227. נתן זך: הצייר מצייר

בעריכת דרור גרין

 

אוקטובר 227

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

 

---

 

---

נתן זך הוא משורר חכם ושכלתני, והוא מנסה ללכוד אותנו במשחק-מלים כשהוא מסיט את תשומת-לבנו מן הצורה אל התוכן. השיר נפתח בחזרה על משוואות קטנות:  "הַצַּיָּר = מְצַיֵּר. הַסּוֹפֵר = מְסַפֵּר. הַפַּסָּל = מְפַסֵּל." לכאורה, מה פשוט ונכון יותר מן ההיסק הלוגי הזה, המבוסס על הקשר שבין מלה המתארת בעל מקצוע לבין המלה המציינת את שם הפעולה של בעל המקצוע? אבל לאחר שזך חוזר על המשוואה הזו במשך שלוש פעמים, ומטביע בנו את המבנה של ההיסק הזה, הוא מפיל אותנו בפח ואומר: "אַךְ הַמְּשׁוֹרֵר אֵינוֹ שָׁר".

וכך מערער זך את האמון ותחושת הנוחות שנוצרו בנו בעקבות המבנה הפשוט והברור שכבר הסתגלנו אליו, ואנחנו שבים ונזכרים בכל יוצאי-הדופן בדקדוק העברי, עליהם שמענו פעם בשיעורי העברית הנשכחים. אבל האם באמת "הַמְּשׁוֹרֵר אֵינוֹ שָׁר"? הרי אם היה זך שומר על מבנה המשוואה, הוא היה צריך לכתוב: והמשורר משורר, משום שבעברית זו ההטיה הנכונה של פעולת המשורר.

זך מטעה אותנו במכוון כדי לומר משהו אודות השירה, ואולי גם משהו על עצמו, ועל מה שהוא מותיר אחריו בעולם, כמשורר. באמצעות שבירת הקשר, לכאורה, בין המלה המתארת את מקצועו, 'משורר', לבין שם הפעולה המזויף, 'לשיר', מנסה זך לערער את הדעות הקדומות שלנו כלפי השירה, כדי שננסה להבין אותה מחדש.

מהו המשורר, אם כן? האם הוא "הָר בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ" או "עֵץ", כלומר משהו יציב הנשמע לחוקי הטבע? אבל זך ממהר ומערער גם את היציבות של ההר והעץ, ומדמה את המשורר ל"רֵיחַ", שהוא "מַשֶּׁהוּ בּוֹרֵחַ" ומשתנה שאינו ניתן כמעט להגדרה אוביקטיבית ואומר שהוא "מַה שֶׁהָיָה וְלֹא יַחֲזֹר", משהו משתנה ולא יציב.

אפשר להבין את הטענה הזו, אודות ההפכפכות של המשורר, אבל אפילו את הבנת ההפכפכות הזו הוא מערער כשהוא רואה בה משהו "כְּמוֹ עוֹנוֹת הַשָּׁנָה". האם זך פשוט התרשל בעבודתו ושכח שאין מחזוריות קבועה יותר מעונות השנה, שהיא אחד המקורות הבסיסיים לתחושת הביטחון שלנו בעולם, עליה אנחנו מבססים את ניהול הזמן שלנו, באמצעות מועדים וחגים, תוך שאנו מתאימים את עצמנו לעבודות הקבועות שחילופי העונות מטילות עלינו?

אינני חושב שזך התרשל. הוא ממשיך לתעתע בנו, הקוראים, תוך שהוא שב ומראה לנו כמה קל לשטוף את מוחנו באמצעות דימויים ותבניות הגיוניות לכאורה החוזרות על עצמן. כך הוא מרשה לעצמו  להשוות באופן מופרך בין חילופי עונות השנה, החום והקור, לבין "הַצְּחוֹק שֶׁל הַלֵּב, כַּאֲשֶׁר הוּא אוֹהֵב". והוא שב ומשווה בין השינויים האובייקטיביים בטבע לבין הביטויים הרגשיים הסובייקטיביים, כמו "מַשֶּׁהוּ רָחָב, בִּלְתִּי־מוּבָן כְּמוֹ רוּחַ" או כמו "שִׁיר".

באותו האופן זך, השולל את התבנית הקלאסית של השירה השקולה והנחרזת, שב ולוכד אותנו במוסיקה אחרת וחורז "רֵיחַ" ב"מַשֶּׁהוּ בּוֹרֵחַ", או "שִׁיר" ב"מַשֶּׁהוּ שֶׁמַּשְׁאִיר", ואז הוא ממהר ושובר את התבנית המוכרת הזו, המעוררת בנו נוחות זמנית. ואת הדימוי המטושטש של המשורר שאינו שר, חותם זך בהגדרה מעורפלת לא פחות של המשורר, כ"מַשֶּׁהוּ שֶׁמַּשְׁאִיר מַשֶּׁהוּ".

זה אינו שיר ארס פואטי, כלומר שיר העוסק בהבנת השירה, אלא שיר המבקש לפרק את מושג ה'משורר' למרכיביו ואולי אף לפרוק אותו מכל משמעות. אולי בכך מבקש זך עצמו לתאר את תחושת הספק ההרסני של המשורר בעצם עבודתו. אבל זך בא לקלל ויצא מברך, משום שדווקא האופן בו הוא מפריד בין המשורר לבין השירה, באמצעות שלילת הקשר שבין הצורה והתוכן, ובאמצעות שימוש המבטל את האמצעים השיריים המוכרים לנו, הוא מאיר דווקא את כוחה של השירה. דווקא הביטויים המוכרים של הצורה השירית, של המשקל והחרוז, ושל דימויי הטבע אותם הוא שם ללע ולקלס, מעוררים בתוכנו את מה שאנחנו מצפים לו בשיר, שישוב ויעניק לעולם בו אנו צופים משמעות, ויהפוך אותו למקום בטוח.

ובאמת, בכל שיר יש משהו שמפרק את הדעות הקדומות שלנו, משהו בורח ומטשטש, שפותח לנו חלון ומכריח אותנו להתבונן מחדש אל תוך תוכנו, וגם אל המציאות הסובבת אותנו, ולהבין אותה מחדש בכוחות עצמנו. המשורר מעניק לנו כלי המשמש אותנו בדרך בה אנו בוחרים לקרוא אותו, לעתים בניגוד לכוונותיו המוצהרות, וזה גם כוחו של השיר של זך.

זך כתב את השיר מתוך נקודת המבט של המשורר, המבקש להשאיר את טביעת חותמו בעולם, אבל אנו, הקוראים, בוחרים כיצד לפתוח באמצעותו חלון אל העולם בו אנו מתבוננים, ואנו עושים זאת באמצעות החומרים שהוא מגיש לנו, ולא באמצעות התובנות והמסקנות שלו.

וכך, הספק שמטיל זך במחזוריות הטבע הקבועה מאפשר לי להתבונן מבעד לחלון אל בוקר הסתיו המעונן, ולגלות את החדווה שיש במחזוריות הקבועה הזו של הטבע, בדיוק לאחר ימי הקיץ החמים, לאחר שסיימנו לאסוף את העגבניות האחרונות מן הגינה, ואפרת הוסיפה אותם לצנצנות השמורות במזה שלנו לקראת החורף המתקרב.

בחוץ קריר, ומאיה העייפה מתכרבלת על הספה ונרדמת עטופה בתוך חולצתה האדומה,

ויונתן שמח להתחמם ליד הקמין שהפעלנו לראשונה, לאחר החודשים החמים.  

    אצלנו אין ביטחון גדול מאשר בארבע עונות השנה השונות. בעיר חוגגים עכשיו את קטיף התפוחים, והכפריים מביאים עשרות סוגים שונים של תפוחים להתגאות בהם,

 

ומעצבים דוכנים יפהפיים שבהם משולבים גם הירקות של סוף הקיץ. 

 

כאן גם האיכר הוא משורר, היוצר בעלי חיים חדשים ממלפפונים,  

 

ומתגאה בדלעת הענקית שגידל.

 

ובכיכר העיר, כרגיל, שמחה וריקודים.

בשבילי ההרים השלכת יוצרת פסיפס של צבעים ירוקים,  

 

ואנו נפרדים מן הקיץ בטיול לאורך הנחל,  

 

בהתבוננות בעלים הנושרים,  

ובעלים שטרם נשרו,  

וגם בעלים שכבר כמשו.

 

ומשביעים את נפשנו בתפוחים המתוקים שנותרו על הענפים, בשעה שרבים אחרים כבר מתגוללים על הקרקע,

 

ומתרגשים ממשהו אדום שפורח יפה כל-כך.

 

 בדרך אנו פוגשים סלמנדרה שהלכה לאיבוד, 

 

ואנו שבים בשמחה אל הירוק המקיף את ביתנו.  

 

שבת שלום, וחג שמח,

דרור