295. אוה קילפי: טלטלה

בעריכת דרור גרין

 

פברואר 295

 

אתמול, בסיום סדנת 'אימון רגשי ושירה' עם אגי משעול, קראנו יחד את השיר הזה של אוה קילפי (תודה, חני), שריגש אותי מאוד. אוה קילפי בת השמונים-וחמש היא משוררת וסופרת פינית שזכתה בפרסים רבים וספריה תורגמו לשפות רבות. השיר הזה מופיע בספר 'הפרפר חוצה את הכביש', שיצא לאור בהוצאת 'כרמל'. 

לכאורה, השיר הזה מתאר סצינה קטנה בחייהם של איש ואשה, עליהם איננו יודעים דבר. מה יש בעלילה הקטנה הזו, אני מהרהר ביני לביני, שכל-כך מרגש אותי? הרי בעלילת השיר הפשוטה, המתארת איש הנכנס מבעד לדלת אל חדרה של אשה, לא קורה כמעט כלום. 

אם כך, אני חושב לעצמי, סוד השיר טמון בדיאלוג שבין האיש לאשה, ולא בתמונה העמומה שאנו יכולים לדמיין. זהו דיאלוג שיש בו רק שאלה ותשובה. "תַּגִּידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ", שואל האיש, ומבטיח שבא לביקור קצר: "אֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק". 

מה שהופך סימנים שחורים על דף לבן (או על מסך המחשב) ליצירת אמנות או לשיר הוא הדמיון שלנו, ולא המחבר או המשורר. אוה קילפי עושה שימוש נפלא בדמיון שלנו, כאשר היא מספקת לנו סצינה המפעילה את הדימויים הפרטיים של כל אחד מאתנו, דווקא בזכות מה שאיננה כותבת במלים. כשהיא כותבת "הוּא אָמַר", מבלי לתאר את האיש הנכנס מבעד לדלת, היא יוצרת בנו את התחושה שמדובר באדם קרוב, המוכר לה, ונוסכת גם בנו תחושת ביטחון, הסותרת את החרדה הרגעית העולה בנו כשאנחנו קוראים על אדם הנכנס למקום הבטוח של אדם אחר ללא רשות. גם המלים "כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת" מאפשרות לנו להבין שהדלת לא היתה נעולה, ושכניסתו של האיש לחדר לא היתה מאיימת. 

הבית הראשון, לפיכך, מחבר אותנו במהירות אל התחושות האנושיות העמוקות ביותר. תחילה אנחנו חשים במתח הנוצר כשמישהו חודר אל המקום הבטוח של המשוררת, אל ביתה או אל חדרה. כל חדירה אל הפרטיות שלנו מעוררת בנו גם את חרדת-המוות הבסיסית, ויוצרת תחושה לא נעימה. אבל התחושה הזו נעלמת מיד, כשאנחנו יודעים שהאיש אינו זר, ושהדלת אינה נעולה, ושומעים את ההצהרה שלו המתאימה לכללי הנימוס המקובלים. 

וכך, בשקט בשקט, כמעט מבלי שנבחין בכך, מעוררת אוה קילפי בעדינות רבה את התחושות העמוקות של חרדת-המוות ושל הצורך במקום בטוח, ושבה ומרגיעה אותן. הבית הראשון, המינורי כל-כך, מכין אותנו לקראת תנועת מטוטלת גדולה הרבה יותר, בבית השני, כמו האקדח המונח על השולחן בסצינה הראשונה של המחזה, ויורה רק בסצינה השלישית. 

הבית השני, שהוא חלקו השני של הדיאלוג הקצר, מחדד את הניגודים שבין חרדת-המוות לבין תחושת המקום הבטוח באמצעות הפתעה והומור. לאחר שנדמה היה לנו שמדובר בשיחה מנומסת בין שני אנשים בוגרים, עונה גיבורת השיר לאיש שנכנס לחדרה במשפט ששב ומעורר את החרדה שלנו. "אַתָּה לֹא סְתָם מַפְרִיעַ", היא אומרת לו, ולרגע נדמה לנו שטעינו, ושמה שנראה לנו ככניסה מהוססת וזהירה של האיש אל החדר מבעד לדלת הלא-נעולה הוא אכן חדירה מאיימת ולא רצויה אל המקום הבטוח של האשה. כעת אנחנו דרוכים לקראת ההמשך, שאכן מקצין את המסר המאיים: "אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיּוּמִי". כעת אנחנו נבוכים. הרי בדמיוננו יצרנו סצינה שיש בה אי-נוחות קטנה שמיד באה על תיקונה, וחשבנו שמדובר בין שני אנשים המכירים זה את זה. כעת, כשאנחנו יודעים שהכניסה של האיש אל החדר מטלטלת את כל קיומה של האשה, אנחנו מבינים שהמשוררת היתלה בנו, והסתירה מעינינו את מה שבאמת קורה בינה לבין האיש שנכנס לחדרה. 

אבל השורה האחרונה שבה ומנפצת את המתח הגדול שנוצר בבית השני, ובאמצעות ההומור מאירה באור חדש את הסצינה כולה, הופכת את משמעותה ומטלטלת גם את רגשותיו של הקורא שנלכד במלכודת הערמומית של המלים. "בָּרוּךְ הַבָּא", היא אומרת לפולש הזר, וכעת אנחנו מבינים שמאחורי אי-הנוחות הזמנית, של ערעור הסדר הקיים בכניסה אל החדר, מסתתרת מערכת עמוקה יותר של יחסים ורגשות, ושדווקא ערעור הסדר מאפשר את ההתקרבות שבין הגבר לאשה.

וכך, בתיאור של דיאלוג פשוט וכמעט סתמי, מצליחה המשוררת לעורר בנו את התחושות העמוקות ביותר, המניעות את חיינו. היא מצליחה לגלות לנו איך מה שנראה כמקום בטוח, כלומר שגרת החיים הרגילה, המתנהלת מתוך נימוס והרגל, היא לעתים מקום בטוח כוזב, שמפריע לנו לממש את צרכינו האמיתיים. היא מגלה לנו שכדי להתקרב לאדם האהוב עלינו עלינו להיות קשובים יותר לשינויים שחלים בקשר, ולנפץ ולטלטל את ההרגלים הכוזבים החוסמים את האפשרות שלנו להתקרב זה לזה. 

כשאוה קלפי כותבת "בָּרוּךְ הַבָּא" אנחנו נושמים לרווחה, וכמו בסיומו של סרט שבו מתחבקים האוהבים שאהבתם מתממשת סוף סוף, גם אנחנו מאמינים שנצליח לערער לרגע את המוסכמות וההרגלים הכוזבים ולממש טוב יותר את יכולותינו, ודווקא כך למצוא את המקום הבטוח הפרטי שלנו. 

בשיר נוסף מתוך הספר מתכתבת המשוררת עם השיר הזה, ומציעה לנו דרך לערער את ההרגלים הכוזבים, כדי להתאים את עצמנו למציאות וזה לזה. גם השיר הזה מבוסס על הפתעה. אם התרגלת למצוא את הדלת שלי פתוחה בפניך כל השבוע, היא אומרת, עליך להתרגל למציאות אחרת. לרגע נדמה לנו שכך היא מבשרת על סיום הקשר. אבל לא, היא אינה רוצה במשבר, אלא רק בשינוי שיתאים להתפתחויות בקשר, ויחדש את ההסכם הרגשי בינה לבין האיש, ויבהיר את הציפיות. עכשיו עליו להתדפק על הדלת לפני שייכנס. 

כָּל הַשָּׁבוּעַ 

הָיִיתִי פְּתוּחָה בִּשְׁבִילְךָ, 

עַכְשָׁו אֲנִי סוֹגֶרֶת אֶת דַּלְתִּי. 

לְהַבָּא 

תִּצְטָרֵךְ לְפָחוֹת לְהִתְדַּפֵּק. 

יחד יצאנו אל מרחבי השלג הקפואים, 

ואל הנופים החדשים. 

יחד חייכנו,  

והחלפנו כובעים.   

סופקה שכנתנו לימדה אותנו ללוש בצק לבניצה,   

והזמינה אותנו אל ביתה, 

ללמוד לטוות חוטים, 

מצמר הכבשים. 

עכשיו, כשכולם נסעו, אנחנו מתחילים להתגעגע,  

חזרה במקום הבטוח שלנו, 

ולהיזכר בטיולים המשותפים,  

לאורך הנהר ועל העצים שלאורכו.  

שבת שלום,

דרור