228. יונה וולך: הרמוניה שמימית

בעריכת דרור גרין

 

אוקטובר 228

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

 

---

 

---

לפני עשרים-ושש שנים, בסוכות, נסעתי כהרגלי לפסטיבל התיאטרון בעכו, אבל הייתי מודאג, וקשה היה לי להתרכז בהצגות. יונה שכבה במחלקת הסרטן בתל-השומר ובביקור האחרון שלי אצלה, כשעזרתי לה לעבור לכיסא הגלגלים, היא היתה קלה כל-כך, כאילו משקל גופה עזב אותה עוד בחייה, וידעתי שהיא לא תאריך ימים.

הכרתי אותה חמש שנים לפני-כן, כשבאתי אליה לבחור את השיר הראשון ל'פיוט', והתיידדנו מיד. אחר-כך נהגתי לבקר אותה בבית הקטן ברחוב וולך בקרית-אונו, בו התגוררה עם אמה, כמעט מדי שבוע, ולעתים היא באה לביקור בירושלים. באותם ימים, כשמעטים התעניינו בשיריה, הוצאתי לאור את הספר 'אור פרא', ולאחר מותה צירפתי אליו את השירים האחרונים שמסרה לי, אותם הוצאתי לאור בספר 'שירים אחרונים' (אותו תוכלו לקרוא באתר).

כשחזרתי מעכו לביתי בירושלים, התקשרה אלי אילנה צוקרמן וסיפרה לי שיונה מתה. בחוץ זעקו קולות השירה מסוכת השכנים, ואני ישבתי ליד הפסנתר ובמשך שעות ארוכות הכיתי בו בעוצמה רבה, מתחרה ברעש שירי החג. כך נפרדתי מיונה.

בצעירותה למדה יונה במכון אבני, אך במקום לצייר במכחול בחרה לצייר במלים, והשירים שלה עמוסים בתמונות ובצבעים. השיר 'הרמוניה שמימית' הוא חגיגה של צבעים וצלילים. לכאורה זהו שיר של התבוננות בשמי קיץ כחולים, מתוך הודיה ליופי המקיף אותנו, או כפרפרזה על המלים "כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ": "כָּל הַשָּׁמַיִם מַנְגִּינָה, כָּל הַשָּׁמַיִם מְנַגְּנִים."

אבל אם נשוב ונקרא את השיר, המהלל את ההרמוניה השמימית, את שמי הערב הכחולים ואת צלילי הזהב, נגלה שהשיר הזה אינו מתאר את הנוף אליו משקיפה המשוררת. זהו שיר על מה שאינו ניתן לתיאור, על הזמן המרכיב את חיינו, אותו מחלקת יונה לרגעים אותם היא ממשילה לטיפות גשם, שכל אחת מהן מכילה את תמונת המציאות הזמנית שלנו.

כָּל רֶגַע נִפְתָּח לִתְמוּנָה
כְּטִפָּה
מְמֻשֶּׁכֶת
נִתְלֵית בָּאֲוִיר
בְּלִי כֹּחַ מְשִׁיכָה

הטיפה התלויה באוויר, ללא כח משיכה, מזכירה ציור סוריאליסטי של השתקפות המציאות המעוותת בטיפת מים גדולה, או את השעון של דאלי:

יונה מחלקת את תמונת-העולם שלה לתמונות קטנות, כמו ברצף של סרט קולנוע, שכל אחת מהן משקפת פיסה של מציאות בעיניה של המשוררת. המציאות עצמה אינה חשובה, והיא יכולה להיות כמו תמונת פולרואיד זולה או כמו ציור יקר של צייר סוריאליסטי כמו דאלי. ההשתקפות מבטלת ערכים חומריים, ומה שנותר הוא רק אוסף התמונות המשתקפות בעיני המתבונן, והופכים לתמונת עולם או לזיכרון רק כשיש להם סדר וזמן קבוע:

טִפָּה וְעוֹד טִפָּה
וְאַחֲרֶיהָ עוֹד טִפָּה
לְפִי סֵדֶר

הסדר של תמונות המציאות הוא מה שיוצר עבור יונה, וגם עבורנו, את האפשרות להבחין במציאות, וליצור לעצמנו תמונת עולם, זיכרון וסיפור, שבלעדיהם אין לחיינו כל משמעות.

הסדר הזה אינו נמצא בעולם עצמו, אלא רק ביכולת ההתבוננות שלנו, או במיומנות הרגשית המניעה את ההתבוננות שלנו, היוצרת לנו תחושה של מקום בטוח בעולם, המתבטא בתחושת המשמעות.

יונה מהללת את היכולת האנושית הזו, אותה היא מכנה "הַהַרְמוֹנְיָה הַשְּׁמֵימִית", כשם שאדם מהלל את אלוהיו ואת הבריאה.

כשסיפרתי פעם ליונה שזלדה כעסה עליה בעקבות פרסום השיר 'תפילין', היא הופתעה ואמרה שזה מוזר, משום שהיא אשה דתיה. השיר 'הרמוניה שמימית' הוא, אולי, דוגמה לדתיות שלה. כמו כל אדם דתי גם היא חיפשה מקום בטוח שיגן עליה מפני החרדה, ושרה שירי הלל להרמוניה של תופעות הטבע.

ולעתים גם אני מרגיש כמו אדם דתי השב ומהלל כאן מדי שבוע את יפי הטבע המשתקף מבעד לחלון, או מבעד לשיר שאני קורא כאן אתכם.

אצלנו הטבע משנה את פניו בסתיו, ומבעד לעדשת המצלמה אני אוסף את הרגעים האחרונים שלפני החורף הקר. זה הזמן לעקור את שתילי העגבניות והפלפלים,

ולהכין את האדמה לשנת החורף שלה.

על ההרים הרחוקים כבר מלבין השלג,   

 

    ובבית נעים להתכרבל עם חברים במסיבת פיג'מות, על רצפת חדר האורחים,

 

ועם בוקר לצאת למשחק כדור בחצר הקרירה. 

עכשיו קוטפים את הענבים מעל הגפנים, ואני בוחר בשוק הענבים את ענבי המרלו המתוקים מהם אכין את היין,  

אותו אערבב פעמים אחדות ביום, עד שתסתיים התסיסה.

השנה אנחנו מכינים יין מרלו, וגם יין אדום מענבי השכנים וגם חבית קטנה של יין לבן. מאיה ממהרת לטעום את המיץ המתוק.

ובזכרונה ייטבעו הרגעים כטיפות של יין מתוק.   

בחוץ הסתיו הולך ומשנה את צבעי העצים,  

 

ואני סופר את הרגעים גם באור אחרון מבעד לענפים הירוקים.  

 

שבת שלום,

דרור