229. בוריס כריסטוף: שלושה הרהורים

בעריכת דרור גרין

 

אוקטובר 229

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

 

---

 

---

בוריס כריסטוף נולד בעיר פרניק שבבולגריה בשנת 1945. הוא למד ספרות ועבד כמורה, כעיתונאי, כעורך סרטים וכותב תסריטים. הוא ערך אנתולוגיות לשירה בולגרית ופרסם ספרי שירה ופרוזה.

פגשתי אותו במקרה בכפר קטן בדרום בולגריה, כשנסעתי עם אפרת לחגוג את יום הולדתה במעיין מים חמים. כשעברנו בכפר הקטן ראינו שלט שעליו נכתב 'גלריה', והחלטנו להיכנס. הגלריה, ליד ביתם של בוריס ואשתו ובנם בן השבע, משקיפה אל נוף קסום של הרים מושלגים, ובמורדות המשקיפים מן החלונות נראים עדרי כבשים שלווים. שלושת החלונות בגלריה נראים כמו טריפטיכון שעליו מצוייר נוף סיני או יפני.

בגלריה מוצגים ציוריה של אשתו של בוריס, דארינה כריסטובה, קערות עץ מעשי ידי ידידו האמן וגם אבנים מיוחדות שאסף בוריס בהרים, המשמשות כפמוטים לנרות. על שולחן תצוגה במרכז הגלריה נפרשים ספריו של בוריס. 

כמונו, גם בוריס נטש את הציוויליזציה ובחר לגור בכפר קטן ויפה, בנוף המרהיב, לכתוב ולטייל בהרים, בהם הוא אוסף אבנים מיוחדות ומצלם. הצילומים יצאו לאור בשלושה אלבומים יפים בכריכה קשה.

באלבום האחד, שכותרתו 'ספר האבן', צילם בוריס את הטקסטורות המיוחדות של הטחב על אבני ההר, וכך כתב מתחת לצילום הפותח את הספר:

בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן הָעוֹלָם טֶרֶם יָדַע
לְאֵיזֶה כִּוּוּן עָלָיו לָעוּף...
וּכְמוֹ נְשִׁימָה הַמְּרַחֶפֶת אֶל הָאֵינְסוֹף
הוּא מְחַפֵּשׂ לֵב שֶׁיִּקַּח אוֹתוֹ אֶל תּוֹכוֹ.

באחד הצילומים האחרונים בספר הראה לי בוריס משהו שהזכיר לו את דיוקנו:

חֻרְבּוֹת גּוּפִי - שְׁתַּיִם עַל שְׁתַּיִם
הִקְדִּימוּ אֶת הַנְּפִילָה וְהֵרִימוּ עַצְמָן מֵחָדָשׁ.
הִתְבּוֹנַנְתִּי בָּהֶן, סָפַרְתִּי אוֹתָן בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת...
וּבַסִּכּוּם תָּמִיד חָסַר בָּהֶן לֵב אֶחָד.

בספר השני, שכותרתו 'ספר הכותרות' או 'ספר התארים', צילם בוריס את מסלולי התולעים מתחת לקליפת העץ, היוצרים ציורים נהדרים.

שלושת השירים שבחרתי לתרגם לקוחים ממבחר שיריו שתורגמו לאנגלית. אלו שירים קצרים בשלוש שורות, הלקוחים מספר שכותרתו TILZA NATAIL, שתורגמו בידי רונלד פלינט. כמו הטקסטים שמלווים את צילומיו, גם השירים הקצרים הם הרהורים אודות ההתבוננות במחשבה עצמה. בשיר הראשון, 'גילוי', הוא מתאר את תחושת החופש הנובעת מן היכולת להרפות ממה שמעסיק אותנו כל חיינו. "כַּמָּה טוֹב לְהַרְפּוֹת מִן הַמַּחְשָׁבָה - מִבְּלִי לִכְתֹּב אוֹתָהּ", הוא כותב במה שנראה כסתירה עצמית, אבל למעשה הוא עיקר עבודתו של כל יוצר. המשורר הופך את מחשבותיו לשיר כאשר הוא כותב אותן על הנייר, אבל שיריו הופכים לשיר רק כאשר הוא ידע להרפות ממחשבותיו, ולהותיר על הנייר רק את המעט ההכרחי. לי השיר הקטן הזה נראה כתמצית תורתו של משה פלדנקרייז, שלימד אותנו להרפות את שרירי גופנו, כדי למצות את כל יכולותיו. באותו האופן גם אני מנסה, באמצעות האימון הרגשי, ללמוד להרפות את אחיזת הרגשות המתריעים ללא הרף על סכנה וחרדה, ולקבל את המציאות כפי שהיא.

בשיר השני, 'דיון', מציג כריסטוף רעיון דומה. "הַגַּנָּב הִפְסִיק לִגְנֹב. הָרוֹצֵחַ הִשְׁלִיךְ אֶת סַכִּינוֹ. וּמֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת בַּמִּלִּים?" גם בשיר הזה מתייחס כריסטוף אל היכולת להרפות מן העיסוק העיקרי בחיינו, אבל כאן הוא מציג גם מטלה קשה יותר. מה הקשר, הוא שואל, ביני לבין המקצוע המציג אותי בפני העולם. האם העשיה שלי היא גם הזהות האישית שלי? האם כשאפסיק להשתמש במלים, כשם שהגנב מפסיק לגנוב, אאבד גם את זהותי?

בשיר השלישי, 'גרפיטי', מנסח כריסטוף פרדוקס משעשע: "אֵיזוֹ עַבְדוּת הִיא - לַחְשֹׁב לְלֹא הֶרֶף אוֹדוֹת הַחֹפֶשׁ". האם אפשר לתאר בקיצור רב יותר את העבדות המודרנית של העולם הדמוקרטי-קפיטליסטי, בו אנו משועבדים לצרכינו החמריים, לתארים ולכבוד ולפרסום, ומוותרים למען חופש הדיבור וחופש הרכוש ושאר החופשים על הדבר היקר ביותר, על הזמן שלנו? נדמה שחייו הצנועים והפשוטים של כריסטוף, בכפר הקטן והמרוחק, הם תשובה לשאלות שהוא שואל בשלושת השירים האלו, ועל היכולת שלו להרפות מן הדימויים המשעבדים ולבחור לחיות את חייו בכל רגע מחדש, בדרכו שלו.

לא קל לבחור בדרך הזו, ולוותר על ביטחון כלכלי, על מותרות, ועל קשרים וכיבודים, אבל היכולת לוותר ולהרפות מאפשרת לנו להתבונן בעולם בעינים חדשות, ולגלות מדי רגע את יופיו.

כשם שבוריס כריסטוף מתבונן באבנים ומצלם אותן, אני מתבונן במים המקיפים אותי מכל עבר, ובתנועה שאינה פוסקת לרגע.

כשהטיפות מתנפצות אל שוקת העץ,

 

 במעיינות הניצבים לצידי הדרכים,

ומציעים את עצמם לעוברים ושבים.

המים הם המקום הבטוח שלנו. בפגישה הראשונה שלי עם אפרת טבלנו בנהר החצבני הקפוא, ועכשיו, לכבוד יום הולדתה, נסענו לטבול במעיינות החמים בדרום בולגריה.

אנחנו אמנם גרים ליד העיר קיוסטנדיל, עיר המעיינות החמים, אבל נסענו יותר משעתיים כדי למצוא מעיין הנובע מתחת לכיפת השמים, ונשפך אל הנחל שלידו.

נעים לטבול במים החמים, כארבעים מעלות, באוויר הקר שבחוץ, שבבוקר אינו עולה על ארבע או חמש מעלות.

פגשנו שם את תושבי הסביבה, שבאו להרפות את גופם וסיפרו לנו על הנפלאות שעושים המים המרפאים מחלות שונות, והקשבנו לשיחותיהם על הבחירות המקומיות.

בלילה, כששבנו אל המעיין, פגשנו בו זוגות אוהבים שבאו למפגש רומנטי חמים תחת כיפת השמים המכוכבים, בקור שבחוץ ובחום שבפנים.

 

כשנפרדנו מן המקום הקסום, והבטנו בפסגות המושלגות, ידענו שנשוב אל המים החמים בחורף, כשהשלג יכסה את הארץ כולה.

שבת שלום,

דרור