290. בוריס כריסטוף: חקוק באבן
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
בעריכת דרור גרין
דצמבר 290
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2012` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
שוב ביקרנו אצל המשורר בוריס כריסטוף, בביתו הקטן שבכפר העתיק והמשופץ לשטן (Leshten), בדרום בולגריה, לא רחוק מן המעיינות החמים בהם אנו באים לטבול מדי פעם.
בוריס בן השישים-וארבע היה מורה, עיתונאי ועורך באולפני הסרטים בסופיה, ופרסם ספרי שירה, נובלות, רומן ותסריטים. שיריו תורגמו לשפות רבות. בגלריה היפה שליד ביתו הוא מציג את ציוריה של אשתו, דארינה כריסטובה, את עבודות העץ של ידידו האמן ואת ספריו האחרונים המשלבים טקסטים וצילומי עצים ואבנים בעלי טקסטורות מיוחדות. אני אוהב את הגלריה שלו, שחלונותיה ממסגרים את הנוף הנפלא כמו ציור טריפטיכון.
בזמן שבוריס הראה לנו את ספרו האחרון, בו שילב את צילומי האבנים שאסף על ההרים סביב הכפר, הלכה השמש ושקע, ושינתה את הציור שנשקף מבעד לחלונות, עד שלרגע נדמה היה לי שאנחנו נמצאים בציור בו מתבוננת השמש מבעד לחלונות.
את השיר שתרגמתי קראתי בספרו 'ספר האבן', שבו מתבונן בוריס באבנים שצילם, ומבטא בשירים את האסוציאציות העולות בו. השירים בספר הם, למעשה, טקסטים פילוסופיים ולעתים הומוריסטיים. כשקראתי את השיר שבתי וחשבתי על החלון בסטודיו של בוריס, שנראה לי כמו ציור נוף מהפנט, עד שבאה השמש ושינתה את נקודת המבט שלי. זהו שיר על היכולת שלנו לזהות את המציאות, ועל הנרטיב שבאמצעותו אנו בוחרים לזהות ולהבין את העולם. השיר נפתח כסיפור אגדה: "פַּעַם הָיוּ הַשָּׁמַיִם וְהַיְּרֵחִים רַבִּים עַד מְאוֹד". זהו נוסח קלאסי של מיתולוגיות עתיקות, המתאר עולם שבו יש ירחים רבים ושמים רבים. הנרטיב משתנה "כַּאֲשֶׁר הֵחֵלּוּ הַמְּשׁוֹרְרִים לְפָאֵר וּלְהַלֵּל אוֹתָם". אבל בוריס כריסטוף אינו מספר לנו אגדה. הוא מציע לנו לראות במשורר איש מדע המתבונן במציאות, וכשם שהתצפית המדעית משפיעה על תחום המחקר גם תצפיתו של המשורר משפיעה על תוצאות החקירה. זו טענה מהפכנית כלפי השירה. כריסטוף טוען שהשירה משנה את תודעתו של הקורא. כאשר המשורר אינו מסתפק בתצפית ובתיאור המציאות, ובמקום להציג בפני הקורא את גרמי השמים הוא מתחיל "לְפָאֵר וּלְהַלֵּל אוֹתָם", הוא מעוות את תפיסת המציאות שלנו עד שהם, השמים והירחים הרבים, "נִמְלְטוּ בָּזֶה אַחַר זֶה - אֲחוֹרַנִּית כְּמוֹ סַרְטָנִים". השיר מסתיים במטאפורה שבה השמים והירחים, שהומשלו לסרטנים, מסתתרים "מִתַּחַת לַשּׁוּנִיּוֹת הַשְּׁחֹרוֹת שֶׁל הַיְּקוּם". ה"שּׁוּנִיּוֹת הַשְּׁחֹרוֹת" האלו הן המקומות הפחות בטוחים, החורים השחורים הלא-ידועים, המאיימים, במציאות הלא-מובנת לנו, שאותה אנחנו מנסים להרחיק מתודעתנו. המשורר בוריס כריסטוף אינו מנסה להזהיר אותנו מפני סכנותיה של השירה אלא מפני עצמנו. הוא יודע שבתאווה הגדולה שלנו למצוא לעצמנו תחושה של מקום בטוח אנחנו ממהרים לאמץ את הדימויים היפים ואת המטאפורות של המשוררים, המציעים לנו את דרך ההתבוננות שלהם בעולם. אבל בוריס מציע לנו להפריד בין ההתבוננות של המשוררים לבין הפירוש האישי שלהם. כאשר אנו מאמצים את דברי ההלל של המשוררים אנחנו יוצרים לעצמנו מקום בטוח כוזב, כמו תמונת קיטש של העולם, שאין מאחוריה ולא כלום. בוריס מציע לנו להתענג על דבריהם של המשוררים, אבל להתעלם מן ההתלהבות שלהם ולחפש את הירחים האבודים המסתתרים מאחורי המלים המיותרות. גם בשיר נוסף בספר הזה מתייחס בוריס כריסטוף אל העיוורון הטבוע בנו, בחיפוש הבלתי-פוסק אחרי מקום בטוח:
כולנו "עִוְּרִים, הַחוֹלְפִים לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ" של החיים, טוען כריסטוף. אבל יש לנו אפשרות לבחור באופן שבו נתמודד עם העיוורון לאורך חיינו. אנחנו יכולים לבזבז את ימינו בהתבוננות מרחוק, באחרים אשר אינם רואים אותנו, בניסיון לפרש אותם, לבקר אותם או לרכל עליהם. אבל ההתבוננות המרוחקת הזאת, הפסאודו-מדעית, היא רק מקום בטוח כוזב, אומר בוריס, משום שבזמן שאתה מתבונן במי שאינו יכול לראות אותך, כלומר במי שאיך מנהל איתו דיאלוג של ממש, "לֹּא תּוּכַל לִרְאוֹת אֶת הָאַחֵר, הַמִּתְבּוֹנֵן בְּךָ". כמעט בלי מלים מתאר כאן בוריס כריסטוף את המקום הבטוח האותנטי, החמקמק כל-כך, אותו נוכל לשוב ולמצוא כאשר נישיר מבט ונתבונן זה בזה, באמפתיה, כשאנחנו מכירים בחולשתנו כעיוורים בעולמנו המאיים וחסר-הפשר. בסיום הביקור הזמין אותנו בוריס לשתות אתו מן היין הטוב שמדי שנה מכין בשבילו אחד מידידיו. התבוננו ביין, ובשמש השוקעת על ההרים המושלגים, והתבוננו זה בזה, ולרגע חשנו במקום הבטוח, החד-פעמי, החמקמק, המחבר אותנו זה לזה.
כשיצאנו משם ליוו אותנו ההרים המושלגים, וטעם היין הטוב, עוד זמן רב.
המשכנו להתבונן בבתי הכפר המיוחדים,
ויונתן, שהוקסם מאוסף האבנים של כריסטוף חיפש אבנים בקירות הבתים.
חלפנו על-פני הרי השלג,
ועל-פני גלדי הקרח,
שקפאו על הסלעים שלאורך הדרך,
ושבנו הביתה, אל הירח הפרטי שלנו,
ואולי בעצם אל הירחים הרבים שלנו.
שרוי עדיין במחשבותיו של בוריס, התבוננתי בילדי הלומדים יחד, בבית, סובבים סביב ירחים רבים ושמים רבים, ללא היררכיה של גיל או של ידע,
כל אחד בקצב המתאים לו,
ועל-פי תחומי התעניינותו,
והבנתי שכל אחד מהם יכול להיות גם בוגר וגם ילדותי, באותו הזמן, גם לנצח בתחרויות שחמט וגם לשחק בלגו ולבנות דמויות מפלסטלינה.
עכשיו אנחנו מוקפים בקופים,
בברווזים,
ביצורים שונים,
ומשונים,
ואפילו בכלי-נגינה שיונתן בנה מפלסטלינה.
החגים מספקים לנו הזדמנות לטקסים שיוצרים תחושת ביטחון, ואנחנו מתארחים אצל ונטה השכנה בערב הכריסטמס וטועמים מן הלחם המיוחד,
שבו מוטמנים מטבע, שעועית וקנה קטן, שמי שמוצא אותם זוכה למזל וברכה בשנה החדשה,
ומן הבניצה שיצאה מן התנור.
בחצר כבר זורח עץ האשוח,
ובלילה, כשהילדים ישנים, אנחנו מכינים להם את מתנות החג.
הנה מסתיימת עוד שנה, ונפתחת השנה השביעית של 'פיוט' הווירטואלי. אנחנו שולחים לכם ברכת שנה טובה ובטוחה.
שבת שלום, דרור |
||||
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.