355. אליהו: עב קטנה
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
מרץ 355
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. את שני פסוקי-השיר שבחרתי כאן הבאתי מתוך מחזה נפלא ואיום ואכזר ויפה הטבוע במוחי מאז ימי ילדותי. המקום: הר הכרמל. הזמן: שנת 872 לפני הספירה, לאחר שתי שנות בצורת קשה, כשהמלך אחאב שלט בממלכת ישראל. המשתתפים: אליהו הנביא ונביאי הבעל. את הטקסט הזה, הלקוח מתוך ההפטרה, שרתי כשעליתי לתורה לכבוד בר-המצווה שלי, בבית-הכנסת הקטן בשכונת אבו-טור בירושלים, לפני ארבעים ושבע שנים. אני עדיין זוכר את הניגון המונוטוני של טעמי המקרא. אני משער, שבאותם ימים גם אני התפעלתי מטכסיסיו של אליהו הנביא, שהצליח להערים בקסמיו על נביאי הבעל. עברו שנים עד שהבנתי את אכזריותו של הסיפור הזה. הרקע למחזה הוא כעסו של אליהו על המלך אחאב, שסגד לנביאי הבעל בהשפעת אשתו איזבל בת מלך צידון, שרדפה והרגה את נביאי ישראל. בזעמו, הזמין אליהו את אחאב ואיתו ארבע-מאות וחמישים נביאי הבעל לתחרות בין-דתית על הר הכרמל (למבחן אמונה). הוא הכין לשם כך עצים ושני פרים שחוטים. כשכל העם מתבונן במחזה, פירט אליהו את תנאי התחרות: "וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-יְהֹוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים". נביאי הבעל הניחו את העצים ואת השור שבו בחרו על מזבח הבעל שעל הכרמל, ומן הבוקר ועד הצהרים קראו לאלוהיהם, וביקשו שיעלה אש במזבח, ולשוא. אליהו לעג להם: "קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא, כִּי-שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ". אחר-כך שיקם אליהו את מזבח אלוהים ההרוס, הניח עליו שתים-עשרה אבנים כמניין שבטי ישראל, חפר מסביב תעלה, והניח את העצים ואת השור. לאחר מכן יצק ארבעה כדי מים על השור ועל העצים, והמים נקוו לתוך התעלה. ואז, כשפנה אליהו לאלוהים, ניצתו העצים וגם המים בערו. עכשיו, ממרחק של שלושת-אלפים שנה, המחזה הזה נראה כטריק של קוסם שהחליף את המים בשמן, אבל באותם ימים זו היתה הוכחה ניצחת לצידקת אמונתו של אליהו, והעם כולו קרא: "יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים". לרגע הזה המתין אליהו, והוא מיהר להסית את העם נגד נביאי הבעל, ולאחר שארבע-מאות וחמישים הנביאים נתפסו שחט אותם אליהו בנחל הקישון. עכשיו, כשאני קוראת את המחזה שותת-הדם והנורא הזה, קשה לי לקשר את דמותו של אליהו לנביא המזוקן שהילדים משאירים לו דלת פתוחה בליל-הסדר, כדי שישתה את כוס היין המוכנה בשבילו, או לזקן החביב שמציבים לכבודו 'כיסא אליהו' בברית-המילה. לא במקרה פסוקי-השיר שבחרתי אינם מזכירים את מחזה-הדמים הזה. את העלילה המחרידה עוטף סיפור אחר, מוצנע ומרגש לא פחות, המשמש אולי כמשל או כמוסר-השכל לעלילה. סיפור זה מתחיל שנתיים לפני טבח נביאי-הבעל, כשפרצה בצורת קשה שהביאה לרעב ולמחסור. אליהו ניצל את הבצורת כדי להוכיח לעם שבזכות חידוש האמונה ישוב הגשם וירווה את האדמה. ובאמת, מיד לאחר הטבח בנביאי-הבעל שולח אליהו שוב ושוב את נערו להתבונן אל האופק, במרחקי הים, ורק בפעם השביעית חוזר הנער ואומר: "הִנֵּה-עָב קְטַנָּה כְּכַף-אִישׁ עֹלָה מִיָּם". כאן הופך המחזה לשיר. אני משער שנערו של אליהו אמר לו: "אני רואה ענן הרחק מעל לים", אך המשורר המקראי ביקש לעצור כאן, ולעשות שימוש בלשון השירה שמציעה תמיד יותר ממסר פשוט ויחיד. השיר נפתח במלים "הִנֵּה-עָב קְטַנָּה". הרי יכול היה הנער לומר פשוט ענן, והמשורר היה הופך את הענן לסמל ההשגחה האלוהית, כמו עמוד הענן שהוביל את העם במדבר, לאחר יציאת מצרים. הוא יכול היה להשתמש גם במלה הנרדפת לעננים, 'נשיאים', המרמזים על הבטחות שוא של נביאי-שקר: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ, וְגֶשֶׁם אָיִן" (משלי כה', יד'). אבל המשורר בוחר דווקא "-עָב קְטַנָּה". בדרך-כלל מציינת המלה 'עב' או 'עבים' במקרא עננים כבדים המאפילים את פני השמים. בשימוש ב'אב' ביחיד, בתוספת המלה "קְטַנָּה", יש משהו מעורר השתאות וסקרנות, המשרתים את המשורר המקראי המבקש ליצור את תחושת הנס, הנמשכת מן המחזה של אליהו. כשאנחנו מתבוננים למרחקים וצופים בענן, אנחנו יודעים שמדובר במשהו גדול ונרחב, והמשורר מגביר את הניגוד כשהוא מדגיש שמדובר במשהו קטן, "כְּכַף-אִישׁ". כעת, כשאנחנו מבינים שמדובר במשהו מיוחד, מוסיף המשורר את צירוף המלים "עֹלָה מִיָּם". כעת אין זה ענן הגולש לקראתנו מן האופק, אלא מראה של יד העולה מתוך המים, ויוצרת בנו את האסוציאציה של 'יד אלוהים'. לאחר שתיאור הטבע הפעוט הזה, בפסוק השירי הראשון, משפיע עלינו, ואנחנו מתייחסים לתופעת הטבע כאל מעשה האלוהים, מופיע פסוק נוסף. גם הפסוק הזה יכול היה להיאמר באופן פשוט: ירד גשם. הרי לזה ציפו כולם. אבל המשורר המקראי אינו מסתפק בתיאור העובדות, והוא מבקש לעורר את רגשותינו בתיאור-הטבע המוכר הזה. תחילה הוא מעורר בנו זמן כשהוא מתאר את הציפיה הדרוכה לבואו של הענן: "וַיְהִי עַד-כֹּה וְעַד-כֹּה". לאחר מכן הוא מתאר באופן דרמטי את שינויי האור, את הענן ההולך וגדל ואת הרוח הנושבת, עד שהקורא יכול לחוש בגופו את הסערה המתקרבת: "וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ". הפסוק השירי מסתיים בתיאור פשוט לכאורה: "וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל". לא במקרה בחרתי להשמיט את המלה "גָּדוֹל" מסופו של השיר, ולהדגיש את הצירוף החשוב "וַיְהִי גֶּשֶׁם". לא במקרה לא נכתב "וגשם ירד" אלא "וַיְהִי גֶּשֶׁם". לאחר שדימינו בעיני רוחנו את יד האלוהים, הצירוף "וַיְהִי גֶּשֶׁם" מעלה במחשבותינו את המופע האדיר ביותר של אלוהים, את הבריאה המתוארת תמיד באמצעות המלה "וַיְהִי" ("וַיְהִי-אוֹר", "וַיְהִי-בֹקֶר", "וַיְהִי-כֵן"). קשה לתאר סיום מפואר יותר למחזה הדמים של אליהו מאשר תיאור גדולתו של האל באמצעות שיוכו לבריאת העולם. ולמה בחרתי בשני פסוקי השיר הקטנים, ולא בטקסט מתוך המחזה הנורא? משום שבראיה היסטורית הלך והתרחק מאתנו המעשה הנורא של אליהו, והפך למעשיה שרק מעטים זוכרים. כך קורה כמעט לכל מה שנדמה לנו כעת כחשוב ומשמעותי בחיינו, בחשיבות שאנחנו מעניקים לאירועים פוליטיים או להישגים אישיים, הנשכחים בתוך שנים אחדות. אבל האירוע הפעוט של בצורת, ושל התרגשות גדולה למראה ענן גשם קטן העולה מן הים, מרגש עד היום בדיוק כפי שריגש בעבר, ומזכיר לנו את גדולתו של הטבע האופף אותנו, ואת האפשרות שלנו לוותר לרגע על הבלי היומיום וליהנות מיופיו ומן השפע שהוא מעטיר עלינו. מה עוד אפשר לבקש משיר, לאחר תובנה שכזו? ואצלנו האביב הבולגרי במלוא עוזו, והוא מרגש בכל פעם מחדש. ![]() מול חלוני,
האפרסק פורח,
וכמו שלג מעופפת פריחת השזיף על הגינה.
אדמת הגינה הפוכה, ומתכוננת לגידולי הקיץ.
בעיר (קיוסטנדיל) חוגגים את האביב,
ברחובות הומי-אדם, וביריד של מוסיקה,
ומזון.
מאיה לא מתרגשת מן ההמולה, ומעדיפה את מתקני הספורט שליד השוק,
וללקק גלידה.
זה הזמן לצאת החוצה, להשתולל,
על הטרמפולינה,
ולהוציא מתנור הקרמיקה את החליל שיונתן פיסל לעצמו.
כשיונתן לא מנגן, או מלחין, הוא סורג,
|
||||||||||
|
אתם מוזמנים להצטרף אלינו לשבוע קסום של סדנה זוגית, בכל זמן שיתאים לכם: http://www.emotional-training.com/Zugiyuth_he.html
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.


















