276. יצחק לאור: צועקים אלי

בעריכת דרור גרין

 

ספטמבר 276

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

---

---

הסתיו בבולגריה מזכיר לי את האביב המתואר בשיר-השירים. הירוק עדיין מציף את העין, וענפי העצים עמוסים בפרי בשל. בהליכת הבוקר שלי אני מלקט את האגוזים הראשונים הנושרים מן העצים, וטועם את בשרם הרך, הבוסרי מעט. בצהריים, במקום למלא כהרגלי צלחת של פירות, אני יכול לצאת אל החצר, לקטוף אגס או תפוח או אפרסק, או לעמוד מתחת לגפן ולאכול את הענבים הבשלים בזה אחר זה. לכן רציתי לשלוח לכם השבוע משהו מ'שיר-השירים', ולפתוח את השנה החדשה בפריחה ובאהבה. 

אבל אתמול, כשקראתי את שירו של יצחק לאור, 'צועקים אלי', בפייסבוק, ידעתי שגם השנה לא אוכל להתחמק מן הזכרונות, וביקשתי מיצחק רשות לשלוח לכם את שירו. 

לפני שתים-עשרה שנים הקמתי פורום להלומי-קרב באתר 'דוקטורס'. בשבילנו, הלומי-הקרב ממלחמת יום-הכיפורים, הימים שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים אינם עשרת ימי תשובה, אלא ימי-זיכרון קשים מנשוא. 

יצחק לאור אינו הלום-קרב, אבל השיר הזה נכתב מנקודת מבטו של הלום-קרב, באמפתיה המייחדת כל סופר טוב ומשורר רגיש, הנוגעת גם באמפתיה של הקורא, השב ובורא את השיר בדמיונו. הכאב של יצחק לאור הוא גם הכאב שלי, וצמרמורת עברה בי בזמן הקריאה. 

כמו בשירים אחרים של יצחק לאור, גם השיר הזה נראה במבט ראשון כקטע פרוזה, אבל מי שיקרא אותו בקול רם יוכל לשמוע את המוסיקה של השיר, את החריזה הפנימית ואת קצב הנשימה ההולך ומואץ עד לתחושה של חנק, המאפיינת את התקף החרדה שזכרונות כאלו מעוררים בהלומי-הקרב. 

השיר הזה מספר שלושה סיפורים שונים, שמנסים, בידיעה שהניסיון ייכשל, להסביר את טבע האדם, את חרדת-המוות ואת הניסיון הכושל ליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח. 

הסיפור הראשון מתחיל בבראשית, בסיפור המקראי על בריאת האדם ועל המאבק בין קין להבל. כותרת השיר, 'צועקים עלי', מתייחסת כמובן לדברי אלוהים אל קין, לאחר שרצח את הבל אחיו: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה". זו אותה אדמה שעודד סגל, חברו המת של המשורר, מצביע עליה "וְצוֹחֵק צְחוֹק גָּדוֹל". מאוחר יותר מכנה לאור את חברו המת בשם "הֶבֶל הַטּוֹב", ומזכיר לנו שוב את בנו של אדם הראשון, שנרצח על-ידי אחיו.

לכאורה, האזכור של קין והבל מרחיק אותנו מן הטראומה ומנסח מסר כללי על טבע האדם ועל הקלות הבלתי-נסבלת שבה אנו הורגים זה את זה. אבל בשיר הזה מוותר לאור על המסר הפוליטי ועל ההתנגדות למלחמה. בשיר הזה מתאר המשורר את קין בחמלה, ומבטא את תחושת האשמה שמלווה אותו מאז מותו של חברו. תחושת האשמה הזו היא אחד המאפיינים הבולטים של הטראומה. הלומי-קרב רבים חשים אשמים, לא משום שהיו אחראים למות חבריהם, אלא על כך שחייהם נמשכים בשעה שחבריהם טמונים מתחת לאדמה. אינני יכול לדמות ביטוי נוקב יותר לתחושת האשמה, המוכרת לי כל-כך, מקולו המאשים של אלוהים: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה", אותו שומע המשורר בכל פעם שהוא מתבונן בצילום של חברו המת. 

האזכורים המקראיים שזורים בשיר כולו, ובעדינות מערערים את סמכותו של הטקסט המכונן, שהוא גם ההצדקה ההיסטורית לקיומה של המדינה השולחת את בניה למלחמה, כדי שבמותם יצוו "לָנוּ אֶת הַחַיִּים". הוא מזכיר את החרדה הקיומית שביציאת מצרים, בדברי משה בשירת הים: "אֶרְדֹּף אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק שָׁלָל", ואת ההבטחה בספר תהלים: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם". אבל לאור אינו מאמין להבטחה האלוהית, ואינו בטוח שבנו היפה, "הַצּוֹמֵחַ כְּמוֹ עֵץ עַל פַּלְגֵי מַיִם", יקיים את שבועתו ולא יתגייס לצבא. 

גם במלים "יֶלֶד הוּא לֹא הוֹלִיד, שֶׁיִּצְחַק אַחֲרָיו" רומז יצחק לאור ליצחק אחר, בנה של שרה, שגם היא לא האמינה בהבטחה האלוהית. 

הסיפור השני מתאר את תחושת חוסר-האונים של נפגעי נטראומה, ואת הידיעה שאיש אינו יכול להבין את כאבם. הלומי-הקרב מאבדים את האמון שלהם במי ששלח אותם למלחמה, וגם בכל מסגרת חברתית המבטיחה, לכאורה, ליצור עבורם תחושה של מקום בטוח. לאור מערער את מוסכמות המקום הבטוח הכוזב של החברה הממהרת להתרחק מכל מה שמזכיר את המוות, כשהוא לועג לביטויים השבלוניים המבקשים לקבור גם את הזיכרון: "בְּמוֹתוֹ צִוָּה לָנוּ אֶת הַחַיִּים", או "אֲפִלּוּ לִשְׁכַּב עִם אִשָּׁה לֹא הִסְפִּיק". 

לאור מבטא בכאב רב את סלידתו מן הנורמה החברתית הממהרת להתעלם מן המוות, אך הוא יודע שזו התגובה הטבעית, הבריאה, הנובעת "מֵאִי יְכֹלֶת לְשַׁעֵר אֶת הַמָּוֶת, וּמִתְּשׁוּקָה לִחְיוֹת". זהו ביטוי מדויק לכאבם של הלומי-הקרב, שאינם יכולים עוד להתעלם מחרדת-המוות הטבעית, ולממש את התשוקה לחיות. 

הסיפור השלישי הוא סיפורו האישי של המשורר, המבטא את הפער בין הבחירה לאמץ את הנורמה החברתית, ולהמשיך כמו כולם, "יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים שָׁנָה, כְּמוֹ שְׁוָרִים בַּתֶּלֶם", לבין החרדה השבה ותוקפת אותו כשאת תמונת חברו המת מחליפה תמונת בנו הצעיר, ש"מִתְקָרֵב בִּצְחוֹק", אותו הצחוק של חברו המת, וגם הצחוק המקראי הכוזב, הצחוק של ישמעאל שהרגיז כל-כך את שרה, "לְגִילוֹ שֶׁל חֲבֵרִי הַמֵּת". 

שלושת הסיפורים הם חלק מן הנרטיב המשותף לכולנו, המבוסס על טקסט מכונן, ועל מוסכמות חברתיות, וגם על הניסיון האישי. כאשר בסיפור האישי מעורבת טראומה, הוא נפרד משני הסיפורים האחרים, ומשבש את חייו של הלום-הקרב. השיר הזה מפליא לתאר את השיבוש הזה, הצומח לאט לאט ומערער את שאר הנרטיבים, המנסים ללא הצלחה לטעת בנו תחושה כוזבת של ביטחון.  

כשאני מתבונן בתמונת חברו של לאור, שנהרג ב-1968 במרדף בבקעת-הירדן, בדף המוקדש לעודד סגל באתר הממשלתי 'יזכור', אני מצטמרר למראה הדיוקן הילדותי, ונרעד למקרא המלים השבלוניות שאינן מגלות דבר על הנער המת: "הוא מילא תפקיד שנראה נעלה בחייו כאילו נוצר בשבילו: תפקיד הפרחת-השממה והגנת-המולדת". 

באותו אתר ממשלתי אני מוצא גם את תמונתו של אהוד מתניה, שנהרג במלחמת יום-הכיפורים, ותמונתו התנוססה מעל שולחני במשך שנים רבות. בימים הראשונים של המלחמה בסיני, עמדנו בטָסָה ליד התותח, והתווכחנו על הגדרת האמנות. באותו רגע מטוס קרב מצרי הנמיך מעלינו, וירה בנו במקלע 0.5. כדורי המקלע קרעו חור גדול בשכפ"ץ של אהוד, והוא מת במקום. להפתעתי, הוא מתואר באתר יזכור ללא מלים נמלצות: "הוא הצטיין במתמטיקה וקיבל את 'פרס גרוסמן למתמטיקה' בטכניון, וחביבים עליו היו העיסוק בשחיה ובמשחק השחמט". 

עד היום מלווה אותי תמונת מותו של אהוד, והזיכרון אינו מרכך את הלם-הקרב הפרטי שלי, ואת החיים הסמוכים כל-כך לחרדת המוות. בספר 'צוות 4', הכתוב כפואמה המתחפשת לרומן (הוצאת 'כתר', 1992), ניסיתי לתאר את החרדה הזו, המקהה את כל החושים. זהו קטע קצר מתוך החלק הרביעי: 

כמו הלומי-קרב רבים גם חיי השתבשו שוב ושוב, עד שמצאתי דרך המאפשרת לי לחיות בשלום עם הטראומה, וליצור לעצמי מדי יום מחדש תחושה של מקום בטוח, בטבע הסובב אותי בכפר הבולגרי, בילדי החופשיים מאימת המלחמה ובזוגיות והאהבה המזינים את כל השפע הזה. 

ובכל זאת אוכל לשתף גם אתכם במלים הטובות של שיר השירים, שהוא שיר ההלל לאהבה ולמיניות, ולשפע שהטבע מרעיף עלינו, אם רק נדע להבחין בו ולשמוח בו. 

הימים הנוראים נראים קצת פחות נוראים בנוף הרגוע,  

בזריחות הקסומות, 

ובמים הצלולים. 

אנחנו אוספים צדפים, 

מטיילים על החוף, 

משחקים בחול, 

ומתעופפים ברוח, 

על המעבורת. 

בבית כבר סתיו, 

וגשם טוב מרוה את האדמה. 

זה הזמן לשוב ולזרוע חסות, 

בזרעים שהתייבשו על החסות של העונה הקודמת. 

כמה טוב לשוב אל שיר השירים שלנו.  

שבת שלום,

דרור