271. אבּרהם מאסלו: התבוננות

בעריכת דרור גרין

 

אוגוסט 271

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

---

---

השיר הזה אינו לקוח מ'ספר הטאו' של לאו-צה. זהו ניסוח שלי למשפט הידוע של הפסיכולוג אברהם מאסלו (1908-1970), שיצר את 'הפירמידה של מאסלו' (תיאוריית הצרכים). 

על מה חשבתם כשקראתם את השיר הקצר הזה, שאת המסר שלו שמעתם ודאי כבר קודם? באופן טבעי אנחנו מחייכים בסלחנות כשאנחנו נזכרים בנטיה הזו שלנו, לראות רק את מה שאנחנו מצפים לראות, או לחפש תמיד את המטבע מתחת לפנס. אנחנו רואים בזה איזו חולשה אנושית אותה אנחנו מקבלים בהבנה, וממשיכים הלאה, בתחושה שההבנה מאפשרת לנו להתגבר על החולשה הקטנה הזו. 

גם מאסלו עצמו טבע את המימרה הזו כשהתייחס למוגבלות האנושית בפתרון בעיות, ולחוסר בכלים לפתרון בעיות. למעשה, הוא טען ש"מִי שֶׁמַּחֲזִיק רק פַּטִּישׁ בְּיָדוֹ כָּל דָּבָר נִרְאֶה לוֹ מַסְמֵר". כלומר, זוהי חולשתו של מי שעדיין אינו מיומן במלאכתו, ורואה בה את חזות הכל, או של מי שיש לו רק כלי אחד ונמנע מרכישת מיומנויות נוספות. 

אם נתבונן סביבנו, בעצמנו ובאחרים, נגלה שכולנו אוחזים פטיש בידינו, ורואים מסמרים בכל מקום, כל אחד בדרכו. תופעה זו מסבירה את העובדה שלמרות ריבוי האמונות, התרבויות והדעות של בני-האדם, כולנו חושבים שאנחנו צודקים ושנקודת המבט שלנו על המציאות מייצגת את ה'אמת', ורק לעתים רחוקות, בשעה של משבר או טראומה קשה, אנחנו משנים את עמדותינו. 

אם כך, השיר הפשוט והנוקב הזה, המבוסס על אמרתו של מסלו, אינו מבטא חולשה אנושית נסלחת אלא אולי דווקא את מהות טבע האדם ואת האופן בו מאפשר לנו מוחנו לפרש את המציאות ולהתמצא בה. 

ממצאים רבים של חקר המוח ומחקרים של ההתנהגות האנושית מעידים על התופעה הזו, המתבטאת בכל תחומי חיינו. המוח שלנו אינו מאפשר לנו לזהות את המציאות כפי שהיא, אלא רק ליצור אינטגרציה בין כל הגירויים שאנו קולטים, לבין התהליך הרגשי הגורם לנו לפעול בעולם באופן אינטואיטיבי (ולגמרי לא רציונלי). המוח שלנו מחפש תמיד את הדרך הקצרה ביותר להסביר את המציאות בה אנחנו נתקלים, ולכן אנחנו מפרשים את המציאות לא באמצעות מחקר ובדיקה מעמיקה, אלא באופן אינטואיטיבי הנובע מן ההרגלים והאמונות שלנו, או מן המידע האחרון שבו פגשנו במקרה. 

בספרו של פרופ' דן אריאלי, 'לא רציונלי ולא במקרה', הוא מתאר מחקר שבו התבקשו המשתתפים למלא טופס שבראשו שתי הספרות האחרונות של תעודת-הזהות שלהם. אחר-כך התבקשו להציע סכום עבור רכישת מוצר מסוים. כל המשתתפים הציעו סכום הקרוב מאוד למספר שנוצר משתי הספרות האחרונות של תעודת-הזהות שלהם. 

אם נקבל את העובדה הפשוטה הזו, שאנו פועלים תמיד בהשראת הפטיש שאנחנו מחזיקים בידינו, נוכל למצוא דרך להעשיר את ארגז הכלים הרגשי שלנו ולהרחיב את נקודת הראות שלנו על המציאות. אמנם מוחנו זקוק תמיד לפטיש שינחה אותנו בדרכנו, אבל אנחנו מצוידים מלידה בכלי נוסף המאפשר לנו לתקן את הטעויות בזיהוי המציאות, וליצור קשר עם אחרים. 

הכלי הזה הוא האמפתיה, המאפשרת לנו להניח לרגע את הפטיש שלנו בצד, ולהתבונן בעולם מנקודת מבטו של מישהו אחר. האמפתיה היא היכולת שלנו לדמיין את עצמנו עושים שימוש בפטיש של מישהו אחר, ולהבין באופן שונה את המציאות. ככל שהיכולת האמפתית שלנו משוכללת יותר, אנחנו צוברים פטישים רבים ושונים, המאפשרים לנו לזהות מסמרים שונים במציאות, ולהתמצא בה טוב יותר. 

גם השיר השבועי שאני שולח לכם הוא פטיש מסוג אחר, הפותח לנו צוהר חדש להתבוננות במציאות. לא במקרה אני מלווה את השירים בצילומים, שהם דוגמה חיה לאופן שבו ההתבוננות שלנו, מבעד למסגרת העדשה, קובעת את המציאות שאנו רואים. 

השבוע ביקר אצלנו הצלם ראובן קפוצ'ינסקי (קפוש), מומחה יחיד במינו לצילום פורטרטים, שפיתח גם את גישת 'המודעות הרגשית'. הוא בא לתכנן אתי סדנה משותפת להתבוננות ולאימון רגשי, לצלמים חובבים. וכך פגשתי איש מיוחד במינו עם פטיש ענק (המצלמה שלו), שאינו מניח מידו אפילו לרגע. קפוש יודע שהוא רואה את העולם ואת שאר בני-האדם רק דרך עדשת המצלמה, והוא פיתח את המגבלה הזו לכישרון גדול, המאפשר לו ליצור תקשורת מיוחדת עם הסובבים אותו. וכך למדתי, במשך ימים אחדים, על החיים בצל המצלמה: 

צילמתי את קפוש בבית ובחצר וליד הנחל,  

והוא צילם אותי,  

וגילה לי נקודת-מבט חדשה אודותי, 

לעתים דומה לדימוי-העצמי שלי, 

ולעתים מפתיעה. זה היה תרגול קצר ומרתק במודעות פוטוגנית. 

קפוש צילם אותי עם יונתן, 

וגילה לי משהו על האבהות שלי, 

הוא צילם את יונתן מזוויות חדשות, 

וצילם את יונתן מצלם אותו, 

ובאותו הזמן יונתן צילם את קפוש, 

והצליח לתעד אותו גם ללא המצלמה.   

קפוש צבע את הכפר שלנו בצבעים חדשים, מבעד למצלמה,  

וגילה לי מבט חדש גם על שבילי הנחל האהוב עלי,  

ועל נהר הסטרומה המרגש.  

גם מאיה גילתה את המודעות הפוטוגנית שלה מחדש, ומיהרה להצטרף לקהל המצלמים, 

ולקהל המצולמים. 

כאשר קפוש הניח לרגע את המצלמה לידו, הוא מיהר להתבונן בה, ובצילום של אפרת ושלי, מבעד לעדשת האייפון שלו, שגם היא הפכה לפטיש המחבר אותו אל העולם (בעיקר בפייסבוק). ובזכות ההתבוננות של קפוש בהתבוננות שלו במעשה הצילום, זכינו גם אנחנו לצילום נפלא, המתעד את אהבתנו. 

שבת שלום,

דרור