270. מחמוד דרוויש: אני משם

בעריכת דרור גרין

 

אוגוסט 270

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

 

---

---

מחמוד דרוויש (1941-2008) נולד בגליל המערבי, וכשהיה בן שלושים הצטרף לאש"ף ועזב את ישראל. לאחר מכן נאסר עליו לשוב למולדתו, ורק בשנת 2007, שנה לפני מותו, הורשה להיכנס לביקור קצר בחיפה. הוא נחשב למשורר הפלשתיני הלאומי, והרבה לכתוב על געגועיו למולדת. מעולם לא פגשתי אותו, אך אני יודע שקרא את אחד מספרי, שתורגם לערבית. 

את השיר 'אני משם' מצאתי באנתולוגיה 'מקום', בהוצאת 'הליקון', שערכו אמיר אור ואירית סלע. השיר הזה מעורר בי עצבות, דווקא משום שנכתב על-ידי המשורר הפלשתיני הלאומי. השיר הזה מעורר בי עצבות משום שהוא מספר על מקום שאינו קיים, ואולי לא יהיה קיים לעולם. 

סיפרו פעם על פעיל ציוני נלהב מווילנה, שבמשך שנים הטיף ושידל עד ששכנע את הקהילה היהודית כולה לעלות לארץ ישראל. פעם נפגשו בתל-אביב שני יהודים מווילנה, והחליפו ביניהם זכרונות. "אולי אתה יודע מה קרה לשלוימה?" שאל האחד. "מאז שהעלה אותנו ארצה לא ראיתי אותו יותר. "שלוימה?" ענה השני, "לפני שנתיים נסעתי לבקר בווילנה, ופגשתי אותו שם." "איך זה יכול להיות?" אמר הראשון, "הרי הוא הקדיש את כל חייו לציונות?" "כן," נאנח השני. "זה בדיוק מה ששאלתי אותו. ומה הוא ענה לי? שהוא לא יכול לחיות בלי הגעגועים לציון". 

גם מחמוד דרוויש אינו יכול לחיות בלי הגעגועים לציון, או, ליתר דיוק, ל'מולדת', ולכך הקדיש את עבודתו הספרותית ואת שיריו, בשעה שחי במקום אחר. השיר נפתח במלים "אֲנִי מִשָּׁם", שתי מלים הממחישות את ההפרדה שבין הכותב לבין המקום שהוא מחוז געגועיו. 

בפתיחת השיר חוזר דרוויש שוב ושוב על המלים "יֵשׁ לִי": "יֵשׁ לִי זִכְרוֹנוֹת"; "יֵשׁ לִי אִמָּא"; "יֵשׁ לִי אַחִים"; "יֵשׁ לִי נוֹף" ו"יֵשׁ לִי יִתְרַת עֵשֶׂב". לא קשה להזדהות עם הקשר שבין רשימה ה"יֵשׁ לִי" לבין תחושת ה'בית' שהיא מעוררת בכל אחד מאתנו. 

אבל דרוויש ממשיך למקום אחר, ומתרחק בהמשך השיר מן המקום שממשיך לחיות בזכרונותיו. עכשיו הוא מתרחק מן הזיכרון הפרטי של 'הבית', ותחושת הכאב הפרטית שלו הופכת לזעקה כללית, לאומית. אולי לכן קשה יותר להבין את המושגים הכלליים והמופשטים יותר בחלקו השני של השיר: "אָשִׁיב הַשָּׁמַיִם לְאִמָּם" או "הַדְּבָרִים הַיָּאִים לְמִשְׁפַּט הַדָּם". 

במשפט האחרון של השיר כותב דרוויש: "שִׁנַּנְתִּי אֶת הַלָּשׁוֹן כֻּלָּהּ, מִלִּים מִלִּים אוֹתָהּ פֵּרַקְתִּי, וּבָנִיתִי אַךְ מִלָּה אַחַת: מוֹלֶדֶת". 

אם בתחילת השיר תיאר דרוויש את הבית, שהוא הביטוי האותנטי לצורך בתחושה של מקום בטוח, בסופו של השיר הוא מתאר מעין אובססיה של משורר, המצמצם את הלשון כולה למלה הכל-כך לא אישית, 'מולדת'. המושג 'מולדת' עשוי לתאר, באופן טבעי, את הארץ שבה נולדנו. אצל דרוויש, כמו אצל דורות של יהודים בגולה, זהו מושג רומנטי המתאר את מה שאינו קיים. מה שנועד לתאר מקום בטוח יוצר, באמצעות הגעגועים, ביטוי למקום בטוח כוזב, שבמקום לחזק את תחושת הביטחון יוצר דווקא תסכול, ולעתים אלימות. 

קל לי מאוד להבין את תחושת אבדן הבית של דרוויש, את הכעס ואת הגעגועים. אבל כאשר הכאב הפרטי הופך לרומנטיקה של געגועים לאומיים למושג הכוזב 'מולדת', אני נמלא עצב רב, משום שאני יודע שאלו געגועים שלא ניתן להגשימם, הגורמים לסבל רב, המנוגד לתחושה של מקום בטוח, ההולכת ומתרחקת. 

יצחק לאור פרסם היום ב'פייסבוק' שיר המתאר תהליך הפוך. זהו שיר יפהפה, עם חריזה פנימית מוסיקלית וזורמת, המתאר שיחה על המושג הכוזב 'מולדת'. לאור ידוע בדעותיו הפוליטיות הלא ציוניות, ובשיר הוא עונה לאלו השואלים אותו: "ואין בארץ הזאת שום דבר יפה?"

השיר 'אהבת הארץ' מציג את התנועה ההפוכה לזו שהציג מחמוד דרוויש. לאור מפרק את המושג המופרך 'אהבת הארץ', הדומה למושג 'מולדת', שהוא מושג כללי, לאומי, ובתשובתו אומר: "ודאי שיש דבר יפה. אבל לא ב'ארץ', או ב'מולדת', אלא ממש כאן, במורד הכרמל. ולדבר הזה קוראים יעל, והוא מתחרז בכרמל ובמיכאל ובסוהיל, וגם בסורגי הברזל שמהם משתרגת גפן המצמיחה שני אשכולות ענבים כבדים מרוב עסיס. והדימוי היפה הזה משיר-השירים הופך את הכללי לפרטי, ואת 'אהבת הארץ' לאהבה של ממש, ליעל, ושני האשכולות הכבדים שלה, ה"בוערים במורד הכרמל" הפרטי לגמרי של גופה. 

'אהבת הארץ' הקונקרטית כל-כך של יצחק לאור אינה אהבת ה'מולדת', והיא הופכת, למעשה, כל מקום שבו יש משהו שאתה אוהב, כמו האשכולות של יעל, למולדת פרטית לגמרי, ולא במרכאות. 

המולדת שלי נמצאת כאן,  

במקום שבו אפרת מייבשת את הצמחים והפרחים,  

שעוד מעט קט,  

יהפכו לתה שאנו שותים. 

המולדת שלי נמצאת במקום בו תלוי הבצל המתייבש בצמה,  

 

ותלויים הפלפלים שיצאו מן הגינה. 

המולדת שלי נמצאת כאן, במקום בו מביטות בי עיניה היפות של אנדה, 

ובמקום בו משחקים פינג-פונג בבוקר, 

או קולעים לסל

או עושים סלטות על הטרמפולינה. 

המולדת שלי נמצאת במקום הבטוח בו צומחות העגבניות הגדולות, 

וגם עגבניות השרי הקטנות, 

ובמקום בו אפרת מייבשת את העגבניות, 

כדי לשמר אותן לקראת החורף בשמן זית טוב. 

המולדת שלי נמצאת כאן, קרוב למלפפונים הקוצניים, 

ולקישואים הענקיים, 

בין ערוגות הפלפלים החריפים.

המולדת שלי נמצאת תמיד כאן ועכשיו, 

במקום בו אנו חופרים את תפוחי-האדמה, 

ואוספים אותם בארגז גדול. 

והמולדת שלי נמצאת גם כאן במטבח, 

בשעה שאפרת שמחה להכין תבשיל מכל ירקות הגינה: בצל ופלפל ושעועית ירוקה, במיה וקישוא ועלי גפן, עלי סלק אדום ואורגנו וגם עגבניות. 

במולדת שלי הולכים וכבדים אשכולות הענבים הסגולים, 

ולידם אשכולות הענבים הירוקים. 

המולדת שלי נמצאת כאן, במקום בו נמצאת אהובתי. 

שבת שלום,

דרור