220. קי נו טסוריוקי: שיר טנקה

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושבע-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
בעריכת דרור גרין
 
אוגוסט 220
 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
 
`פיוט 2011` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
 

 


קִי נוֹ טְסוּרַיוּקִי היה אציל שחי בחצרו של קיסר יפן בשנים 870-945 לספירה. את שירו מצאתי בהקדמה לספר 'אומרי שיר על סף המוות', בתרגומו של יואל הופמן. שם גם למדתי ששיר הטנקה, המורכב משלושים-ואחת הברות, קדם לשיר ההייקו בן שבע-עשרה ההברות.

אני אוהב את שירי הטנקה וההיקו דווקא בשל הצורה הנוקשה והמוקפדת שלהם, במספר תנועות צליל קבועות ובתכנים מוגדרים מראש. לכאורה, מצמצמת הנוקשות הזו את חופש היצירה של המשורר, אבל למעשה היא רק מפרה אותו. שהרי החופש חסר משמעות ללא הגבולות בהם אנו תוחמים אותו, וגם ההגדרות השונות של החופש במגילת זכויות האדם כפופות למציאות ולחוקי הטבע בהם לא בחרנו מעולם. דווקא הגבולות הנוקשים של היצירה, כמו בצורת הסונֵטה בשירה או בצורת הסונָטָה במוסיקה, מאפשרים אינספור וריאציות המעניקות לכל יצירה את משמעותה.

בשעה ששיר ההייקו הוא תיאור חווייתי מצומצם, כמו משיחת מכחול יחידה של צייר יפני מיומן, ובדרך-כלל הוא מתמקד בהתבוננות בטבע, בשתי השורות הנוספות של שיר הטנקה יש גם הרהור, המאפשר לנו לזהות את נקודת המבט האישית של המשורר.

יואל הופמן משער שאילו משורר הייקו היה מצמצם את שיר הטנקה הזה לשיר הייקו, היתה התוצאה נראית כך:

סְפוּגַת נִיחוֹחוֹת
פְּרִיחָה כָּבְדָה
גְּלִימָתִי

אבל הדוגמה היפה של יואל לא מתאימה להגדרת ההייקו שלו, על פיה שיר הייקו מוסר תיאור של אירוע חד-פעמי הקשור בעונות השנה, בשפת הווה.

לפי הגדרה זו משורר ההייקו היה מעבד את השיר הזה כך:

רוּחַ חוֹלֶפֶת
בֵּין עֲצֵי הַחֹרֶשׁ
בְּנִיחוֹחוֹת פְּרִיחָה

המטפורה "כָּבְדָה גְּלִימָתִי מִנִּיחוֹחוֹת פְּרִיחָה" הופכת את תיאור הטבע הפשוט והחד-פעמי להרהור המעניק משמעות למבטו המיוחד של המשורר, וליכולת שלו להפוך את תמונת הטבע לחוויה רגשית. וכך, למרות ששיר הטנקה גם הוא מתמקד בצמצום קפדני ובתיאור מדויק שאין בו פירוש או הסבר מיותרים, זווית ההתבוננות שלו רחבה בהרבה משל שיר ההייקו, משום שהיא כוללת התבוננות כפולה: התבוננות במופע טבע חד-פעמי, שיש בה גם מודעות רגשית לעצם התבוננותו של המשורר.

במשפט "כָּבְדָה גְּלִימָתִי מִנִּיחוֹחוֹת פְּרִיחָה" יוצר טסוריוקי צירוף המטעה אותנו לחשוב שעדיין מדובר בתיאור טבע, בגלימה ובריח הפריחה, אבל זהו צירוף בלתי-אפשרי, בדיוק כמו "כחול השמים הרטיב את שמלתי," או "צליל הפעמונים לכלך את רצפת הכנסיה שזה עתה נשטפה." צירוף המלים הבלתי-אפשרי, הוא סוד כוחה של השירה, שרק בה הוא מקבל משמעות ויוצר מציאות חדשה, מציאות רגשית הקיימת בדמיונו של המשורר כמו גם בדמיונו של הקורא.

ההבדל שבין שיר ההיקו לבין שיר הטנקה דומה להבדל שבין ציור 'טבע דומם' נטורליסטי לבין ציור התפוחים של סזאן, שמשחית המכחול שאינה אפשרית במציאות מעניקה לו את משמעותו.

ואולי זהו גם ההבדל שבין הצילום לבין השיר. כמו שיר ההייקו מנציח הצילום רגע מיוחד וחד-פעמי, ואילו השיר פותח חלון אל המציאות, אל הטבע, ובמעשה פתיחת החלון הוא יוצר תמונה חדשה בדמיוננו, תמונה רגשית של המציאות.

תמונת המציאות הרגשית היא, אולי, התמונה היחידה שאנו מכירים, משום שהיא תמיד מייצגת את האופן המיוחד, הסובייקטיבי, בו אנו מתבוננים אל העולם ומפרשים אותו. קריאת השיר מזכירה לנו את העובדה הפשוטה הזו, ומאפשרת לנו להיות גמישים יותר, ולזכור את היכולת שלנו לשוב ולהתבונן במציאות בכל רגע מחדש, תוך שאנו שוכחים את כל מה שידענו עד היום.

המתח הפנימי של שיר הטנקה, בין התיאור המרוחק וחסר הפניות של פיסת מציאות חד-פעמית, לבין ההרהור המעניק משמעות למציאות, בין הצילום לבין השיר, משקף את מה שאני מנסה לעשות כאן, בהתמדה, שבוע אחרי שבוע. אני שב ומשתף אתכם באמצעות הצילום בפיסות קטנטנות של חיים, העוברות לנגד עיני בכפר הקטן שלנו, ומשלב אותן בפתיחת חלון השיר, במלים המעוררות בכל אחד מאתנו באורח-פלא תחושות שונות, פרטיות לגמרי.

וכך נראות העגבניות ברגע חד-פעמי, לאחר שנקטפו,

רגע לפני שהן נחתכות, ומונחות לייבוש על הגג,

ומתייבשות, מתכוננות להיטבל בצנצנות של שמן זית,

ומצטרפות אל הקישואים

שייאטמו בצנצנות ויבושלו על מדורה במעגל האבנים שלנו.

 

ואל פיסות ההייקו המתבשלות מעל למדורה מצטרפים רגעים מרגשים של שירה, כשחלבה שלנו ממליטה עשרה גורים באסם. 

 

ועדיין אינה יודעת איך לפרש את המציאות החדשה. 

 

מאיה אינה מפרשת את המציאות, אלא פשוט חווה אותה, בחיבוק.  

 

וגם מזמינה את כולם להשתתף בחיבוק הזה.

ויונתן מצטרף אלי ולוכד קטעי מציאות.

הוא מצלם אותי מנגן,  

 

 או קורא (אלו שתי התנוחות האהובות עלי),  

והיום הוא גילה גם את ההשתקפות, שהיא השירה שבצילום: זו המודעות של הצלם למעשה הצילום, לחלון הממוסגר שהוא מציג בפני הצופה, המשקף גם את מה שאינו נמצא בזירת הצילום עצמה, את נוף העולם המשתקף מבעד לחלון ה'אמיתי'.

שבת שלום,

דרור 

 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.