303. סירקה טורקה: האם הירח יודע
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
בעריכת דרור גרין
מרץ 303
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2013` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. לא מזמן שלחתי לכם שיר של המשוררת הפינית סִירקָה טוּרקָה, בת השבעים וארבע, שחיה ביער עם כלב, ללא אדם, הרחק מן הציוויליזציה. כתיבתה של סירקה משכה את לבי, ועכשיו, כשקיבלתי את ספרה 'עמוק בלב היער' (הוצאת 'כרמל', תרגום: רמי סערי), אני קורא בו כמו באוטוביוגרפיה מרתקת, המציגה בפני עולם שונה וגם מוכר. השיר נפתח, לכאורה, בשאלה: "הַאִם הַיָּרֵחַ יוֹדֵעַ בִּכְלָל עַד כַּמָּה חִכּוּ לוֹ, כַּמָּה נִכְסְפוּ אֵלָיו". אבל זו אינה שאלה, ולכן המשפט אינו מסתיים בסימן קריאה. זה תיאור של מחשבה או הרהור, המשקף את ההתבוננות בטבע, האופיינית כל-כך לשיריה של טורקה. "הַאִם הַיָּרֵחַ יוֹדֵעַ?" זו מחשבה מעניינת, כשהיא חולפת במוחה של אשה שבחרה להתרחק מבני-האדם, משום שזו מחשבה המעניקה לטבע הדומם והצומח, ואף לבעלי-החיים, תכונות אנושיות. אפשר לייחס רצון או כאב גם לבעלי-חיים, אבל הידיעה היא תכונה המייחדת את בני-האדם, המודעים לחשיבתם. אבל השיר של טורקה אינו מחשבה או הרהור פילוסופי, אלא תיאור. היא מתארת את מחשבותיה כשם שהיא מתארת את עולם הטבע הסובב אותה. השיר שלה חף מפירוש או מהסברים או מניסיון לשכנע אותנו באמיתות כלשהן. היא יודעת שלחשיבה רציונלית אין כל השפעה על תהליכים רגשיים, ואולי דווקא ההימנעות שלה מתקשורת רציונלית היא שמחזקת את המסר הרגשי של השיר, אותו אנו כמעט יכולים לחוש בגופנו (רגש הוא תגובה גופנית למה שחווים חושינו). השיר מורכב משני משפטים בלבד, במבנה כאילו פרוזאי. המשפט הראשון מציג את השאלה שאינה שאלה, והמשפט השני מאפשר לנו להתבונן בעולם מבעד לעיניה של המשוררת. המשפט נפתח בתיאור חילופי העונות, "בָּאָבִיב כְּשֶׁכִּמְעַט לֹא הָיָה עֲדַיִן שׁוּם דָּבָר, לֹא צִפּוֹרִים, קַל וָחֹמֶר עָלִים, מְאוּמָה פְּרָט לְשֶׁפַע אֲוִיר צַח". נדמה לי שכולנו חשים עכשיו את תחושת תחילת האביב, ומי שחי בישראל, שבה האביב מקדים להתפרץ ולסגת, יכול לדמות לעצמו את האביב האירופי שלנו, רגע לפני התפרצות הפריחה המרהיבה, כשהשמים בהירים והאדמה חשופה לאחר חודשי השלג הארוכים שהקפיאו את הצמחיה, ומזג האוויר המתחמם מאפשר לנו לצאת החוצה, ולחוש ב"שֶׁפַע אֲוִיר צַח". כמעט מפתיע לגלות עד כמה שיר מינימליסטי כל-כך, המסתפק בתיאור מצומצם של המציאות, מעורר בנו את המיומנות הרגשית המשמעותית ביותר לקיומה של ציוויליזציה, היא האמפתיה המאפשרת לנו להתבונן בעולם מבעד לעיניה של המשוררת. האמפתיה היא התכונה המאפשרת לנו ליצור רשת של תקשורת אנושית, לחוש ברגשותיו של הזולת ולהתאים את עצמנו במהירות לשינויים החלים במציאות. סירקה טורקה בחרה לוותר על חברתם של בני-האדם, ולחיות עם הכלב ועם הציפורים והצמחים בלב היער. אבל ההתרחקות מבני-אדם, הנובעת מן הצורך המיוחד שלה במקום בטוח מחרדה, אינה מנתקת את המשוררת מן הרשת האנושית הטבעית, הנוצרת באמצעות האמפתיה, והיא מבטאת את האמפתיה שלה וקושרת את האמפתיה שלנו באמצעות מעשה השיר שלה. בהמשך המשפט השני מתארת טורקה סיטואציה אנושית מוכרת: "יָשַׁבְנוּ מִדֵּי עֶרֶב בַּחַלּוֹן". זו אמנם חבורה מוזרה, "שִׁשָּׁה זַרְעֵי שׁוֹשַׁנָּה, הַשְּׁבִיעִי לֹא נָבַט אַף פַּעַם, הַכֶּלֶב וַאֲנִי", אבל ההתכנסות אינה מוזרה כלל. הם יושבים ומצפים למה שיוצר גם בלבנו תחושה של מקום בטוח, למסלול תנועתו הקבועה של הירח בשמים: "אוּלַי הוּא יָבוֹא כְּבָר, מֵאֲחוֹרֵי הַיַּעַר, מִשְּׂמֹאל לְיָמִין, מֵעַל לָאֲגַם, אֶל מֵעַל לַיַּעַר". גם לנו אין ספק שהוא יבוא, כמו תמיד, הירח. אנו גם יודעים את התשובה לשאלה שלא נשאלה בתחילת השיר, "הַאִם הַיָּרֵחַ יוֹדֵעַ". לא, מובן שהוא אינו יודע, וגם אינו צריך לדעת. הידיעה היא תמיד שלנו, בני-האדם, והיא מאפשרת לנו להתבונן בעולם במבט שונה, וגם להתמלא בחרדה נוכח הסכנות שיש במציאות האנושית. עכשיו, בקריאה שניה אנחנו יכולים למצוא גם את ההומור בשיר הזה, המבטא חרדה גדולה וגם את הפתרון לחרדה. סירקה טורקה מציעה לנו להרחיב את המבט האמפתי שלנו גם אל הטבע הסובב אותנו, ולשאוב גם ממנו ומן המחזוריות הקבועה בו תחושת ביטחון, שאינה קיימת במגע השברירי והלא-בטוח שבין אדם לאדם. גם אני מצפה לו, מדי חודש מחדש, מלא כביום היוולדו, מאחורי עננים אדומים,
או מבין ענפי העץ,
בשמים המתבהרים יחד איתו,
והוא מפיץ את אורו בגינתנו,
ונעלם מאחורי האסם.
אנחנו פוגשים בו כשאנחנו יוצאים לטיול הערב שלנו,
כשהשמים מתכהים,
והערב חומק בין פנס הרחוב,
לבין פנסי מכונית אחרונה,
באור אחרון של שקיעה.
את ליל הירח המלא חגגנו בליל-סדר בביתו של השגריר בסופיה,
ומוריה חבש כיפה על ראשו, לראשונה בחייו.
ואנו שבים וחוזרים למקום הבטוח שלנו, אל ביתנו בכפר, אל המוסיקה המחברת בינינו (אנדה סיימה לנגן את הפרלוד הראשון של באך, וכעת היא מנגנת וריאציות של מוצארט),
ומאיה בונה לה טלסקופ מגלילים של נייר טואלט.
חג שמח, ושבת שלום, דרור |
||
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.