347. פרננדו פסואה: אל לו לאדם

בעריכת דרור גרין

 

ינואר 347

את הקטע הזה כתב פרננדו פסואה (1888-1935) כקטע פרוזה קצר, או כהרהור פילוסופי (בספר 'כל חלומות העולם' בהוצאת 'כרמל'), אבל המבנה המיוחד של הטקסט הזה, והאופן בו הוא מביע את הרעיון המקורי הזה, הופך אותו לשיר. אצל פסואה הטקסטים תמיד מתחפשים למשהו אחר, כמו משחק סגנונות מתוחכם, וגם המשורר עצמו מסתתר שוב ושוב מאחורי הדמויות הרבות שיצר. 

פסואה, גדול המשוררים הפורטוגליים, חי רוב חייו בליסבון, ממנה כמעט ולא יצא, והתפרנס מניסוח מכתבים עסקיים לחברות שונות. בגיל שלוש-עשרה החל פסואה לפרסם שירים שכתב באנגלית, ובמהלך חייו פרסם חמישה ספרי שירה ומאות שירים בכתבי-עת. 

לאחר מותו התברר שפסואה המציא יותר משבעים שמות בדויים של משוררים ש'כתבו' את שיריו. לא מדובר רק בהמצאת שמות בדויים, אלא בדמויות שלמות שיצר (מטרונימים), שלכל אחת מהן היתה ביוגרפיה משלה, מקצוע ותחומי עניין, אירועים אישיים מיוחדים, בני-משפחה וחברים. לעתים קיימו הדמויות הבדויות של פסואה קשרים חברתיים ומקצועיים בינם לבין עצמם. כך, מעבר לשירים עצמם, יצר פסואה מעין רומן סמוי, נרטיב היוצר רקע עשיר לשירים שפרסם. עד היום לא פוענחו ופורסמו רוב כתבי-היד שנותרו בעיזבונו של המשורר, הכוללים יותר מעשרים-וחמישה אלף דפים כתובים. 

מתוך הטקסט שהבאתי כאן לא קשה להבחין שהמשורר שכתב אותו היה בקיא במיתולוגיה ובפילוסופיה היוונית, המשמשת בסיס לתרבות המערבית, המשפיעה עד היום על חיינו. אמנם נושא השיר הוא המצאת המראה, אך פסואה אינו מתייחס כלל לנסיבות שהביאו ליצירת המראה לפני 2000-4000 שנה, וגם לא לעיסוק האובססיבי בגוף ובלבוש שבא בעקבות המצאת המראה (כלומר לתעשיית הלבוש, לדימויי הגוף, לתעשיית הדיאטות והבשמים והתרופות והניתוחים הפלסטיים). 

השיר של פסואה לקוח מתוך 'ספר חוסר-המנוחה' שנכתב ע-ידי המטרונים ברנרדו סוארס. השיר הזה מתייחס לרעיון ההתבוננות העצמית, שהמראה רק מסמלת אותה. בהקדמה לספר הוא כותב כך: 

שֶׁהֲרֵי הַלֹּא־מוּדָע הוּא בְּסִיס הַחַיִּים.

הַלֵּב, אִלּוּ מְסֻגָּל הָיָה לַחְשֹׁב,

הָיָה פּוֹסֵק מִלֶּכֶת. 

זו הצהרה מהפכנית, השוללת את בסיס הרציונליות המכוונת את חיינו מאז אפלטון, ודרך דקרט ופרויד, המעמידה במרכז חיינו את המודעות (במיוחד בשלוש-מאות השנים האחרונות). המשפט הידוע 'דע את עצמך' היה חרוט על קיר מקדש אפולו בדלפי, שבו פעלה האורקל הידועה מדלפי, שדיברה בשמו של אפולו. 

בשיר 'אל לו לאדם' מחזק פסואה את המסר הזה, "אַל לוֹ לָאָדָם לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי עָצְמוֹ", הוא כותב, משום ש"זֶה הַדָּבָר הַנּוֹרָא מִכָּל". זו, כמובן, הצהרה קיצונית ביותר ("הַנּוֹרָא מִכָּל?"), אבל הוא מסביר אותה: "הַטֶּבַע הֶעֱנִיק לָאָדָם אֶת הֲמָתַת הַמְּאַפְשֶׁרֶת לוֹ שֶׁלֹּא לִרְאוֹתָן, שֶׁהֲרֵי אֵין הוּא יָכֹל לְקַבֵּעַ בָּהֶן אֶת עֵינָיו". 

זה נכון, כמובן. הטבע אינו מאפשר לנו לראות את פנינו שלנו, וגם במראה אנחנו רואים את עצמנו רק במהופך, ולכן חשים מבוכה כשאנחנו מתבוננים בצילומים של עצמנו. האם בכך ניתן להבין שפסואה דוגל בגישה הרומנטית של 'חזרה אל הטבע', וויתור על הטכנולוגיה ועל ה'קידמה'? יתכן, אבל השיר הזה אינו עוסק בכך, כפי שאינו עוסק בהיבטים הטכניים של המצאת המראה. 

אבל הטבע מאפשר לנו להתבונן בעצמנו "רַק בְּמֵי הַנְּהָרוֹת וְהָאֲגַמִּים". רק שם אנחנו יכולים לראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת, מטושטשים ובתנועה מתמדת (של המים), ואולי לכן כותב פסואה בהומור שרק במי הנהרות והאגמים יכול האדם"לְקַבֵּעַ אֶת פְּנֵי עָצְמוֹ". הרי דמותנו המשתקפת במי נהר אגם לעולם לא תהיה 'מקובעת'. 

פסואה טוען ש"הַתְּנוּחָה שֶׁעָלָיו לְהִזָּקֵק לָהּ לְשֵׁם כָּךְ הָיְתָה סִמְלִית. הָיָה עָלָיו לְהִתְכּוֹפֵף, לְהַשְׁפִּיל עָצְמוֹ כְּדֵי לְבַצֵּעַ אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַשָּׁפָל שֶׁל רְאִיַּת עָצְמוֹ." זה מזכיר לי את הציור 'הראי של וונוס', מאת הצייר האנגלי הנפלא אדואר ברנה ג'ונס, שבו מתבוננת ונוס בהשתקפותה באגם, כשבנות הלוויה תומכות בה במעשה הזה, אולי כדי למנוע את "הַדָּבָר הַנּוֹרָא מִכָּל", כפי שטוען פסואה: 

וגם את הציור 'נרקיס מעריץ את בבואתו' מאת הצייר האנגלי ג'והן וויליאם ווטרהאוס: 

אולי אין זה מקרי שבהיסטוריה של הציור הדמויות המתבוננות בהשתקפותן בנחל או באגם הן דמויות מיתולוגיות, כמו ונוס ונרקיס, שחטאו בחטא הגאווה, ולאחר מכן אפשר למצוא השתקפויות של בני-אדם בעיקר במראות. 

"מַמְצִיאוֹ שֶׁל הָרְאִי הִרְעִיל אֶת הַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית", טוען פסואה בשיר הזה, ואינו מתכוון להמצאת המראה אלא לעיסוק המוגזם במודעות-עצמית, שבמאה השנים האחרונות, לאחר המצאת הפסיכואנליזה, הפך פופולרי במיוחד. בתרבות הצרכנית-קפיטליסטית-רציונלית שבא אנו חיים חוסר מודעות-עצמית נחשב לפגם אישיותי חמור, ואין גישה טיפולית, החל בפסיכואנליזה ועד למיסטיקה ולגישות המזרחיות, שאינה מציעה דרך משלה למודעות-עצמית, כאילו בכך נמצא גאולה לנפשנו. 

נדמה לי שפסואה טוען, שהעיסוק האובססיבי שלנו במודעות-עצמית היא ביטוי לאנוכיות, ליוהרה ולהתרחקות מעולם הטבע. אולי אין זה מקרי שהתגלית החשובה ביותר (בעיני) בחקר המוח היא גילוי 'נוירוני המראה'. זו מראה חדשה הטמונה במוחנו, המאפשרת לנו לחוש אמפתיה כלפי אחרים, ובכך ליצור רשת חברתית שהיא תנאי לקיום התרבות האנושית. 

גם מחקרים נוספים במדעי-ההתנהגות תומכים בהצעתו של פסואה. בספריהם של זוכה פרס נובל הישראלי, דניאל כהנמן ('לחשוב מהר, לחשוב לאט') ושל דן אריאלי ('לא רציונלי ולא במקרה'), הם מוכיחים שההתנהגות האנושית אינה רציונלית. וכך בדיוק כתב פסואה, שנים רבות לפני-כן, בהקדמה לספרו: "שֶׁהֲרֵי הַלֹּא־מוּדָע הוּא בְּסִיס הַחַיִּים".

השיר הזה של פרננדו פסואה קרוב מאוד ללבי, משום שגם אני מאמין שההתנהגות האנושית אינה רציונלית, והיא מבוססת על תבניות רגשיות שיוצר המוח שלנו. על כך ביססתי את תורת 'האימון הרגשי' שפיתחתי, ואשר על פיה אני משתדל לחיות את חיי. 

במקום להביט שוב ושוב במראה, ולעסוק במודעות-עצמית, אני מעדיף להתבונן החוצה, הרחק אל הבוקר הנולד, 

ולא מפסיק להשתנות, 

אל מול עיני. 

ואני מתבונן בילדי, ולומד איך אפשר ליהנות מן ההתבוננות, 

ומן ההתנסות, 

בהשתאות הולכת ונמשכת. 

ואני מתבונן בנוף שבחוץ,  ובנוף שבפנים.   

סוף סוף הגיע השלג, 

שהתאחר השנה, 

ושינה בן רגע את העולם, 

את הבית והחצר, 

ואת הנוף המתחלף.  

וזו הזדמנות להכין מן השלג מקפא תפוזים. 

כשקר בחוץ וחם בפנים, אנחנו מתגייסים להכין מאפה תפוחים,   

וכולם ממהרים ללוש,   

ולחתוך. 

וממשיכים ללוש וליצור,  

עוגיות. 

ולאט לאט,  

נרדמים, 

ליד הקמין. 

שבת שלום,

דרור 

הסדנה תאפשר לכם להכיר את הכלים הבסיסיים של האימון הרגשי, אך לא תשנה את חייכם. כדי ליצור את השינוי יהיה עליכם להמשיך ולתרגל זאת מדי יום, מחדש. זה קל ופשוט, אך בתקופה שלאחר הסדנה כדאי מאוד להמשיך בהדרכה שבועית באתר האינטרנט, בקליניקה הווירטואלית שפיתחתי.  

 

"אני ממליצה בחום על הסדנה לאימון רגשי לזוגות המעוניינים לשפר ולפתח את הזוגיות שלהם למקום בוגר ובשל, עמוק ומחוייב, הפותח אפשרויות חדשות גם למי שנדמה לו שכבר ניסה את הכל. אני ממליצה על ההיכרות עם דרור ואפרת, שהינם אנשים מיוחדים במינם, מעוררי השראה ואהבה" (אסתר גילת, יוצרת ופסיכולוגית קלינית. www.esthergilat.net).

 

המיקום והמחיר