358. נתן זך: ציפור שניה

בעריכת דרור גרין

 

אפריל 358

נתן זך מרבה לכתוב על ציפורים. זה השיר השני שכתב על ציפור, והוא מופיע בספרו 'כל החלב והדבש' (הוצאת 'עם עובד', 1981). מאוחר יותר הוא פרסם גם את השיר 'ציפור חמישית' (צִפּוֹר גַּן-הָעֵדֶן מְעוֹפֶפֶת רַק אַחַת לְךָ. אִם חָזִיתָ בָּהּ בְּהִתְעוֹפְפָהּ לֹא תִּזְכֶּינָה עֵינֶיךָ וְלֹא תֶּחֱזֶינָה בָּהּ, הַשְּׁמֵימִית, עוֹד. הַצִּפּוֹר הַזֹּאת אֵינָהּ צִפּוֹר גַּן-עֵדֶן.)

גם בשיר 'ציפור שניה' כותב נתן זך על המפגש עם ציפור כעל חוויה חד-פעמית. מה שמייחד את השיר הזה הוא הביטוי של התבוננות אמפתית, הפורצת את גבולות ההתבוננות של המשורר המרוחק, הרציונלי, הבוחן את המציאות בדרך-כלל בריחוק רגשי. הפעם הוא משלב את נקודת המבט שלו ("רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי") עם נקודת מבטה של הציפור ("הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי"). 

האמפתיה היא מיומנות רגשית מיוחדת במינה, היוצרת רשת חברתית של מוחות אנושיים. ללא הרשת הזו הנטיה האנוכית שלנו לא היתה מאפשרת לנו ליצור את הציוויליזציה האנושית. 

האמפתיה אינה רק תכונה אנושית, ומחקרים מצאו אותה גם אצל בעלי-חיים. גם האמפתיה שלנו אינה מוגבלת לבני-אדם, והיא מאפשרת לנו גם לחיות בשלום עם העולם הסובב אותנו. כאשר אנחנו מוותרים על האמפתיה כלפי הטבע, מרבים לפגוע ולנצל בעלי-חיים ומשאבי טבע, גם איכות החיים שלנו נפגעת. 

בשיר הזה מרחיב זך את גבולות האמפתיה אל הציפור המביטה בו, והחוויה הזו, המשנה את נקודת מבטו של המשורר, מרגשת אותו מאוד. את ההתרגשות הזאת מן המפגש ההדדי הוא מפרש כחוויה אסתטית חד-פעמית: "צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד עַד יוֹם מוֹתִי". 

זך לא מתאר את יופיה של הציפור, ולא קשה להבין מדוע. הרי היופי אינו נובע מן הדבר בו אנו מתבוננים, אלא מתחושה סובייקטיבית. גם תחושת היופי נובעת מן היכולת האמפתית שלנו, כלומר מן היכולת לחוש במשהו שמישהו אחר ביטא באמצעות מעשה היצירה. 

זך התרגש מגילוי התחושה האמפתית, אותה הוא מתאר כמעט כמו אורגזמה: "עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ". ההתרגשות הזאת מגילוי האמפתיה, ומן היכולת להרפות מן האנוכיות וגם מן החשיבה הרציונלית, המנתחת ומבקרת, מאפשרת למשורר לבטא גם אמפתיה כלפי העולם הסובב אותו: "אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם". היכולת האמפתית מאפשרת למשורר לומר "מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם" משום שהיא מחברת אותו אל העולם, ומפחיתה את רמת החרדה שלו. וכך הוא יכול לוותר גם על הביקורתיות השכלתנית, ולוותר על השפה שבה השתמש בעבר: "מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם". 

נזכרתי בציפור של זך בזכות ציפור אחרת, שליוותה אותי בשבועיים האחרונים, בשעה שקראתי את ספרה של הסופרת האמריקאית דונה טארט, 'החוחית' (The Goldfinch). קשה להגזים בשבחו של הספר הזה, בן שמונה-מאות העמודים, שהוא אחד הספרים הטובים והחכמים שקראתי בחיי. 

במרכז העלילה המרתקת עומדת ציפור קטנה, חוחית מן המאה השבע-עשרה, פרי מכחולו של הצייר קרל פבריציוס, שהיה תלמידו של רמברנט ומורו של ורמיר. הקריירה המוצלחת של פבריציוס נקטעה כשהיה בן שלושים ושתיים, בשנת 1654, כשהסטודיו שלו נהרס בהתפוצצות חנות חומרי-נפץ שהרסה רובע שלם בעיר דלפט בהולנד. כל ציוריו של פבריציוס הושמדו בהתפוצצות, ורק ציור החוחית הקטנה נותר ממנו. בפיצוץ נהרג גם הכומר דקר שלמד אצלו לצייר. 

החוחית מצוירת בגודלה המקורי, כשרגלה קשורה בשרשרת לקופסת המזון שלה התלויה על הקיר. חוחיות כאלו גודלו במטבחים הולנדיים רבים, משום שאפשר היה לאלף אותן והן ידעו לשרוק מנגינות מענגות. הציור של פבריציוס היה מיועד להיתלות במטבח כזה בגובה עיני המתבונן, כדי להטעות וליצור תחושה שמדובר בציפור אמיתית. 

בספרה של דונה טארט הנער בן השלוש-עשרה, תיאו דקר (כשמו של הכומר שנהרג בפיצוץ), מבקר עם אמו במוזיאון פריק בניו-יורק, ובשעה שהוא צופה בציור החוחית של פבריציוס שאמו כה אהבה בילדותה, מתרחש במוזיאון אירוע טרור שבו נהרגת אמו, והוא מצליח לצאת מן המוזיאון כשבידו ציור החוחית. 

מה שהמשורר העירוני נתן זך מתאר כהתפעמות מיופי חד-פעמי, אני חווה בחיי הכפר שוב ושוב. מדי יום "עוֹבֵר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ", כאשר אני בוחר להתבונן סביבי בפרחי הבר בגינה, 

בצבעונים הממשיכים לפרוץ מתוך האדמה, 

או בעץ המשקיף אלי מבעד לחלון חדר השינה ומשתנה מדי בוקר: 

בכפר עולה מכל החצרות פריחת עצי הדובדבן, 

ואנחנו יוצאים לטייל, 

להשתולל, 

לטבול בשלוליות, 

להשתקף,  

ולהשקיף אל רועת העזים היושבת בשדה, ומחזיקה במטריה כבשמשיה, 

וברועה הצועד לאט לאט עם כבשיו. 

אנחנו מתכוננים לארוחת החג, 

ושבים לגלות את היופי בשירים הישנים, עם חברים. 

ונהנים ממטעמיה של אפרת, בכלים שיצרה בסטודיו שלה. 

אנחנו מוצאים את היופי במשחקים, 

בבית, 

ובחוץ. לבד,  

וביחד. 

ואנחנו מוצאים את היופי באכילה, 

וביצירה, 

וגם ביופיו השב ומתגלה מדי חודש של הירח המלא. 

שבת שלום,

דרור