230. שלונסקי: אני השיר

בעריכת דרור גרין

 

אוקטובר 230

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

 

---

 

---

השפה העברית משתנה במהירות, וכפי שרק מעטים עוד קוראים בתנ"ך, ומבינים את פשר המלים הנשכחות, נדמה לי שגם מעטים עוד קוראים בשיריו של אברהם שלונסקי (1900-1973), שפעם מרד בסגנונם של ביאליק וטשרניחובסקי, וכעת גם הכתיבה הווירטואוזית, החריזה וההתחכמות המיוחדים שלו, קצת קשים לקריאה למי שאינו אמון על הסגנון הזה.

אבל בשיר הזה, מתוך הספר הראשון בסדרת כתביו שיצאה לאור ב'ספרית הפועלים', מוותר שלונסקי על הווירטואוזיות הלשונית, החריזה המושלמת והמשקל והמוסיקה המתגלגלת. בשיר הזה, שבו כותב שלונסקי על ייעודו כמשורר, גובר התוכן על הצורה.

שלונסקי מתאר את יעודו לא כבחירה אלא כגורל שהוא כפוי לממשו, בדומה לנביא המבטא תכנים המייצגים משהו אחר או מישהו אחר. השירה, כותב שלונסקי, אינה שעשוע לשוני (ואולי בכך הוא עונה למבקריו שכינוהו בלגלוג בשם 'לשונסקי') אלא ביטוי שנכפה עליו, ביטוי של כוחות גדולים ממנו.

בשני הבתים הראשונים מתאר שלונסקי את תפקידו כמשורר המבטא את ה'תבל', כלומר את עולם המציאות כולו. הרי אם היה רוצה לבטא את רוח האדם, היה מחליף את 'תבל' ב'אנושות'. אבל שלונסקי בחר במלה 'תבל' כדי לתאר את המציאות שמעבר לשליטת האדם, את המציאות ככוח עליון המחליף אצל האדם החילוני את תפקידו של האל.

המשורר, על-פי שלונסקי, אינו מי שיוצר את השיר, ואפילו אינו מי שמבטא במלים את המציאות שהוא מתאר. המשורר עצמו הוא השיר. זה ביטוי קיצוני של היכולת האמפתית של המשורר, כמו של כל יוצר, שאינה הזדהות אלא היכולת לחוש בגופו שלו את כאבי העולם: "אֲנִי הַשִּׁיר".

כדי להבהיר שאין כוונתו לחבורות המשוררים שישבו בתקופתו בבתי-הקפה ושתו לשכרה, הוא מקצין את המטפורה ומדמה את תבל ל"כֶּלֶב שׁוֹטֶה". האמפתיה, שאצל המשורר היא יכולת רגשית מוקצנת, משמשת אותו כאנטנה רגישה המאפשרת לו לחוש גם בסבל ובהשפלה: "אֲנִי הָרִיר".

רק בבית השלישי של השיר מבטא שלונסקי את הייסורים הפרטיים שלו, ואת מה שמכוון אותו בתפקיד הנורא שנכפה עליו, תפקיד המשורר המתאר מתוך אילוץ את מוראות המציאות. אלו הם הגעגועים אל משהו אחר, שאינו נמצא במציאות, ואשר אליו הוא מתגעגע. אלו הגעגועים אל גלגול אחר, כלומר משהו שאינו נוצר על-ידי המציאות אלא הוא האופן שבו האדם עצמו מפרש אותה. זהו "גִּלְגּוּל אָדָם", כלומר האנושיות, או האופן שבו היכולת הרגשית שלנו מניעה אותנו בתוך עולם המציאות שאין לנו בו כל שליטה.

ואולי הגלגול הזה, אליו מתגעגע שלונסקי כל-כך, הוא מה שמעבד את חוויית השליחות והייעוד של המשורר, באמצעות החרוז והמוסיקה ולעתים גם המליצה.

בשיר הקצר והנוקב הזה מתכתב שלונסקי עם שיר אחר, שירו של שלמה אבן גבירול, שחי כמעט אלף שנים לפניו (1021-1058). בשיר 'אני השֹר' מבטא אבן גבירול בן השש-עשרה עמדה הפוכה לזו של שלונסקי, הצהרה של משורר המאמין שהוא השולט בשיר, ושהחכמה שהוא מביע בשיריו גדולה מזו של שרים ומלכים.

אֲנִי הַשַּׂר - וְהַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד
אֲנִי הַכִּנּוֹר לְכָל-שָׁרִים וְנוֹגְנִים
וְשִׁירִי כַּעֲטָרָה לַמְּלָכִים
וּמִגְבָּעוֹת בְּרָאשֵׁי הַסְּגָנִים.
וְהִנְנִי וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי -
וְלִבִּי בָן כְּלֵב בֶּן-הַשְּׁמוֹנִים!

כשאבן גבירול כותב "אֲנִי הַכִּנּוֹר", הוא מבטא את יוהרת המשורר, הגאה באהבתם של שומעי שיריו. שלונסקי בחוכמתו משאיל, לכאורה, את אותה המטפורה, כשהוא כותב "אֲנִי הַשִּׁיר". אך מיד הוא מהפך את המשמעות, בצניעות ובענווה, כשהוא הופך את סדר הדברים של אבן גבירול, ובמקום "הַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד" הוא מתאר את עצמו, המשורר, כעבד של המציאות המכתיבה לו את השיר.

וגם אני משתדל להביט מדי בוקר באור הזריחה המאדים את השמים במבט אמפתי, ולזכור שלא אני הוא השולט במציאות כמשתנה בכל רגע, לעתים שיכורה וקרועה, לעתים נוטפת ריר, ושעלי ללמוד לנווט את דרכי בתוכה, ולחפש בה את "גִּלְגּוּל הָאָדָם", את האנושיות.

כשאני יוצא להליכת הבוקר שלי, המציאות עוד מעורפלת,

מעט שרויה בערפל,

הזורם בין ההרים, מעל ערוץ הנהר,

ומתפוגג לאיטו עם אור השמש.  

בחוץ הכל קפוא. על חלונות המכונית פורחים פרחי הכפור,  

 

המשתרגים גם על עלי הכרוב,  

ועל העלים שנותרו על העצים בצד הדרך.  

על הגבעות מאדימים עלי הדובדבן,  

ועץ האגוז הגדול כבר השיר את מרבית עליו.  

ונטה שכנתנו אוספת את מעט האגוזים שעוד מתגוללים על הכביש,

ואנו מקבלים בברכה את העלים המציפים אותנו.  

הילדים משחקים בעלים כמו בשלג שעוד מעט יגיע, ומעיפים אותם אל החצר,  

עורמים אותם לערימות,  

ומפנים קצת את המדרכה.  

ואני לוכד במעט העלים שעוד נותרו על הדובדבן טיפה של טל.  

את גלגול האדם אני מגלה בילדי המתחפשים גם ללא האלווין וללא פורים,  

 

בימים שלפני השלג והקור,

וכך גם הם לומדים את משחק התפקידים

שהתבל והמציאות כופים עלינו, וגם מאפשרים לנו.  

שבת שלום,

דרור