232. וואלאס סטיבנס: האיש עם הגיטרה הכחולה

בעריכת דרור גרין

 

אוקטובר 232

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

 

---

 

---

"קראתי את הפואמה של וואלאס סטיבנס בקיץ 1976. התחריטים עצמם לא נוצרו כאיורים מדויקים לפואמה אלא כאינטרפרטציה לנושאים במושגים ויזואליים. כמו הפואמה, הם מבטאים שינוי צורה באמצעות האמנות ואם את היחס שבין מציאות לדמיון, ולכן הם תמונה בתוך תמונה וסגנונות שונים של ייצוג המונחים ומשקפים ומתמוססים באותה המסגרת." כך כתב הצייר הנפלא דייויד הוקני על דש העטיפה של האלבום המשותף של ציוריו ושל הפואמה של סטיבנס בשנת 1977, עשרים ושתיים שנה לאחר מותו של המשורר.

ואכן, הספר הזה הוא יצירה משותפת במלים ובצורות, כמו מראות המשתקפות זו בזו, ומעוררות את המחשבה ואת הדמיון, וכך גם משקפות, בהכרח, את רגשותיו של הקורא והצופה, בשאלות המהותיות ביותר בחייו.  

ואלאס סטיבנס ודייויד הוקני מבטאים בספר הזה את אהבתם לציוריו של פיקאסו, ובמיוחד לציורו הידוע 'הגיטריסט הזקן'. סטיבנס מתבונן בציורו של פיקאסו ובמלים הופך אותו לסיפור, כפי שהגיטריסט הופך את הצלילים למנגינה. וכך, בעשר שורות קצרות, הופך סטיבנס את רעיון היצירה האמנותית למשהו חי ונושם, באמצעות הכתיבה, או הציור, או הנגינה.

סטיבנס טורח כל-כך להמחיש את היצירה האמנותית, כדי לבחון את משמעותה. הוא מציג, במעין פרודיה, את ההתייחסות המיסטית לאמן ולאמנות, ואת הדרישה הפרדוקסלית שהאמנות תבטא משהו שהוא "מֵעֵבֶר", ובעת ובעונה אחת "דְּבָרִים בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהֵם בָּעוֹלָם".

האם יש בכלל "דְּבָרִים בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהֵם בָּעוֹלָם"? סטיבנס עונה לשואלים אותו ש"הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם הוֹלְכִים וּמִשְׁתַּנִּים עַל הַגִּיטָרָה הַכְּחֻלָּה." זהו מסר חד-משמעי אודות האמנות המעבדת ומשנה את הדברים, ויוצרת אותם מחדש. זהו מסר העומד בניגוד גמור לתחושת האמן, שהסביבה מצפה ממנו לבטא משהו אחר, שיתאים לתפיסת עולם מקובלת.

אבל סטיבנס יודע שזו תביעה בלתי-אפשרית, ושהאמנות אינה יכולה לשרת את הצרכים של החברה, אלא להעניק לה משהו חדש, שיעשיר את חייה, ובהמשך הפואמה הוא שב ומתבונן בציור של פיקאסו ושואל: הַאִם צִיּוּר זֶה שֶׁל פִּיקַאסוֹ, 'מַטְמוֹן הַהֶרֶס' הַזֶּה, מְתָאֵר אוֹתָנוּ, עַכְשָׁו, דִּמּוּי שֶׁל הַחֲבֵרָה שֶׁלָּנוּ? הדגשת המלה עכשיו מתארת את החד-פעמיות של היצירה, ואת חוסר האפשרות לתאר את המציאות כפי שהיא. מה שמוחשי בחיינו, אומר סטיבנס, הוא התחושות הבלתי-אמצעיות שלנו, הסיפוק שלנו ממחשבות, מיחסים עם אחרים, מן הטבע:

מַה יֵשׁ לָנוּ בְּחַיֵּינוּ מִחוּץ לְרַעְיוֹנוֹת,
אֲוִיר טוֹב, חֲבֵרִים טוֹבִים, מַה עוֹד יֵשׁ בַּחַיִּים?

השירה, או היצירה, היא המקום בו אנו מעבדים את הרשמים שלנו מן המציאות, אומר סטיבנס, וגם אם היא אינה מתארת את המציאות בדיוק, בלעדיה אין כל ממשות:

הַשִּׁירָה הִיא נוֹשֵׂא הַשִּׁיר,
מִכָּאן הַשִּׁיר נוֹצַר

וּלְכָאן הוּא יָשׁוּב. בֵּין הַשְּׁנַיִם,
בֵּין יְצִירָה לְשִׁיבָה, יֵשׁ

חֹסֶר בְּמַמָּשׁוּת,
דְּבָרִים כְּפִי שֶׁהֵם. אוֹ כָּךְ נָהוּג לוֹמַר.

השיר הזה קרוב ללבי, משום שכמו סטיבנס גם אני חושב שבני-אדם אינם יכולים לראות את המציאות כפי שהיא, אלא תמיד מפרשים אותה באמצעות סיפור. היכולת שלנו לספר סיפור היא חלק מרכזי בתהליך הרגשי שלנו, והיא משמשת לנו כמפת התמצאות במציאות, מפה שלעולם אינה לגמרי מדויקת, משום שמפה אינה יכולה להיות המציאות עצמה. את המציאות אנחנו תופסים באמצעות הנרטיב הרגשי שלנו, ורק כך היא מקבלת משמעות:  

וְהַדְּבָרִים הֵם כְּפִי שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהֵם
וְאוֹמֵר שֶׁהֵם עַל הַגִּיטָרָה הַכְּחֻלָּה.

וכך, הדברים החשובים בחיינו אינם המציאות כפי שהיא, אלא הסיפור הנותר בזכרוננו, זהו זיכרון של הדברים כפי שחווינו אותם, כפי שניגנו אותם או ציירנו אותם או סיפרנו אותם:

בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן הַכֹּל יִשָּׁכַח, מִלְּבַד
הָרְגָעִים בָּהֶם בָּחַרְנוּ לְנַגֵּן
אֶת עֵץ הָאֹרֶן הַדִּמְיוֹנִי, אֶת הָעוֹרֵב הַדִּמְיוֹנִי.

את חשיבות הנרטיב, הסיפור שאנו יוצרים בדמיוננו, שהוא החלק המרכזי בתהליך הרגשי שלנו, ממחיש לנו סטיבנס באמצעות הולכת שולל. דייויד הוקני משתף איתו פעולה, ומעתיק את הציור של פיקאסו, המשמש השראה לשיר, ומעטר אותו בציוריו.  

בפואמה שלו סיפר לנו סטיבנס אודות האיש עם הגיטרה הכחולה, ודייויד הוקני הדגיש זאת כשהעתיק את ציורו של פיקאסו בגוונים כחולים. אנחנו, המכירים קצת את ציוריו של פיקאסו, ואולי שמענו פעם על 'התקופה הכחולה' שלו, מקבלים את ההנחה של סטיבנס והוקני כמובנת מאליה, כאילו היתה המציאות כפי שהיא, המשמשת השראה לפואמה של סטיבנס ולאיורים של הוקני.  

 אבל אם נשוב ונתבונן לציור 'הגיטריסט הזקן' של פיקאסו נגלה מיד את התרמית. פיקאסו צייר את הציור בגוונים כחולים, אך רק את הגיטרה בחר לצייר כפי שהיא בעולם, ללא גוון כחול כלשהו. כך הדגימו לנו הוקני וסטיבנס עד כמה קל לנו ללכת שולל אחרי סיפורים המסופרים לנו, המפעילים מיד את רגשותינו, ועד כמה איננו רואים את הדברים כפי שהם בעולם, אלא רק כפי שמישהו מספר לנו, או כפי שאנו מספרים אותם לעצמנו. בזכות הסיפור של הוקני וסטיבנס השתנה הציור של פיקאסו בזכרונם של רבים, והכותרת 'האיש עם הגיטרה הכחולה' מחליף אותו. כך, למשל, תוכלו למצוא אותו אפילו בשיר של שלמה ארצי.

גם התרגום שלי אינו לגמרי מדויק, משום שחשוב היה לי לשמור על הצורה ועל התוכן ועל המוסיקה של השיר, ולשם כך היה עלי להתאים ולשנות חלק מן המלים. 

http://www.youtube.com/watch?v=Tw1pzmqwq2w

כמו סטיבנס, גם אני

מַמְשִׁיךְ לְנַגֵּן שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה
בַּיַּחַס לְטַבֵּעַ הַדְּבָרִים כְּמוֹ שֶׁהַנָּם

והנגינה הקבועה, מדי בוקר, סוויטה של באך, סונטה של בטהובן, מתנגנת בכל יום מחדש, מתארת באופן שונה את הדברים שבעולם, ואת הדברים שבי, ומאפשרת לי להתכוונן מחדש למה שקורה גם מחוץ לי.

הנגינה הקבועה הזו, שהיא האימון הרגשי שלי, יוצרת את הנרטיב המניע אותי בעולם, וגם מתאימה אותו מחדש בכל בוקר למציאות, כמו גם הליכת הבוקר, באוויר הקר, חמש מעלות מתחת לאפס, המקפיא את טפטוף המים בברז שבחצר.

שגרת היום ועונות השנה יוצרת את הסיפור שמדריך גם אותי כשאני יוצא מן הבית, ומחייך אל ערוגות החסה החדשות, שבקרוב יכוסו ביריעות פלסטיק שקופות.

אני מתבונן סביבי ורואה איך נוצרים הסיפורים החדשים, שיישארו בי כזכר למציאות שהיתה, או אולי לא. ואני הולך מאחורי מאיה, מביט בטקס ההתבגרות שלה כשהיא יוצאת לראשונה לבדה אל המכולת, נזהרת ללכת בצד הכביש,

צועדת בביטחון גמור אל עבר הדלת,

נכנסת ללא היסוס,  

 

ומשלמת עבור הלחם הטרי,

וצועדת חזרה הביתה, בטוחה בהשלמת ביצוע המשימה.

וכמו בכל שנה זה הזמן להעביר את היין שתסס,  

דלי אחר דלי,  

אל חבית העץ,

במאזה שלנו, שבו שמורות באוויר הקר צנצנות הירקות שהכינה אפרת מפרי גינתנו,

וקומפוט הדובדבנים מן העצים שבחצר,

והחמוצים,

ותפוחי-האדמה מן השדה של השכנים.

ואינני יודע אם בזיכרונה של מאיה ייטבעו סיפורי המציאות כפי שהיא, או הסיפור שאנדה מקריאה לה לעת ערב.

שבת שלום,

דרור