304. אוה קילפי: טבע הדברים

בעריכת דרור גרין

 

אפריל 304

אני עדיין שבוי בקסמן של המשוררות הפיניות, ולאחר ששלחתי לכם בשבוע שעבר את שירה של סירקה טורקה, אני שב היום לספרה של אווה קילפי בת התשעים וחמש, 'הפרפר חוצה את הכביש', שיצא לאור בהוצאת 'כרמל', בתרגומו היפה של רמי סערי. 

השיר הקצר הזה מזכיר לי את שיר הטָנָקָה היפנית שקדם לשיר ההייקו, שבחלקו הראשון תיאור טבע, ובשתי  השורות האחרונות שלו הרהור המעניק משמעות לדברים, לעתים מזווית ראיה מפתיעה. 

בשיר הזה מתארת המשוררת התבוננות חדשה ביכולת האנושית לאמפתיה. היא פותחת את השיר במשפט פשוט, היוצר בנו תחושה חיובית: "סוֹף כָּל סוֹף אֵרַע שֶׁפָּגַשְׁתִּי אָדָם שֶׁאָהַב אוֹתָם דְּבָרִים כָּמוֹנִי". המלים "סוֹף כָּל סוֹף" מבטאות צורך אנושי מוסכם במציאת מישהו הדומה לנו. זה צורך מובן, שהרי היכולת ליצור שפה משותפת היא מיומנות רגשית היוצרת בנו תחושה של מקום בטוח, וזה הבסיס לקשר, לידידות ולאהבה. 

היא ממשיכה ברשימת המאפיינים המשותפים לה ולאדם שפגשה, שהם למעשה תיאור-טבע, כמו בשיר הטנקה הקדום: "סְנוּנִיּוֹת, עֲטַלֵּפִים וּבָתִּים שׁוֹמְמִים, אֶת הַדֶּרֶךְ הַמְּשֻׁבֶּשֶׁת וְהָעֵשֶׂב הַגָּבֹהַּ, אֶת בְּרֵכַת־הַיַּעַר", והרשימה מסתיימת במלים "עֲרָפֶל וּבְדִידוּת", שרק בקריאה שניה אנחנו מבינים את משמעותן. 

שתי השורות האחרונות מפתיעות אותנו. "וּמִטֶּבַע הַדְּבָרִים, הָיִינוּ עִקְבִיִּים: לֹא יָכֹלְנוּ לִסְבֹּל אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ". 

אנחנו מופתעים משום שיצרנו, בדמיוננו, ציפיות שונות מאלו של המשוררת. אלו ציפיות הנובעות מן האמונה שדמיון בין בני-אדם הוא ערובה לקשר של ידידות, או אהבה. אשליה זו היא אחד המניעים של ההתאהבות, הגורמים לנו לייחס למישהו אחר תכונות הדומות לשלנו. 

אבל דמיון יוצר שפה משותפת כוזבת, משום שהוא לא נוצר מהתנסות משותפת, מדיאלוג או מהסכמה. לעתים, כמו בשיר הזה, הדמיון משקף דווקא תקלה ביכולת ליצור שפה משותפת. 

עכשיו, כשנחזור ונקרא את חלקו הראשון של השיר, נגלה שהדמיון בין המשוררת לבין האדם שפגשה מתייחס דווקא לחסרונות ולחרדות: "עֲרָפֶל וּבְדִידוּת", "דֶּרֶךְ מְּשֻׁבֶּשֶׁת", "בָּתִּים שׁוֹמְמִים", אלו מאפיינים את היפוכו של המקום הבטוח, שהוא תנאי לקשר של שיתוף. מכאן אכן, "מִטֶּבַע הַדְּבָרִים", הקשר לא יתכן. 

השיר הזה הוא תמונת ראי של השיר הקודם של אווה קילפי, ששלחתי לכם לא מזמן, 'טלטלה': 

השיר הזה מתחיל דווקא בהפרעה, שלכאורה משבשת את תחושת המקום הבטוח, וגם הוא מסתיים בהפתעה, כשמה שנראה לנו כהפרעה הופך דווקא למה שהמשוררת זקוקה לו יותר מכל. 

בשני השירים מערערת אווה קילפי את עולם האמונות והדעות המקובע שלנו, המשועבד להרגלים ולתפיסות כוזבות, ומתעלם מן השינויים התכופים במציאות, הדורשים מאתנו להתבונן בעולם בכל רגע במבט חדש, להקשיב לתחושת הבטן שלנו (כלומר, להשתמש במודעות רגשית) ולהתאים את עצמנו לתנאים המשתנים. 

השבוע התרחקתי מן המקום הבטוח הקבוע שלי בכפר, ונסעתי עם מוריה לטורניר שחמט בעיר פלובדיב, הרחוקה כארבע שעות נסיעה.

בדרך ראיתי מפגש בין שניים דומים, בחסידות ששבו לקנן על ראשי עמודי החשמל, ונזכרתי בשירה של אווה קילפי. 

האם הם יכולים לסבול זה את זה, תהיתי, בשעה שהם החלו להזדווג, 

ולא מצאתי תשובה, 

כשהם מיהרו להיפרד. 

הרהרתי גם בנוף הבולגרי האהוב עלי, דווקא משום שהוא משתנה באופן קבוע, ארבע פעמים בשנה, ועכשיו, באביב, אני יכול לצאת מביתי באביב, לטפס בהרים ולשוב לרגע לימי החורף המושלגים,    

להצטמרר לרגע,   

ולשוב לגלוש במדרונות הירוקים, 

בין השדות המוריקים לשמים המעוננים, 

ולהגיע לפלובדיב, אחת הערים העתיקות באירופה, 

לשוטט בין בתיה היפים,  

לטייל לאורך הנהר, 

להאזין לנגני הרחוב, 

הזקנים והצעירים, 

לצפות בזריחות המרהיבות, 

ובשקיעות המרגשות,

ולמרות אהבת חיי הכפר לגלות את היופי שיש גם בנוף עירוני,  

המפתיע באמצע הלילה במופע זיקוקים ללא כל סיבה. 

שבת שלום,

דרור