211. יערה בן-דוד: האחו והעזים

בעריכת דרור גרין

 

יוני 211

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

 

---

---

במחזור השירים 'בטרם', בספרה החדש של יערה בן-דוד 'סוס טרויאני מבטן התודעה', שיצא לאור לאחרונה בהוצאת 'כרמל', היא מתארת מסע לסלובניה. אני יודע שאין זה מסע שורשים, משום שמעטיפת הספר אני למד שיערה היא ילידת עיראק. ובכל זאת יש בשירים משהו נוסטאלגי, מתגעגע.

השיר הזה הוא תיאור מדויק של חיי הכפר הסלובני, השדות והסוסים והחזירים והכלבים, וקלחי התירס והעגבניות ותפוחי האדמה בחצרות הבתים, העז (קוזיצה) המתבוננת באורחת לרגע כשהיא חוזרת מן המראה והזמן הקצוב, האיטי, הנמדד בצלצול פעמון הכנסיה.

ובתוך התיאור הקיצי הזה של הכפר, מופיע במעורפל סיפורה של המשוררת, האורחת שהגיעה ממרחקים ועומדת לפגוש את מֱיְדָה, המארחת שלה, ולומדת להסתגל לזמן החדש, האטי, וגם להתבונן באמפתיה בחיים ההופכים מוכרים מתחילתו של השיר ועד לסופו, שבו היא מגלה את הרעפים השבורים על גגות הבתים, ויודעת שיש להחליפם לפני בוא החורף.

נהוג להניח שמה שהופך אותנו לבני אדם הוא הזכרונות שאספנו במהלך חיינו. אבל אין זה מדויק, משום שאנו זוכרים מעט מאוד ממה שקרה לנו בחיינו, ומה שאנו זוכרים משתנה עם הזמן, ורחוק מאוד ממה שקרה באמת. מה שנותר בנו הוא רפרטואר גדול של תבניות המנחות אותנו בחיינו: תבניות של תמונות, של ריחות, של טעמים ושל צלילים ותחושות.

וזה בדיוק מה שהשיר של יערה בן-דוד מוסר לנו. השיר פותח חלון אל הרפרטואר הפרטי שלנו, ולא במקרה טשטשה המשוררת את הסיפור הפרטי שלה. כך אנו יכולים לרקום לעצמנו את הגעגועים לנופים אחרים, למקומות בטוחים הנוסכים בנו רוגע ושלווה.

אינכם צריכים להיוולד בסלובניה כדי לעורר בעצמכם את הגעגועים לחיי הכפר בהם אולי לא פגשתם מעולם. הצורך הזה במקומות כאלו קיים בכל אחד מאתנו. אין לי זכרונות רבים מילדותי, בשכונה שהיתה פעם כפר ערבי בירושלים, אבל זכרונותי מוצפים בתמונות ובריחות ובצלילים של כפר אירופי, אותם שאבתי מן הספרים שקראתי בילדותי. אולי לכן השיר הזה מעורר בי תחושה של בית.

ובאמת, עד לא מזמן לא הייתי יכול לתאר לעצמי שבגיל חמישים ושבע אתגורר בכפר קטן, שצליל פעמוני העזים, שגם כאן מכונות קוזיצות, קובע בהם את פעמי הזמן, ושאוכל את הגבינה שאכין מחלב העזים ואת הירקות שאפרת גידלה בגינה, ובהליכת הבוקר שלי אקטוף תותים ודובדבנים, ובשובי הביתה אשקה את הוורדים. הכפר הבולגרי נראה בדיוק כמו תיאור הכפר הסלובני של יערה בן-דוד, ועכשיו גם בכם יוותר משהו מריחותיו.

הקיץ בכפר ירוק ופורה, והגינה שלנו פורצת בשלל צבעים וריחות.  

 

פרחי השעועית מתגלים מבין העלים הגדולים,

 

והקישואים כבר מוצאים את דרכם אל המטבח.

 

בחוץ עומדים שכנינו הזקנים על סולמות שהתקינו מקורות עץ לא מעובדות, וקוטפים את הדובדבנים. גם אני עולה בחשש גדול על גג הרעפים ואוסף את הדובדבנים מן העץ הגדול אל דלי. השנה אנחנו מכינים מן הדובדבנים מיץ, ללא תוספת סוכר, בסיר מיוחד בן שלושה חלקים, שבאמצעות אדים מוציא מן הדובדבנים את המיץ.  

 

בכיכר העיר השכנה קיוסטנדיל, מתחת לעצים הצבעוניים היפהפיים, מתכנסים כולם לחגיגת הדובדבנים.

 

על הבמה מקהלת נשים קטנה,

 

ומסביב מוצגים כל סוגי הדובדבנים, שזורים בשזירה מיוחדת על ענף שנקטף מן העץ.

 

בדוכנים מציגים מגדלי הדובדבנים, שכנינו הכפריים, את פרי מטעם בעיצובים מרהיבים,  

 

ובתלבושות עממיות.  

עוד מעט יגיעו השופטים לטעום את המאפים המיוחדים המקושטים בדובדבנים,  

ואנחנו מגלים איך אפשר לעצב פרח מפוסל מאבטיח,  

ולשלב את האבטיח המעוצב בגלי דובדבנים,  

ולעצב מן האבטיחים כלים ודליים יפהפיים.  

ליד דוכן הקרמיקה של אפרת מנגן מוכר כלי הנגינה,  

 

ועל הבמה רוקדים את הריקודים הבולגריים.  

וגם מאיה שלנו, בחולצת חג הדובדבנים, משתתפת בחגיגות.  

שבת שלום,

דרור