130. בראשית: גן-העדן
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
גיליון 130, שנה שלישית, דצמבר 2009
את 'פיוט' - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 'פיוט 2010' מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 
בשלושה פסוקים מתוארת בפרק השני בספר `בראשית` יצירת גן-העדן. זה אינו גן דמיוני, או מקום שמעבר לעולם הזה, אלא גן של ממש הנמצא בארץ `עדן` שבמזרח, וממנו יוצאים ארבעה נהרות: נהר הפישון, נהר הגיחון, נהר החידקל ונהר הפרת. שני האחרונים מוכרים לנו עד היום וממשיכים לזרום בעירק. בזכות ציון הכיוון "מקדם", כלומר ממזרח, לא קשה להבין שמחבר הספר ישב בארץ-ישראל.
מעניין לדעת כיצד הפך הסיפור המציאותי הזה, של גן הנמצא באזור עירק, לסיפור אגדה דמיוני אודות מקום שמחוץ לעולם הזה, מקום שכולו טוב. אולי זה קרה משום ששלושת הפסוקים נקראים כמעין שיר המעורר את הדמיון.
מעניין לא פחות לשוב ולקרוא את הפסוקים האלו כתיאור `מציאותי` של גן, שנועד לאדם הראשון, ואשר בו יצר אלוהים את חוה מצלעו של אדם (וזאת, בשונה מסיפור הבריאה הראשון בפרק א` בבראשית, בו יצר אלוהים את אדם וחוה בתבנית שבידו, ולא מעפר).
אתמול לקחתי אתי את הילדים כשנסעתי לעיר בלגואבגרד, ובדרך יונתן שאל איך בראו את המכונית. מוריה אמר שאת המכונית לא בראו, ושבני-אדם יצרו אותה. וכך התחלנו לשוחח על הבריאה, ויונתן אמר: "אם אלוהים ברא את בני-האדם אז אלוהים ברא גם את המכונית."
וכתמיד בנסיעות ארוכות ביקש מוריה שאספר להם סיפור, וכמו בנסיעות אחרות רצה שאבחר סיפור מן התנ"ך. כך שבנו וסיפרנו את סיפור הבריאה ואת סיפור הפיתוי והנחש והגירוש מגן-העדן. ובזכות השאלות הפשוטות אודות עץ הדעת, על אלוהים שאפשר לאדם וחוה לטעות ולטעום מעץ הדעת ועל "הכל צפוי והרשות נתונה" שבתי וקראתי את סיפור גן-העדן בעיניים אחרות.
בסיפור הבריאה השני, בפרק ב` בספר `בראשית`, ברא אלהים את העולם כולו ביום אחד, ובו ברא גם את האדם. זהו סיפור על אב היולד את בנו, ויוצר למענו את גן-העדן שבו יוכל לגדול במקום בטוח ומוגן. גן-העדן הזה הוא, למעשה, בית ההורים. בגן הזה מצמיח אלוהים את כל מה שבנו, האדם, זקוק לו למאכל, ומלמד אותו כיצד לטפל בגן, כדי שיהפוך לעצמאי. לאחר מכן יוצר שם אלוהים את כל בעלי-החיים, ומאפשר לבנו לכנות אותם בשמות. האם יש תיאור יפה מזה לדרך בה אב מלמד את בנו לדבר?
שני העצים החשובים בגן הם שני תפקידיו של האב. הראשון הוא עץ החיים, וזו מתנת החיים שנותן האב לבנו, ומתחייב גם לשמור עליה ככל יכולתו, כל עוד גדל הבן בבית אביו. וכמו כל ילד גם אדם האמין שאביו הוא כל יכול ושיחיה לנצח. השני הוא עץ הדעת טוב ורע, כלומר היכולת לבחור ולקחת אחריות. על-פי היהדות אחראי האב למעשי בנו עד גיל מצוות, והוא רשאי לאסור עליו את כל מה שמסוכן לו. רק כאשר מתבגר אדם בורא עבורו אלוהים גם את האשה, ובכך מכין את העזיבה מגן-העדן. כאשר אומר אלוהים "לא-טוב היות האדם לבדו" הוא כבר יודע שהאדם יעזוב אותו לכשיתבגר, ומכין עבורו את הדרך לכך.
הגירוש מגן-העדן הוא, למעשה, הבחירה בחיים, באחריות וביצירה, בשעה שהכמיהה לשוב לגן-העדן היא צורך ילדותי למדי לשוב ולחסות בחיק האב הקדמון, המגונן, ולשכוח את חרדת-המוות.
גן-העדן הוא גם המקום שהזמן לא קיים בו, והוא תמיד פורח, כמו זכרונותיהם של מי שזכו בילדות טובה ומוגנת. אבל כשאני מתבונן סביבי ורואה את היופי הרב שבשינויי העונות, אני שב ומודה לאלוהים על הגירוש הנפלא, ומקווה שגם לי יעמוד הכוח לאפשר לילדי לוותר על גן-העדן שאני מנסה ליצור בשבילם, כשיגיע הזמן לכך.
מחלון המכונית אני צופה בענפים העירומים, וכלל אינני מתגעגע אל הסתיו הזהוב,
ובחיים הזורמים בהשתקפות הענפים החשופים במים,
ובערפל הזורם כל החורף למרגלות ההרים ומרכך את גדות הנהר.
וכשאני ממהר לנהוג הביתה אינני יכול שלא להבחין במי שעושה הכל לאט יותר, כמו בזמנים אחרים, בגן-העדן הזה שבו בחרנו לגור.
שבת שלום,
דרור
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.