124. ואלאס סטיבנס: אדם עשוי ממלים
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
אוקטובר - 124
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2009` מחדש את המסורת של דף-השיר, ומדי שבוע אני שולח למנויי האתר שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר וגם להגיב בפורום.
ואלאס סטיבנס, מגדולי המשוררים האמריקניים (1879-1955) במאה-העשרים, מגדיר מחדש בכותרת קצרה את טבע האדם ואת משמעות החיים. בניתוח קר ואכזרי הוא מרוקן את יסודות חיינו - המין, הדמיון והמוות - מתוכנם ומסכם בציניות: "החיים מורכבים מהנחות על החיים". כלומר, משמעות חיינו אינה יותר ממשחק מלים שאין כלום מאחוריו.
הוא מסיים את השיר בהכללה, וממשיל את הגזע האנושי כולו למשורר הכותב "את ההנחות המשונות אודות גורלו".
כשאני קורא את השיר השכלתני הזה, המרוקן את החיים ממשמעותם ושומט את הקרקע גם מתחת לרגליה של השירה עצמה (וזה פרדוקס, כמובן), אני מגלה בו גם את ההפך הגמור.
השירה, אכן, מיותרת לחלוטין, ואין בה כל צורך קיומי, לכאורה. אך דווקא משום כך היא מגלה לנו את היכולת העצומה שלנו לברוא עולמות באמצעות הדמיון. מדי שבוע, כשאני בוחר בשיר השבועי ומהרהר בו, אני מתבונן באמצעותו בחיי שלי, מטיל ספק בכל אשר אני יודע ובודק את הנחות היסוד שלי. דווקא משום כך מקבלות ההנחות האלו, שסטיבנס מכנה אותן בשם "הזיה", משמעות חדשה.
הבחירה בשיר השבועי מאפשרת לי לתרגל את המיומנות של מודעות רגשית, ובאמצעות ההרהור אודות השיר אני שב ומתאים את "ההנחות על החיים" אל המציאות הסובבת אותי. זו הסיבה שאני מקשר תמיד בין השיר לבין חיי היומיום שלי. בכך אני מממש גם את דרך `האימון הרגשי`, שבה אני עוסק בשנים האחרונות, המשמשת לי כדרך-חיים וכיעוד כאחת.
"אדם עשוי ממלים" היא דרך אחרת לטעון שאדם מורכב מסיפורים, וטענה זו מוכרת לכל מי שהתנסה בפסיכותרפיה הנרטיבית. במשך כחמש-עשרה שנים ניסיתי להבין איך מניעים הסיפורים את התבניות הרגשיות שלנו, עד שגיליתי את המיומנויות הרגשיות היוצרות, למעשה, את הנרטיב האנושי.
את השיר `אדם עשוי ממלים` מצאתי בספר `האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים` (הוצאת `כתר` 1985):
כותרת השיר מתייחסת אל הציור הידוע של פיקאסו, `הגיטריסט הזקן`, מן התקופה הכחולה. אני משער שסטיבנס בלבל בין סגנון `התקופה הכחולה` של פיקאסו לבין הגיטרה, שדווקא היא אינה כחולה בציור.
בשיר מבקש הקהל האנונימי מן הגיטריסט לעשות את הבלתי-אפשרי: לנגן "לחן מעבר לנו, ועם זאת עצמנו". הם מבקשים ממנו לוותר על השירה ועל יומרתה:
ובמקום זאת לשיר עליהם, על קוראי השירה ושומעיה:
האם לא זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו, כאשר אני קורא בשירו של סטיבנס, ומוצא בו את עצמי? האם לא זה מה שקורה לכל מי שקורא שירה, ולמרות שלעולם אינו יכול להבין את כוונתו של המשורר יוכל בקלות למצוא בה את עצמו?
אבל השירה הזו, לפי הגדרתו של סטיבנס, המעגלית, השואבת את משמעותה רק מתוך עצמה, היא גם דימוי למנגנון הרגשי שלנו, שבאמצעות הסיפורים שהוא מספר על העולם הוא מצליח למצוא בו משמעות, לחבר בינינו לבין המציאות ולהעניק לנו תחושה של `מקום בטוח`.
ומי שירצה יגלה בשירה, ובקריאה קבועה של שירה, מעין תהליך תרפויטי המעניק משמעות לעולם הכאוטי שבו אנו חיים, ומחזק בנו את תחושת הביטחון.
את השיר הזה אני מקדיש לחברתי עפרה אילון, שהתארחה אצלנו בימים האחרונים, בהם שוחחנו על טראומה ועל רגשות ועל אימון רגשי ועל השירה. גם המפגש עם אשה חכמה ורגישה כמו עפרה הוא כמו קריאה בשיר, ובשעה זו, כשהיא טסה בחזרה לישראל, עדיין מהדהדים בי הדברים שנאמרו וגם הדברים שלא נאמרו.
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.