313. גיורא פישר: פנינה
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
יוני 313
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2013` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
אינני מכיר את גיורא פישר, ורק לאחרונה התוודעתי לספר שיריו, 'אחרי זה', ולפעילות הנמרצת שלו להפצת שיריו ברשתות החברתיות ובאתרי האינטרנט. אמנם מקום מרכזי בספר מוקדש לבנו שנהרג במבצע 'חומת מגן', אבל בחרתי דווקא בשיר 'פנינה', שמבטא את את חרדת-המוות הקיומית, ואת המאמץ הסיזיפי ליצור תחושה של מקום בטוח, שהוא אולי מסע-החיים של כולנו. השיר הזה של גיורא פישר אינו באמת שיר, למרות שהוא מחולק לשורות קצרות, אלא טיעון פילוסופי המורכב משני משפטים בודדים. המשפט הראשון הוא תפיסה קודרת למדי של הטבע האנושי:
בדרך-כלל מסמלת הפנינה חפץ יקר-ערך, יפה ונדיר, המשמש כקישוט. אך פישר אינו מתבונן בפנינה כצרכן. הוא מזדהה עם גרגר החול שממנו, כפי שנהוג לחשוב, נוצרת הפנינה (למעשה, רק לעתים נדירות נוצרת פנינה מגרגר חול החודר לתוך צדפה). ואכן, הפנינה נוצרת כאשר הצדפה, המבחינה בעצם הזר שחדר לתוכה, מפרישה חומרים המצפים את הגורם המאיים בציפוי חלק שלא יפגע בגופה. חדירת גרגר החול אל הצדפה הוא מעשה אונס, הגורם לצדפה להגן על עצמה. התיאור הזה של חדירת גרגר החול אל הצדפה הוא תיאור של ערעור תחושת המקום הבטוח, החיונית כל-כך לקיומנו. אבל גם כאן הופך גיורא פישר את המובן מאליו. הוא מתעלם מן הטראומה של הצדפה המגינה על עצמה, ורואה דווקא בגרגר החול המאיים על הצדפה את הקורבן. וכך, למרות שגרגר החול מאיים לפגוע בגופה של הצדפה, רואה בו המשורר קורבן "שֶׁנִּקְלַע" (נכלא?) בטעות אל תוך גופה של הצדפה, ואת תגובת ההגנה שלה הוא מתאר כהתקפה: "אֲנַחְנוּ מֻתְקָפִים". את ההפרשות של הצדפה הוא אינו מזהה כמסך המיועד להגן על גופה, אלא רואה בהן משהו שפוגע בו ומכסה אותו "בְּפֶצַע עַל פֶּצַע, גֶּלֶד עַל גֶּלֶד". יש משהו מפתיע בהיפוך הזה בין תפקידי התוקף והקורבן, שמעורר בי כמובן אסוציאציות פוליטיות, אותן אשמור לעצמי. אבל לא כאן טמון המסר שבטיעון הפילוסופי של גיורא פישר, המבוטא בבהירות במשפט השני:
המשפט הזה מתייחס לתוצאת התהליך היוצר את הפנינה. כאן שב המשורר אל הדימוי המקובל של הפנינה, אל יופיה המרהיב הגורם לרבים לחמוד אותה. המסר פשוט מאוד: "גם אם מי שמתבונן בנו רואה את עושרנו ואת כוחנו, אנחנו יודעים שמתחת למעטה הביטחון הכוזב מסתתרת חרדה גדולה". אם במשפט הראשון מתעלם הכותב מאחריותו למציאות הסובבת אותו, מן הכאב שהוא גורם למי שתוקף אותו, ורואה בעצמו קורבן למקריות אכזרית, הוא מסיים את המשפט השני באמפתיה ל"צִדְפָּה הַמְּבֹהֶלֶת" בדיוק כמוהו "גַּרְגֵּר הָחוֹל". גם כאן אפשר, כמובן, למצוא הקשר פוליטי הלקוח מן המציאות בה חי המשורר, אך אני מעדיף להתבונן דווקא במשמעות הקיומית של המשפט הזה, המקביל לאמרה "לאן שלא נלך ניקח איתנו רק את עצמנו" (כלומר, את החרדה שלנו). זו טענה פסימית מאוד, הגורסת שאין לנו כל אפשרות לחמוק מחרדת-המוות הקיומית, הבסיסית, המלווה אותנו כל חיינו. גם אם נכסה את עצמנו בחומות הגנה וביופי שיעניק משמעות זמנית לחיינו, לעולם לא נוכל לחמוק מן הפצע הפעור בתוכנו, מחרדת-המוות שאין מנוס ממנה. המסר הזה של גיורא פישר אינו יוצא דופן בתרבות בה אנו חיים, הרואה את טבע האדם כאנוכי ונדון לסבל. אני יכול להבין את ההתבוננות הזו. כל הזמן אני רואה לנגד עיני את פני חברי ברגע בו טייס מצרי ריטש את גופו בכדורי מקלע, וקשה לחיות עם הטראומה והכאב והרוע האנושי. אבל אני מאמין, שכמו הפנינה המאוימת גם אנחנו יכולים בכל רגע בחיינו להתמודד עם המציאות סביבנו ולהעלים, ולו לרגע קט, את חרדת-המוות, כשאנחנו הופכים גרגר מאיים לפנינה, או כשאנחנו הופכים את הפחד לשיר ואת חוסר האמון לאהבה. אני מאמין שאף פעם איננו חסרי-אונים, ובכל רגע אנחנו יכולים להפוך את המקריות לבחירה במציאות המתאימה לנו, להעניק לה משמעות ולהיות מאושרים. אני מעדיף לראות את היופי בחשרת העבים המסתירה את הנוף היפה שמאחורי העץ,
ולקבל באהבה את הערפל היורד על הכפר בימי הקיץ המתחממים,
ואת סערת הברקים והרעמים,
והגשם המציף את ערוגות גן-הירק שלנו,
ופוגע בשכנינו הקוטפים את הדובדבנים שהקדימו להבשיל (שלנו רק התחילו).
אנחנו גרים בכפר קטן ליד עיר קטנטנה, אבל יש לנו אולם תיאטרון מפואר, והשבוע ביקרה בו האופרה. כולנו ישבנו במשך שעתיים וחצי, וצפינו בסיפור העצוב של ריגולטו,
שגם הוא מבוסס על תפיסה פסימית של טבע האדם.
יונתן עלה ליציע, לצפות במחזה מלמעלה,
וגם מאיה היתה ערה רוב הזמן.
אבל די לנו במבט אל הטבע המתעורר, כדי לשוב ולהיות אופטימיים, ולהאמין ביופי ובטוב הסובב אותנו. הליכת-הבוקר שלנו הופכת לארוחת-בוקר, כשאנחנו חולפים בין עצי הדובדבן,
ומצליחים להשיג אפילו את החילזון המתחרה בנו על הפרי המתוק,
ואנחנו מגלים את עץ התות,
שפירותיו הולכים ומבשילים,
מתוקים וטעימים.
לצידי הדרך פרחי-הבר בשלל צבעים. האם אפשר לא להיות אופטימיים בתוך שפעת הטבע הנדיב הזה?
שבת שלום, דרור |
|
|
אתם מוזמנים להצטרף לסדנת הקיץ שלנו, בתחילת אוגוסט
או לסדנה זוגית, בזמן המתאים לכם
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.