275. זלדה: הפז הדקיק

בעריכת דרור גרין

 

ספטמבר 275

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

---

---

לפני שלושים שנה התחלתי לשלוח למנויים בדואר את דפי 'פיוט', ומדי שבוע שלחתי שיר חדש של משורר עברי. השיר הראשון היה 'איילה', מאת יונה וולך, והשיר השלישי היה 'לא ארחף בחלל' מאת זלדה. בשש השנים האחרונות שבתי לשלוח את דפי 'פיוט' למנויים באינטרנט, ופעמיים שבתי ושלחתי את השיר הזה. עכשיו, ערב ראש-השנה, אני חוזר לקרוא בו, וכתמיד מוצא בו הבנות חדשות. 

לשיר הקצר הזה, בן שמונה השורות, יש מסר פשוט ביותר, אותו ניתן לנסח גם במשפט אחד: אין משמעות לחיי ללא אמונה וללא כללי המוסר. מדוע, אם כך, בחרה זלדה מישקובסקי לומר אחרת את המסר הקצר הזה? 

אני מנחש, שזלדה ידעה שאנו, קוראיה, כמו כל בני-האדם, איננו יצורים רציונליים, וגם אם אנחנו מבינים מסרים פשוטים והגיוניים, ההתנהגות שלנו מתעלמת מהם ומושפעת רק מרגשותינו. 

אולי לכן בחרה זלדה להעביר את המסר שלה באמצעות תמונות, ויצרה עבורנו שיר-קומיקס המורכב משלוש תמונות. 

המפגש בינינו היה קצר, והיום אני מצטער שלא פגשתי אותה יותר, למרות שהיינו שכנים בירושלים. אבל כשבאתי לראשונה לפגוש אותה בדירתה, בקומה השניה בבית האבן הישן ברחוב הקליר בירושלים, היא לקחה אותי אל חדר-השינה שלה, להראות לי את ציורי המים העדינים שציירה. היא גם סיפרה לי שהיא אנרכיסטית ועצלנית, ושהיא אוהבת לבהות ולהתבטל. היא סיפרה זאת, ונדמה היה לי שמתחת למעטה האשה החרדית שביתה היה פתוח להרבה חוזרים בתשובה הסתתרה גם ילדה שובבה. עכשיו, כשאני שב וקורא את השיר, אני מבין למה היא התכוונה. 

בשתי השורות הראשונות של השיר מציירת זלדה את הציור של הילדה השובבה, המרחפת "בֶּחָלָל מְשֻׁלַּחַת כָּל רֶסֶן", כמעט כמו 'לוסי בשמים עם יהלומים' של להקת החיפושיות. כשהיא כותבת "לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל", היא למעשה מבטאת את התשוקות הטבעיות שלה לרחף, לבהות, להתבטל, כפי שסיפרה לי כשנפגשנו. 

בשלוש השורות הבאות מציירת זלדה ציור של קשת צבעונית, ושל ענן המאיים לבלוע את הקשת. הקשת היא "הַפָּז הַדַּקִּיק", מטפורה המייצגת את הבחירה המוסרית, המרסנת את התשוקות הילדותיות. 

אבל זלדה לא כתבה את המלים "הַפָּז הַדַּקִּיק", המתארות כה יפה את הבחירה המוסרית, המחייבת אותנו לבחון בכל רגע את ערכינו ולהתאים אותם למציאות המשתנה. 

למעשה, זלדה בכלל לא כתבה את השיר הזה, ולא העלתה אותו על הדף. כמו שירים רבים אחרים שלה, היא חיברה את השיר ושיננה אותו בדמיונה. כשבאתי לבקש ממנה שיר ל'פיוט' היא ביקשה ממני לשבת ליד שולחן העץ הגדול שבסלון, ולכתוב בזמן שהיא מדקלמת בעל-פה את השיר. 

וכך קרה, שכאשר ביטאה זלדה את המלים "פֶּן יִבְלַע עָנָן אֶת הַפָּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי" אני שמעתי וכתבתי "אֶת הַפָּז הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי". המטפורה של זלדה היתה פשוטה, והתייחסה לשבריריות העדינה של הבחירה המוסרית בין טוב לרע, כמו "פָּס דַּקִּיק" וכמעט בלתי-נראה. 

כאשר נדמה היה לי שאני שומע את המלים "הַפָּז הַדַּקִּיק", פירשתי את השיר באופן שונה, ההופך את הבחירה הטכנית בין טוב לבין רע, הנובעת מחוקים שרירותיים, לערך חיובי הנובע ממעשה הבחירה עצמו, ומעניק משמעות לחיינו. 

כשהבאתי לזלדה את השיר המודפס היא מיד זיהתה את הטעות, אך לא כעסה ולא התאכזבה, וקיבלה זאת ברוח טובה. גם מאוחר יותר, כשצירפתי את השיר לספר ובו מבחר משירי 'פיוט', היא לא ביקשה שאתקן את טעותי. בספר השירים שלה מופיע השיר כפי שנכתב במחשבותיה, ולמרות זאת נדמה לי שזלדה כיבדה את הפירוש השונה שלי, ולכן אני שב ומדפיס את השיר כפי ששמעתי אותו מפיה. ואולי זלדה עצמה תהתה איך פס דקיק אחד מבדיל בין האות ס' לאות ז', בין "פס" ל"פז", ומעניק לשיר משמעות חדשה? 

הפז הדקיק שלי, והפס הדקיק של זלדה, הוא הרסן, כלומר מה שמאפשר לנו לשלוט באופן שבו אנחנו מתנהלים בעולם. באמצעותו אנחנו יכולים, בכל רגע מחדש, לבחור בין טוב לרע, ולהעניק משמעות לחיינו. 

בשלוש השורות האחרונות של השיר מופיעה תמונת מעמד סיני, ברגע בו שומע משה את קול אלוהים מדבר אליו, ומכתיב לו את עשר הדיברות. התמונה הזו מבהירה לנו, לכאורה, את כוונתה של זלדה. כאשה דתיה היא בוחרת בקיום המצוות, המשמשות אותה כמדריך מעשי ומאפשרות לה לשלוט בבחירה בין טוב לרע. 

אבל זלדה בחרה את מלותיה בקפידה, והיא מחייכת אלינו בין השורות. בפרק כ' בספר שמות, בפסוק יד', נאמר: "וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת". רואים את הקולות? כן. כך נכתב במפורש. העם עמד מרחוק, וראה "אֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן", אבל חשש לשמוע את קול אלוהים. וכך אמר העם למשה: "וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת". רק לאחר שקיבלו את לוחות-הברית הבטיחו: "כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", כלומר נקיים את מה שכתב אלוהים על הלוחות, ונהיה ממושמעים (כלומר, "אנחנו חוששים לשמוע את קול אלוהים, ולכן נבטיח להיות ממושמעים"). 

עכשיו יכולתי להבין מדוע זלדה סיפרה לי שהיא אנרכיסטית, ואיך ההצהרה הזו התיישבה עם היותה אשה חרדית. כפי שתיארה בתמונה המסיימת את השיר, היא ראתה את עצמה שונה מן העם במעמד סיני, העם שהקים את עגל הזהב והיה זקוק לחוקים כתובים שיכפו עליו את הבחירה בין טוב לרע. כשזלדה כתבה "הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי", היא גם הצהירה שלא חששה לשמוע את קולו של אלוהים, ולכן אינה זקוקה לתיווך, ואפילו לא למלים הכתובות על לוחות הברית, כדי לבחור בין טוב לרע. 

כך עומדת זלדה במקומו של משה, ומגדירה את השירה כנבואה הנשמעת מפי הגבורה. היא מציעה לנו להקשיב לשירה מבלי לחשוש וללא תיווך, ובמקום לקבל את השירה כ'תורה מסיני' להבין אותה בדרכנו ללא פירוש וללא שולחן ערוך של אחרים. 

כשזלדה העניקה לי את השיר שלה היא שחזרה, למעשה, את מעמד הר סיני, ואני שמעתי אותה מבטאת את המלים ופירשתי אותם בדרכי. האפשרות הזו, לשמוע את קולו של המשורר, שיתפה אותי במעשה השיר, ואפשרה לי לברוא אותו מחדש, ואף להוסיף לו את "הַפָּז הַדַּקִּיק" שלי. זלדה כיבדה את הפירוש שלי, ולא כפתה עלי את ההלכה היצוקה בלוחות אבן, כלומר את הנוסח המודפס, ה'נכון' והמוחלט. במעשה הזה שלה היא חיברה בין "הַפָּס הַדַּקִּיק" שלה לבין "הַפָּז הַדַּקִּיק" שלי. 

"הַפָּס הַדַּקִּיק" ו"הַפָּז הַדַּקִּיק" הם הבחירה האישית של כל אחד מאתנו, בחירה מוסרית ובחירה יצירתית, שמאפשרת לנו להתאים את עצמנו למציאות בכל רגע מחדש. 

כשאני שולח לכם מדי שבוע את השיר השבועי אני מציע לכם, כמו זלדה, לראות בו "פָּס דַּקִּיק" או "פָּז דַּקִּיק", או אפילו צוהר דקיק המאפשר לנו להתבונן בעולם, ובעצמנו, במבט חדש. אני משתדל להשמיע כאן את קולו של המשורר, ובמקום לראות "אֶת-הַקּוֹלֹת", כלומר לקרוא את האותיות המודפסות ולפרש אותם, לשמוע את הצליל ולהקשיב לאסוציאציות הפרטיות שלנו. נסו לקרוא את השיר בקול רם, ואולי תגלו, כמוני, חוויה אחרת של שיר, אינטואיטיבית, מוסיקלית ומוחשית מאוד. 

ההקשבה לשירה מלמדת אותי גם להתבונן בטבע הסובב אותי, ולהקשיב לו מבלי להסביר ולנתח. אני מתבונן בכבשים ובעזים הזורמים אל השדות,  

ואני מקשיב לחלב העזים הרותח בסיר, 

בשעה שאני מגבן גבינה, ומתבל אותה באגוז מוסקט, 

ואני מתבונן במאיה הקטנה, שתמיד מבקשת ממני לשמור לה את הקצף החם של החלב הרותח, והיא הראשונה שטועמת מן הגבינה הטריה. 

בחצר בית-הספר העזוב חוגגים את חג הכפר, והכמרים מברכים את המקום, 

טובלים את זר הפרחים במים ומברכים את שכנינו. 

איך חוגגים? יושבים ואוכלים, ומדברים,   

סבתות ונכדות, יושבות ומתבוננות. 

סבא ונכד, מתבוננים אל תוכם. 

גם בכפר הסמוך חוגגים, ורוקדים ברחוב,  

במעגלים גדולים, 

צעירים וזקנים. 

בידיים שלובות, 

עד שהערב יורד. 

בינתיים כל הכפר יושב מסביב, ומתבונן, 

וזה גם זמן של קרבה. 

היתה לנו שנה טובה, ואני מאחל לנו ולכם לטעום גם בשנה הבאה את פרי הגן,  

לשבת תחת גפנכם,  

ולהמתיק את הימים בענבים, 

בשזיפים, 

בתפוחים,  

באגסים, 

באפרסקים, 

במתיקות של ילדיכם ההופכים גם את מעשה הסריגה לשיר, 

ובריח הוורדים הטוב. 

שנה טובה,

דרור