200. יונה וולך: אילה
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
מרץ 200
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2011` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא בפורום של קוראי `פיוט`.
 לפני כשלושים שנה, בימים הראשונים של מלחמת-לבנון הראשונה, ישבתי ליד דוכן קטן בשבוע הספר שנערך בגן-הפעמון בירושלים, שבו למדתי פעם בבית-הספר היסודי, וניסיתי להחתים את העוברים והשבים על כתב-עת חדש לשירה. הצעתי לשלוח להם מדי שבוע שיר יחיד במעטפה. להפתעתי, למרות שכתב-העת עוד לא יצא לאור, נרשמו כמה עשרות מנויים, ובמשך שבע שנים תמימות שלחתי מדי שבוע שיר למאות מנויים, וחברי סייעו לי לכתוב בכתב-יד את הכתובות על המעטפות. היום, לכבוד הגיליון המאתיים של 'פיוט', אני שב ומשתף אתכם בשיר הראשון ששלחתי למנויים בדואר. הייתי בן עשרים-ושש, ויונה היתה בת שלושים ושש. לא הכרתי את שיריה, אבל משום מה היא היתה המשוררת הראשונה, שפניתי וביקשתי ממנה שיר לכתב-העת החדש. "מי זה?" שמעתי את קולה המבוהל כשהתקשרתי אליה לראשונה, אך לאחר שהסברתי את מבוקשי היא הזמינה אותי לביתה, ברחוב וולך בקרית-אונו. זה היה בית קטן, מוקף עצי פרי, ובו טיפלה יונה באמה החולה עד ימיה האחרונים. ישבנו יחד על הרצפה בחדרה הקטן, שבו היתה מיטת יחיד ושולחן קטן ועליו מכונת הכתיבה הישנה שלה. יונה הניחה בידי ערימה של דפים ורודים, כמעט שקופים, ואני ישבתי שם שעה ארוכה עד שמצאתי את השיר הקטן והיפה הזה, שבו פתחתי את השנה הראשונה של 'פיוט', את הספר 'אור פרא', שבו הדפסתי את שיריה האחרונים וגם את השיר השבועי שאני שולח באינטרנט. מאז נפגשנו כמעט בכל שבוע, בביתה, ולפעמים ביקרה גם בביתי בירושלים. לפני שנים אחדות מצאתי באחת המגירות את ערימת הדפים הוורודים, ובהם שירים שלא פורסמו מעולם, צירפתי אותם לשירי 'אור פרא' והוצאתי אותם לאור מחדש בספר 'שירים אחרונים', אותו תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום'.
השיר הזה שונה מאוד משיריה האחרים של יונה, הבוטים יותר, והוא מתומצת, פשוט ועדין. זהו שיר לירי, שבו מפרקת יונה לגורמים משפט המתאר לכאורה תמונת טבע: בְּנָקִיק נִסְתָּר בְּצוּקִים אַיָּלָה שׁוֹתָה מַיִם יונה מתבוננת במשפט שכתבה, השונה מאוד מן הדימויים שבהם השתמשה בשיריה המוקדמים. היא מתבוננת במשפט ושואלת את עצמה, כמי שרגילה לכתיבה אינטואיטיבית, מדוע בחרה בתיאור-הטבע הזה. על השאלה מה לה ולאיילה היא עונה בשלוש תשובות, המתייחסות לחלקי המשפט שכתבה: נסתר, צוקים, מים. וכך, במלים פשוטות, היא הופכת את התיאור למטפורה. הצוקים הופכים ל"צוּקֵי לִבִּי" המביעים מצוקה. המים הופכים ל"מַעְיָן חַיַּי" המרמז על המקורות לשירתה, ואולי לא במקרה מזכיר את שירו של ביאליק, 'מכתב קטן לי כתבה', שבו שואלת הנערה: "מַעְיַן חַיַּי, נֶפֶשׁ נַפְשִׁי, אִם כָּל־אֵלֶּה הָיוּ חֲלוֹם?" והחלק השלישי במשפט, הנסתר, נותר כפי שהיה: "אֶלָּא נִסְתָּר". עכשיו, לאחר שפירקה את המשפט לחלקיו, והפכה את תיאור הטבע לתיאור הנוף הפנימי שלה, הנוף הרגשי, מבטלת יונה את השאלה "מַה לִּי וְלָהּ" בתשובה "אֶלָּא אַהֲבָתִי". אולי גם כאן מתייחסת יונה בעקיפין לביאליק, ששאל "מה זאת אהבה?", ומניחה לפנינו את תשובתה: האהבה היא מעיין החיים הנסתר. השיר מתכתב עם השיר המוקדם של יונה, 'מפלצת האילה', הנפתח במלים:
וְכָל הָעוֹפוֹת הָיוּ בְּגַנִּי
וְכָל הַחַיּוֹת הָיוּ בְּגַנִּי
וְכֻלָּן שָׁרוּ אֶת מַר אַהֲבָתִי
וְהִפְלִיאָה מִכֻּלָּן לָשִׁיר הָאַיָּלָה
וְשִׁיר הָאַיָּלָה הָיָה שִׁיר אַהֲבָתִי
אבל השיר המוקדם מסתיים באופן טרגי: "וְהָאַיָּלָה נָפְלָה מֵהַגַּג וְשָׁבְרָה אֶת הָרֹאשׁ", בעוד השיר המאוחר, שהוא בעיני היפה בשיריה של יונה, מסתיים בהשלמה עם האיילה, ועם האהבה שבתוכה. באותן שנים אחרונות לחייה היא הכירה את יובל, מוסיקאי צעיר שגר ברחוב סמוך, שונה מאוד מכל חבריה הקודמים, וחיה אתו באהבה רבה בבית הקטן שבקרית-אונו עד יום מותה. את החלק הרך והאוהב של יונה גיליתי כששכבה במחלקת הסרטן בתל-השומר, בשנה האחרונה לחייה, ובמקום להתאונן על מכאוביה טיפלה בסובבים אותה והצחיקה אותם. וגם אני אינני יכול להפריד בין הטבע הסובב אותי לבין האהבה המקיפה אותי. בחוץ מתפרצת פריחת המשמש,
ופריחת השזיף,
והפריחה היפה והוורודה של האפרסק,
הנרקיסים צצים מתוך האדמה,
וגם אנדה שלי פורחת ושמחה,
ומוריה נהנה מן האביב בחוץ,
ויונתן נהנה מן האביב בפנים ומכין מילקי ביתי.
גן-הירק שלנו לובש צורה בידיה האמונות של אפרת אהובתי,
וילדי מסקלים את האבנים כדי שאוכל לשתול דשא שישמש אותם כמגרש כדורגל.
לכל אחד מהם ערוגה משלו.
אני נהנה מעצי האגוז היפים, המאחרים להצמיח את עליהם,
ובהליכת הבוקר שלי מוסיף חלונות לאוסף החלונות שלי.
פעם אהבתי לצלם את הנוף המשתקף מבעד לחלון החוצה,
ועכשיו, כמו באמצעות השיר השבועי, אני סקרן לדמיין מה משתקף מבעד החלון פנימה.
חיי הכפר פועמים עם האביב,
והשקיעות יפות. מה לי ולהן, אלא אהבתי.
שבת שלום, דרור |
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.