262. לודוויג ויטגנשטיין: דיבור ושתיקה

בעריכת דרור גרין

 

יוני 262

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

 

---

---

בספר 'פוליטיאה' מציע אפלטון לגרש את המשוררים מן המדינה ולאפשר לפילוסופים לנהל אותה. ההבחנה הזו של אפלטון בין פילוסופיה לשירה, או בין חשיבה רציונלית לפעילות רגשית, ממשיכה להשפיע על התרבות המערבית גם היום, אלפיים וארבע-מאות שנים לאחר אפלטון. 

לודוויג ויטגנשטיין (1889-1951)היה מגדולי הפילוסופים של המאה-העשרים, וספרו 'טראקטאט לוגי-פילוסופי' הפך לטקסט מכונן שהשפיע על פילוסופים רבים. בספר 'חקירות פילוסופיות', שפורסם אחרי מותו, התכחש ויטגנשטיין למסקנות הטראקטאט. 

ויטגנשטיין לא היה משורר, וכל כתביו עוסקים בלוגיקה ובאופן שבו החשיבה הרציונלית תופסת את העולם, באמצעות השפה. אבל למרות זאת הוא בחר בדרך מיוחדת במינה להציג את טיעוניו הלוגיים, ולמרות שלא התכוון לכך קשה שלא לקרוא את כתביו כשירה. ספריו כתובים במשפטים קצרים וממוספרים. ה'טראקטאט הלוגי-פילוסופי' כולל שבעה משפטי מפתח, שכל אחד מהם מלווה בסדרת משפטים קצרים הנובעים ממנו (1., 1.1, 1.11, 1.12 וכו'). 

השיר המופיע כאן הוא למעשה קולאז' שיצרתי ממשפטי מפתח בספר, המבטאים את תוכנו ואת צורתו השירית. בהקדמה לספר כתב ויטגנשטיין: "כל תוכנו של הספר ניתן לסיכום במלים הבאות: מה שיכול בכלל להאמר, יכול להאמר בבהירות, ומה שאין ביכולתנו לדבר בו, יש לעבור עליו בשתיקה". את הסיכום הזה קראתי רק לאחר שיצרתי באופן אינטואיטיבי את השיר הזה, ואני שמח שקלעתי לכוונותיו של המחבר. 

בבית הראשון מציג ויטגנשטיין את הטענה העיקרית שלו, שהשפה יכולה לתאר רק את מה שקיים במציאות: "מַה שֶׁנִּתַּן לְתֵאוּר, יָכוֹל גַּם לְהִתְרַחֵשׁ". מכאן הוא מסיק שמה שאינו יכול להתקיים אינו ניתן גם לתיאור במלים: "וּמַה שֶׁחֹק הַסִּבָּתִיּוּת אָמוּר לְהוֹצִיא מִכְּלָל אֶפְשָׁרוּת אֵינֶנּוּ נִתָּן אֲפִלּוּ לְתֵאוּר". ויטגנשטיין אינו מתכוון לכך שאי-אפשר לכתוב משפטים שאינם מתארים את המציאות, כגון "המוות רוכב על סוס בשמים ופני נערה לו" (פנחס שדה). הוא מתכוון לכך שמשפט כזה אינו יכול להיות אמיתי. בכך הוא מבחין בין הפילוסוף, המחוייב למשפטי אמת, לבין המשורר שמשפטיו אינם מחויבים לאמת (ואולי לכן יש לגרשו מן העיר, כפי שהציע אפלטון). 

בבית השני מתייחס ויטגנשטיין לאופן בו אנו מבטאים במלים את מחשבותינו: "כָּל מַה שֶׁנִּתָּן לְהַבִּיעַ בְּמִלִּים נִתָּן לְהַבִּיעַ בָּהֶן בִּבְהִירוּת". זוהי טענה שיש לה חשיבות עצומה, ומהפכנית, גם לגבי הפילוסופיה וגם לגבי השירה. מי שניסה לקרוא פעם את כתביהם של הפילוסופים הגרמניים קאנט או היידגר, חש ודאי בתסכול הנובע מחוסר היכולת להבין את המשפטים הארוכים והמפותלים והעמומים, שגרמו לחוקרים רבים לבטל זמן רב בניסיון לפענח את משמעותם. גם הרתיעה של רבים מקריאת שירה נובע לעתים קרובות מן הקושי לפענח את משמעותם של השירים. ויטגנשטיין מציע לקוראים לוותר על תחושת האשמה או הטיפשות, ומאשים את הכותבים באחריות לחוסר הבהירות של כתביהם. 

הבית האחרון הוא גם הפסוק השביעי, המסיים את הספר, והוא ניסוח מאוחר של "סייג לחכמה - שתיקה" (אבות ג', ט"ז), ואני משער שויטגנשטיין לא קרא במסכת אבות: "מַה שֶׁלֹּא נִתָּן לְדַבֵּר אוֹדוֹתָיו, יֵשׁ לַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁתִיקָה". גם משפט זה מתייחס, כמובן, לפילוסופים, ולא למשוררים המדברים לעתים קרובות גם על "מַה שֶׁלֹּא נִתָּן לְדַבֵּר אוֹדוֹתָיו". 

בכוונה תחילה אני קורא כאן את הטקסט של ויטגנשטיין כשיר, המאפשר לנו להבין בדרך חדשה את המציאות, ולא במובן הפילוסופי אליו התכוון. בשיר של ויטגנשטיין יש הבחנה בין מלים המתארות את המציאות האפשרית, ובכך יוצרות פסוקים 'אמיתיים' במובן הפילוסופי הכבול לחשיבה הלוגית, לבין מלים היוצרות מציאות חדשה, שאינה מותנית באמת לוגית, כפי שכותבים המשוררים. 

כמה טוב שתוכניותיו של אפלטון נכשלו, הפילוסופים אינם שולטים במדינה והמשוררים לא גורשו ממנה. במציאות ההבחנה אינה כה ברורה, אפלטון עצמו כתב את הגיגיו בדיאלוגים דרמתיים יפהפיים, וויטגנשטיין ופילוסופים אחרים (אריסטו, למשל) כתבו את  הטיעונים הלוגיים שלהם כשירה טהורה. 

כשם שפילוסוף כמו ויטגנשטיין כותב שיר מבלי משים, מעניין להקשיב לדבריה של אגי משעול, בהרצאה באוניברסיטה העברית על דרך החשיבה של משוררים. לכאורה היא מציגה חשיבה הפוכה לזו של הפילוסופים, המבוססת על 'בהיה', שהיא סוג של הימנעות והתבוננות פנימית בתהליך החשיבה עצמו, אבל טכניקת חשיבה זו זהה לטכניקה הפסיכואנליטית של פרויד, שגם היא מבוססת על חשיבה רציונלית שמטרותיה קרובות לאלו של ויטגנשטיין. פרויד הציע לפסיכואנליטיקנים להקשיב לאסוציאציות החופשיות של המטופלים שלהם באמצעות 'תשומת-לב מרחפת', כלומר חשיבה לא ממוקדת המאפשרת לתהליכי חשיבה פנימיים לצוץ מאליהם. טכניקה זו היא ניסוח דומה מאוד ל'בהיה' שמציאה אגי משעול. 

http://www.youtube.com/watch?v=5wKdvxrRocQ

גם אני ניסיתי בנעורי להבין את טבע האדם באמצעות החשיבה הרציונלית, הלוגית, אותה אני מעריך מאוד גם היום כדרך לחקירה פילוסופית. אבל עברו שנים רבות עד שהבנתי שהמודעות הקוגניטיבית, כלומר החשיבה הרציונלית, כמעט שאינה משפיעה על התנהגותנו ומעשינו, גם אם נשתדל ככל יכולתנו. המניע העיקרי להתנהגות האנושית הוא דווקא התהליך הרגשי שאינו רציונלי, ולעתים קרובות אינו תואם למציאות, ולכן הוא יוצר כמעט תמיד משברים וקשיים. 

השירה היא מקום המפגש של המלים והחשיבה עם המניעים הרגשיים הלא-רציונליים, ולכן אני מוצא בה מדי שבוע תובנות חדשות על טבע האדם, ואפשרויות חדשות להתבונן במבט חדש אל המציאות. 

וכמו אגי, גם אני מאוד אוהב את הבהיה, שמאפשרת לתהליכים הפנימיים שבי להתבונן בעולם גם ללא השיפוט השכלי וללא פירוש. אני בוהה מדי בוקר אל העץ הנשקף מחלון חדר-השינה, ומשתנה כל הזמן, עם עונות השנה. 

 ואני חולף בהליכת הבוקר שלי על-פני ידידי שבשמים, 

ובארץ. 

אנדה מצטרפת אלי,  

ובדרך אנחנו טועמים מן הדובדבנים המבשילים על העצים, 

שחוסכים מאתנו את ארוחת-הבוקר, 

ומשמחים אותנו בצבעם העז. 

אנחנו שמחים גם בתותי-העץ המתוקים שבדרך. 

גם בביקור אצל השכנים הדובדבנים הם הכיבוד העיקרי, שנקטף זה עתה.  

לעתים נשבר חום הקיץ בסערת ברקים ורעמים,  

ובגשם המרווה את צמאון גן הירק שלנו.  

מבעד לעיניו של יונתן הכל נראה כמו שיר,  

והצבעים והריחות באים מן החוץ אל הפנים. 

האם ניתן לתאר במלים את היופי הזה?  

שבת שלום,

דרור