה של עונות השנה, 

ובדלעת הדקורטיבית המייפה את החצר, ממש כאן, קרוב.

או במי שמסתפק, תמיד, רק בכאן-ועכשיו, כך, 

וגם כך.  

מרחוק, בחגיגות הכפר, רוקדים במעגלים, 

או מתבוננים,   

שמחים,   

ונוסעים בכפר, 

ומטיילים,  

ליד הנחל, 

עד שהערב יורד, 

וירח קטן,  

עולה. 

שבת שלום,

דרור