English עברית
כניסה

266. יהודה עמיחי: המקום שבו אנו צודקים

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושמונה-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
בעריכת דרור גרין
 
יולי 266
 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
 
`פיוט 2012` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
 


בכל שבוע אני בוחר במשורר שילווה אותי ובשיר שיעסיק אותי, ויאפשר לי להתבונן בעולם במבט חדש. אינני מפרסם כאן שירים שמשוררים שולחים אלי לעתים, אלא רק שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, המלווים אותי כבר שנים רבות על מדפי הספרים שלי. לעתים אני מוציא מן המדף ספר שירה שעיני נחו עליו באופן מקרי, ולעתים אני מחפש שיר או משורר שעלו במחשבותי מתוך הרהור אחר. השבוע נזכרתי ביהודה עמיחי, ובטרם בחרתי בשיר המתאים כתבה לי אחת הקוראות של 'פיוט' וביקשה ממשי להתייחס אל השיר 'המקום שבו אנו צודקים'. מיהרתי להשיב לה שאינני מבקר, ושההרהור שלי סובייקטיבי ופרטי לגמרי, אבל לאחר שקראתי את השיר שהציעה מצאתי בו את מה שחיפשתי השבוע, ואני מביא אותו כאן לפניכם. תודה, לולי. 

רק פעם אחת פגשתי את יהודה עמיחי (1924-2000), שנולד בשם לודוויג פפויפר, כאשר באתי לקבל ממנו שיר ל'פיוט' בביתו שבשכונת ימין משה בירושלים, לפני כשלושים שנה. באותן שנים פונתה השכונה מתושביה העניים, ואוכלסה באמנים וביוצרים, אך השיקום היה איטי, ואני זוכר את ביתו הצנוע של עמיחי, ואת דליפת מי הגשם בכניסה. גם עמיחי היה צנוע ופשוט, כמו השירים שכתב. אני משער שאחת הסיבות לפופולריות הרבה שלו היא הכתיבה הפשוטה והדימויים שכל קורא יכול להבין (כתיבה היוצרת תחושה של 'מקום בטוח' לכל קורא). 

הפשטות של עמיחי איננה פשטנות, וגם אם נדמה לעתים שהדברים מובנים מאליהם, בקריאה שניה ושלישית הם מעוררים מחשבות רבות. 'המקום שבו אנו צודקים' מזכיר את הסיסמה 'בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם', שיצר מאוחר יותר הסופר אהרון שמי למסע פרסום של חברת 'הסנה' לנהיגה זהירה. 

לא במקרה אנחנו זוכרים את הסיסמה של חברת 'הסנה' יותר מאשר את השיר של עמיחי. הסיסמה שחיבר אהרון שמי נתפסת בזיכרון כמו סיסמה של קוקה-קולה, דווקא מפני שהיא פשטנית וחד-ממדית. זו סיסמה פרדוקסלית, משום שהיא נשמעת לנו נכונה כל-כך, כלומר 'צודקת', וזו הסיבה לכך שלמרות שאין מי שמסכים עם הסיסמה הזו אין לה כל השפעה על תאונות-הדרכים. 

עמיחי יודע שה'צדק' וה'חוכמה' אינם סותרים זה את זה, ושניהם מבוססים על אותה תפיסה רציונלית של טבע האדם. מי שמאמין שבני-האדם הם יצורים רציונליים, כפי שמקובל לחשוב בשלוש-מאות השנים האחרונות, יכול להטיף לחיים מוסריים וגם לצדק. זה גם הבסיס הרציונלי של הדת היהודית, ולהוראה "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף" (דברים טז', כ'), המזהה את הצדק עם האמת. 

הטבע האנושי אינו רציונלי, כפי שכותב דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל, בספרו האחרון (Тhinking, fast and slow). ידיעת ה'אמת' וה'צדק' אינה משפיעה על התגובות האינטואיטיביות שלנו, ועל האופן בו אנו מתייחסים זה לזה. וזו הסיבה שמן המקום הצודק "לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב" (כשם שהחוכמה לא תפחית את תאונות-הדרכים). 

אם הייתי מבקר ספרותי יכולתי לכתוב עכשיו על תפישת הצדק של עמיחי, ועל האמצעים השיריים בהם הוא מציג אותה בפני הקורא. אבל אותי מעניין דווקא האופן בו תופש עמיחי את טבע האדם, ואת הדרך בה השיר שלו מאפשר לנו להתבונן בעולם במבט חדש, מבעד לעינינו שלנו. 

כך אני מגלה, שעמיחי כלל אינו כותב על הצדק אלא על "הַמָּקוֹם", שהוא "הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים". המלה החשובה במשפט הזה אינה "צוֹדְקִים" אלא "הַמָּקוֹם", משום שאת המלה "צוֹדְקִים" אפשר להחליף במלה 'חכמים', או 'יודעים', או כל מושג אחר המבטא אמיתות מוחלטות. בכך קרוב עמיחי לקוהלת, שהציע "אַל-תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל-תִּתְחַכַּם יוֹתֵר" (קוהלת ז', טז'), כשהוא מדגיש את המלים "הַרְבֵּה" ו"יוֹתֵר", כלומר את מה שהופך את הצדק והחוכמה לקיצוניות מסוכנת. 

היפוכו של הצדק אינו החוכמה, כפי שמשתמע מסיסמת הזהירות בדרכים. שהרי הטעות האנושית אינה נובעת מן הצדק אלא מרדיפת הצדק, כלומר מיומרה קיצונית לדעת את האמת, ולכפות אותה על אחרים. כאשר אנו מזהים את חשיבות המלה "מָּקוֹם" בשירו של עמיחי, נוכל להסיק ש"הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים" איננו 'המקום הבטוח', שהוא המניע העיקרי בחיינו, והתנאי המרכזי לכל קשר אנושי (אין זה מקרה ש'המקום' הוא אחד מכינויי האל ביהדות). "הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים" הוא 'מקום בטוח כוזב', היוצר אשליה של ביטחון, ולמעשה מגביר את החרדה ואת הקונפליקטים בין בני-אדם. 

במרכז השיר של עמיחי עומד "הַמָּקוֹם". זהו ביטוי לצורך האנושי הבסיסי והעמוק ביותר, 'המקום הבטוח', אותו אנו מזהים בתחילת חיינו כחיק הורינו, ומאוחר יותר אנחנו מחפשים אותו בבית (שהוא 'מבצר') ובמשפחה, בדת ובמדינה, באמונה ובאהבה. "הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים" הוא ביטוי קיצוני לצורך שלנו במקום בטוח, הגורם לנו להיאחז במקום בטוח כוזב, ש"הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה כְּמוֹ חָצֵר". 

היפוכה של הקיצוניות הוא הספק והאהבה, שהם התנאים ליצירת תחושה של מקום בטוח. הצירוף של "סְפֵקוֹת וַאֲהָבוֹת" אינו מתיישב, בקריאה ראשונה, משום שאנו נוהגים, בטעות, להחליף בין אהבה לבין התאהבות, שהיא ביטוי קיצוני של תחושות מוגזמות ומוחלטות. אבל שלא כמו ההתאהבות הקיצונית והזמנית, הכרוכה תמיד בתחושת חרדה, האהבה היא המקום הבטוח האופטימלי, דווקא משום שאינה מוחלטת, ומשום שהיא כרוכה בהתכווננות ובהתאמה יומיומית, בהטלת ספק האפשרית רק במקום של אמון וביטחון. 

המציאות שבה אנחנו חיים אינה קלה. לעתים היא רמוסה וקשה "כְּמוֹ חָצֵר", ובכל מקום היא מזכירה לנו את "הַבַּיִת אֲשֶׁר נֶחֱרַב". אם נחפש את הביטחון באופן חד-צדדי וקיצוני, כלומר מתוך נקודת המבט הפרטית שלנו שהיא "הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים", נחזק דווקא את מה שמערער את הביטחון ומחריב את המקום הבטוח. 

האהבה אינה חוששת מפני הספק, שלכאורה מערער את הביטחון הזמני, אבל דווקא השינוי היומיומי, הקבוע, הוא מה שמתחח את הקרקע, ומאפשר לה להצמיח "פְּרָחִים בָּאָבִיב". 

לפני ארבע שנים, כשמכרנו את ביתנו שבגליל ועברנו להתגורר בכפר קטן בבולגריה, כעסו הורי על הבחירה שלנו, בה ראו בגידה בהם ובגידה במולדת, ומאז הם מסרבים לבוא ולבקר בביתנו החדש. מנקודת מבטם הם צודקים, כמובן, ועבור הצדק הזה הם משלמים גם בוויתור על האהבה, ועל הקשר עם נכדיהם. 

אנחנו איננו צודקים. מדי יום אנו מכופפים את ראשינו בפני הספקות והתעתועים שמלמד אותנו הטבע, ואנחנו שבים והופכים את אדמתנו, כדי שתמשיך להצמיח את פירותיה באהבה. התפוחים עוד מעט יהיו בשלים, 

והאגסים הולכים ותופחים. 

המשמשים מצהיבים ומכתימים,

 והגפנים הולכים ומתמלאים. 

גם עגבניות השרי תופחות והולכות, 

ומאיה מלקטת בין ענפי העץ את התותים האחרונים לעונה זו. 

ובלב גן-הוורדים שלי סיימנו סוף סוף לבנות מקום לשקט. 

מן המקום שבו איננו צודקים באות ההפתעות הגדולות, וביום חם (33 מעלות) פוקדת אותנו לפתע סערת ברד,  

מרפדת את השביל בלבן, פוגעת בעגבניות ובגפנים, אבל אנחנו איננו כועסים, ומודים למים הטובים המשקים את גינתנו. 

מי לא יטיל ספק בכדורי ברד בגודל של דובדבנים?   

מה שנשבר ונפל ישוב ויצמח, והאהבה מרפדת את גינתנו ואת ביתנו בקפיצות ובדילוגים, 

במשחקי שבץ-נא, 

ובצביעת כלי החימר בסטודיו של אפרת. 

כשהשמש שבה ומחממת אפשר לצאת למסע אופניים, 

וגם מאיה יכולה לטעות וליפול וללמוד איך לרכב. 

וכשאני ממשיך להתבונן בעולם המשתקף גם בשלוליות החדשות, כפי שהוא משתקף גם בשיר. לאולם לא נכון ולא צודק, אבל ספקני ואוהב. 

שבת שלום,

דרור 

את הספר 'אימון רגשי', שאינו נמכר בחנויות, ניתן להזמין באתר בעברית:
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

או באנגלית:

 

 

 

  

 

http://www.emotional-training.com/Bookshopemotione_en.html

kindle version is also available

 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.