366. רות נצר: מה את רואה

בעריכת דרור גרין

 

יוני 366

השיר 'מה את רואה' לקוח מתוך קובץ השירים 'הגוף היחיד' מאת המשוררת, הציירת והפסיכולוגית רות נצר, שזכה בפרס אס"י (איגוד הסופרים בישראל). כשקראתי את השיר הוא נגע מיד ללבי, לא רק משום שהנוף המתואר בו דומה כל-כך לנוף הכפר הבולגרי שבו אני גר, אלא משום שמהדהדות בו גם מלים אחרות, מנופי שיר-השירים שהוא, אולי, תבנית נוף מולדתי. 

השיר נפתח במלים "מָה אַתְּ רוֹאָה", ומרמז לשאלה דומה, אותה הפנה אלוהים לנביא ירמיהו: "מָה-אַתָּה רֹאֶה". גם הנביא, כמו המשורר, אינו רואה את המציאות אלא מפרש אותה: "מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה". שפתו של הנביא, כמו שפתי המשורר, משתעשעת בפעלים ("כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ"), ולעתים קול האלוהים מדבר מפיו, כשהוא מזהיר מפני הסכנה: "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה". 

בשלוש המלים הפותחות את השיר מצליחה רות לעורר בנו, הקוראים, את האסוציאציה המוכרת של נבואת ירמיהו, ואיתה את ההקבלה שבין המשורר לבין הנביא, ששניהם מציעים לנו, במקביל, נבואות זעם ונבואות נחמה, ומשקפים שוב ושוב את התהליך הרגשי המפעיל את מוחנו, ומנווט אותנו בעולם במטרה להימנע מסכנה ולמצוא בו תחושה של מקום בטוח. 

כשם שירמיהו ראה בתופעות הטבע את התגלמות הרצון האלוהי, רואה המשוררת בטבע את עצמה: "אֶת עַצְמִי וּבְשָׂרִי אֲנִי רוֹאָה בַּיָּרֹק הַזֶּה". גם האהובה, בשיר השירים, רואה את עצמה בטבע המקיף אותה: "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים" (שיר-השירים, ב', א'). 

 

בשיר-השירים מתאר המשורר את גופם של האהוב והאהובה באמצעות מטפורות ודימויים, ואילו רות נצר מציירת את גופה כחלק מן הנוף עצמו. "עֵינַי בָּעֲשָׂבִים" (לעומת "עֵינַיִךְ יוֹנִים"), "פִּי בַּבְּאֵרוֹת" (לעומת "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים"), "שַׁדַּי בַּגְּבָעוֹת" (לעומת "שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים"), "שַׂעֲרוֹתַי בַּגִּבְעוֹלִים" (לעומת "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים"). 

בשעה שבשיר השירים הטבע משמש כדימוי ליחסי האהבה, מתארת רות את יחסה עם הטבע עצמו, ורואה את עצמה כחלק ממנו: "הָעֵצִים בַּשְּׂדֵרָה הֵם אֲבוֹתַי". 

בהמשך השיר היא עושה שימוש במיומנות הרגשית החשובה ביותר, באמפתיה המאפשרת לנו לראות את העולם מבעד לעיניו של האחר, וכך ליצור רשת חברתית שבזכותה מתקיימת התרבות האנושית. אבל רות מרחיבה את גבולות האמפתיה האנושית גם אל הטבע, ומתבוננת בעולם מבעד לעיניו של הטבע: "זַהֲרוּרִים הַמִּשְׁתַּקְּפִים בַּנָּהָר הֵם עֵינַי, טַל הַצִּפּוֹרִים שֶׁעָפוֹת מֵעָלַי הוּא שִׁירָתִי, הַשַּׁחַר יְקִיצָתִי". 

זהו היפוכו של הרעיון הפנתאיסטי. במקום לראות בכל ביטוי של הטבע את האלוהים, רואה רות את עצמה בכל ביטוי של הטבע, ומתמזגת בו, במעין מעשה בריאה מחודש. 

השיר מסתיים בחזרה על השאלה הפותחת אותו: "מָה אַתְּ רוֹאָה?". 

עכשיו, לאחר ההתמזגות בטבע, היא שבה אל המבט המתבונן, ואולי נזכרת גם בשיר-השירים, ובאהובה המחפשת את אהוב ליבה: "אוֹתְךָ הָעוֹלָם, אֲהוּבִי, אֲנִי רוֹאָה". 

 

שיר-השירים, שכולו אהבה וחושניות, מסתיים כשהוא מציג גם את הסכנה שבאהבה: "כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה". 

גם רות מסיימת את שירה בפנים הכפולות של העולם, בחרדה שהוא מעורר גם כשאנו מוצאים בו את המקום הבטוח: "אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ, עוֹלָם, הַאִם אַתָּה רוֹאֶה אוֹתִי, עוֹלָם אָהוּב שָׂנוּא, עוֹלָם עָלוּב מְפֹאָר שֶׁלִּי?" 

 

כשאני מתבונן מדי יום ביופיו של הטבע העוטף אותי בכפר הבולגרי הקטן שלנו, גם אני רואה בו רק את עצמי, משום שזהו טבע האדם: המוח שלנו אינו מזהה את המציאות עצמה, אלא רק את הסיפור האישי שלנו, הנוצר מתוך הניסיון הפרטי והמצומצם שלנו. 

כשם שפעם הזכיר לי המדבר את המלחמה ואת חרדת-המוות, אני מוצא בכל יום בטבע הירוק הסובב אותי את השלום ואת השלווה ואת האהבה. אני נפעם כשאני רואה את העלווה המתחדשת על העצים בחצר, 

את האור הראשון של הבוקר, 

ואת עצי הפרי וגן הירק המתעוררים לאט לאט. 

אני מגלה את השמחה בניצני הענבים המתעוררים על הגפן, 

בפלא הזיתים על העץ שהבאתי מיוון, שהצליח לשרוד את החורף הקר, 

ובדובדבנים הנקטפים עכשיו מן העצים. 

בתוך הטבע הזה אני רואה גם את הצמיחה של ילדי, 

שחדוות החיים שלהם, 

ממלאת את החצר, 

ואת חדוות היצירה של אפרת שהופכת בסטודיו שלה את החומר לטנא של שבועות. 

אני עסוק בכתיבת ספר חדש, ובהפסקות אני מנגן אל עצי הדובדבן, 

ומתבשם בוורדים, 

הממלאים גם את הבית. 

אני מוצא את הטבע גם בציור החמניה של מוריה, שהחל ללמוד ציור, 

וההשראה משפיעה גם על אנדה, 

וגם על מאיה, 

שממשיכה לצייר גם בחצר. 

שבת שלום,

דרור 

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).