368. חדוה הרכבי: ראנה

בעריכת דרור גרין

 

יוני 368

בשלושים השנים האחרונות פגשתי משוררים רבים, שאת שיריהם פרסמתי ב'פיוט'. רבים מהם כתבו שירים טובים, או מרגשים, וכולם היו בני-אדם שכתבו שירים ועסקו במלאכות שונות ומשונות. יונה וולך וחדוה הרכבי הן היוצא מן הכלל. את יונה היכרתי בחמש השנים האחרונות של חייה, וראיתי אותה בבית ובחוץ, בשעה שניסתה לבשל ובשעה שצפתה בסרטי טבע, ולא היה רגע בו לא היתה משוררת במשרה מלאה. 

את חדוה אני מכיר כל חיי, משכונת אבו-טור שבה גדלתי, ובה היא מתגוררת עד היום. חדוה היא גם ציירת נפלאה, אבל כמו יונה היא משוררת במשרה מלאה, וגם בשיחות של סרק היא תמיד מדברת שירה (ולא מפסיקה לשרבט את מלות השירים שהיא כותבת על כפות ידיה). 

גם את שירי 'ראנה' אני מכיר כבר יותר מעשר שנים, כשעוד היו בהתהוותם. אבל הספר החדש ('ראנה', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014) של חדוה, 'ראנה', אינו עוד אוסף של שירים, ולמרות שהספר מחולק לשלושה שערים, הוא למעשה פואמה ארוכה או יומן רגשי המקיף חיים שלמים. 

לכאורה זהו ספר על אשה ושמה 'ראנה', ועל קשר של אהבה ותשוקה, נטישה וגעגוע, או על קשר טיפולי, כמו שניחשו המבקרים. אבל דווקא משום שאני מכיר את חדוה אני נמנע מלחפש בספר המיוחד הזה את את הסוד האישי (מי היא ראנה), ומקשיב לצליל המיוחד של שיריה, ולהתבוננות המיוחדת במינה שלה על המציאות. 

בשעה שמשוררים אחרים מתבוננים במציאות באמצעות שיריהם, ומאפשרים גם לנו להתבונן במציאות באמצעות החלון שפותח לנו השיר, חדוה משוחחת עם המציאות כאילו היתה הדמות המרכזית בחייה. את הדיאלוג עם המציאות החלה חדוה לפני שנים רבות, ואני נזכר בשיר 'היכן, היכן את מציאות' מתוך הספר 'אֲנִי רוֹצָה רַק לְהַגִיד לָךְ' (ספרית פועלים, 1985), שבו היא משוחחת עם המציאות (הנשית): 

חֲלוֹם שֶׁל מִי אַתְּ חוֹלֶמֶת? חֲלוֹם שֶׁל מִי אֲנִי?

מְצִיאוּת, מְצִיאוּת 

זֶה הַמָּקוֹם שֶׁאֶת מִתְכַּוֶּנֶת? 

הַמָּוֶת בָּא בְּעַל־כָּרְחֵךְ וְאֵין לָךְ הַגְדָּרָה 

לַוִּירְטוּאוֹז הַזֶּה?

גם ב'ראנה ממשיכה חדוה לשוחח עם המציאות. זו התבוננות מאוחרת, מפויסת יותר, של משוררת בוגרת במציאות שלעולם אינה מתבגרת. היא קוראת אליה בחיבה: "הוֹ מְצִיאוּת, רוּחַ רְפָאִים קְטַנָּה שֶׁלִּי, פִּצְפּוֹנִית שֶׁלִּי", וההקטנה, ואיתה גם הכינוי "רוּחַ רְפָאִים", מעידות על ההשלמה עם מציאותה השברירית והחולפת של המציאות. 

חדוה כותבת על החיים ועל המוות בהומור, והיא חומלת על האנשים המעדיפים להתעלם מן המציאות: "יָבוֹא יוֹם שֶׁאֲנָשִׁים יַבְחִינוּ בָּךְ, יָשִׂימוּ לֵב אֵלַיִךְ, יְדַבְּרוּ עָלַיִךְ". היא מנחמת את המציאות, החזקה מן המוות, ומבטיחה לה שבשלב אחר של מודעות רגשית האנשים "יִמְחֲאוּ לָךְ כַּפַּיִם. יָרִיעוּ לָךְ. יִרְצוּ לְהִתְקָרֵב אֵלַיִךְ. לָגַעַת בָּךְ. לָחוּשׁ אוֹתָךְ. לִשְׁמֹר עָלַיִךְ. לְשׂוֹחֵחַ אִתָּךְ. לְהָבִין." 

אבל המלה האחרונה נותרת בידי המציאות: "אַחַר כָּךְ תַּחְלִיטִי", והמשפט הפתוח הזה, על אינסוף האפשרויות הפתוחות בפני המציאות, מאפשר גם לנו, הקוראים, לוותר לרגע על חרדת-המוות הטבעית, ולהתבונן במציאות כפי שהיא, משתנה וחומקת, לא-מובנת וערטילאית, אבל גם מופלאה ומוחשית כל-כך. נדמה לי שהמציאות, בעיני חדוה, היא מעין אלוהות.  

בספר כולו חדוה מביטה אל תוך עיניה שלהמציאות, הכואבת והמופלאה. היא לא כותבת על חיילי הלגיון הירדני מאחורי "חוֹמַת הַגְּבוּל הַקְּטַנָּה", שהיתה למעשה גדר ביתה בשכונת אבו-טור, ועל לילות הפחד כאשר היו יורים אלינו מעבר לגבול, לפני מלחמת ששת-הימים. היא כותבת דווקא על "מַה שֶּׁנִּפְלָא הָיָה לִמְצֹא מַחֲבוֹא מִפְּנֵי הָרוּחַ, לֶאֱסֹף אֶת נְבִיחוֹת הַכְּלָבִים, לְהַנִּיחַ אוֹתָן לְיַד הַזְּרִיחָה," ואני זוכר גם את הנוף שנשקף פעם הרחק עד לים המלח. האם "שַׁעַר הַוְּרָדִים" הוא שער חומת הכנסיה הביזנטית העתיקה, בקצה הרחוב שבו מתגוררת חדוה? היא אינה מציעה לנו הסברים, אלא "אָנַרְכְיָה" שהיא המציאות שאין לה הסבר הגיוני, ולכן היא "מַצִּיעָה לִי "בּוֹאִי נִהְיֶה כְּמוֹ אֱלֹהִים - לֹא נִתְעַסֵּק בְּזוּטוֹת"." 

היכולת הזאת להתבונן במציאות האנרכית, האלוהית, מאפשרת לחדוה לשכלל את המודעות הרגשית שלה: "אֲנִי מַתְחִילָה לְקַבֵּל פֵּרוּרֵי מֵידָע רִאשׁוֹנִים אוֹדוֹת מָה עוֹד עָלוּל לְהִתְרַחֵשׁ", כלומר לחוש בגופה "פֵּרוּרִים יִקְרֵי־מְצִיאוּת", שיוצרים בה את המפה הפנימית שמאפשרת לה לנווט בעולם את דרכה, כפי "שֶׁרַק הָאִינְטוּאִיצְיָה יוֹדַעַת לְהַעֲנִיק". 

היכולת הזו, להתבונן במציאות כפי שהיא, מאפשרת לחדוה להיזכר גם בבנה המת, אלישע. היא נזכרת בו כפי שהיה לא מזמן, לפני מותו בשנת 2003, ואני נזכר בילד הקטן, המתולתל, בצעדו המיוחד ברחובות הקטנים של אבו-טור. 

אינני יודע אם יש כאב גדול יותר מכאבה של אם על בנה הצעיר, המת. הזיכרון שלה, שאינו חושש מפני המציאות, מחזיר אליה את בנה, והיא מתארת אותו בלשון הווה, כמו בחלום, כשהוא "מְחַיֵּךְ וְאוֹמֵר "לְעוֹלָם לֹא תִּהְיִי יוֹתֵר לְבַד, יוֹם אֶחָד אֲנִי אֶתְחַתֵּן, וְתָגוּרִי יַחַד אִתָּנוּ – אַתְּ וַאֲנִי וְאִשְׁתִּי וְהַיְלָדִים שֶׁלִּי"." והתיאור החי הזה מחזק את הכאב, ואת הבדידות. אבל חדוה אינה חוששת מן המציאות, מן הבדידות ומן המוות, והיא ממשיכה להתבונן בבנה ה"צוֹהֵל אֶל הַשֶּׁמֶשׁ, וְשָׁר מָלֵא רוּחַ חַיִּים, וּמַשְׁקֶה אֶת הַפְּרָחִים, וּמַבְחִין בַּדְּבוֹרִים, וְצוֹעֵד בֵּין עֵצִים עֲמוּסֵי פְּרִי, מֵצִיף אוֹתִי בִּשְׁאֵלוֹת," כפי שהיה מציף אותה בשאלות כשהיה בן שמונה, או תשע, או עשר. 

ובתוך המציאות המאיימת, הכואבת, שחדוה אינה מסבה את עיניה ממנה, גם הקשר העמוק והמשמעותי עם 'ראנה' הוא קשר של ערגה וגעגועים. "שָׁלַחְתִּי לָךְ אִי־מֵיל שֶׁל דָּם," היא כותבת לה, "דָּם שֶׁל עֶרְגָּה מְפֻזֶּרֶת עַל פְּנֵי הָעוֹלָם." היא אינה מנסה לייפות את המציאות, להסתיר את המוות והכאב, אלא לקבל אותה כפי שהיא, עם "דָּם שֶׁל שְׁיָרִים־שֶׁל־מְצִיאוּת שֶׁהִתְכַּסּוּ אָבָק." 

אבל דווקא המגע עם המציאות הלא-מנחמת מאפשר לחדוה להיאחז, בזכות המלים החוזרות ונכתבות, כמו נחרטות ונחרתות בעורה, באופטימיות בטוחה: "עֶרֶב אֶחָד, כַּאֲשֶׁר נִתְרָאֶה, כַּאֲשֶׁר נִתְרָאֶה, הוֹ רָאנָא." 

זו אינה אופטימיות תמימה, אלא אמונה המאפשרת את המשך האחיזה במציאות. זה המקום הבטוח "בַּלֵּב שֶׁלִּי, בַּלֵּב הַלָּבָן שֶׁלִּי", שבזכותו "לְעוֹלָם אֲחַכֶּה שֶׁיָּבוֹא יוֹם," גם אם זה יקח "עוֹד אֶלֶף שָׁנִים." 

נדמה לי שסוד קסם שירתה של חדוה נעוץ בגילוי של "בְרֶגַע קָטָן וְנָדִיר," שיופיע אולי פעם אחת בחיינו, ב"אֵיזֶה הֶרֶף־עַיִן פִּלְאִי, מָאגִי, עַל־אֱנוֹשִׁי," שניתן למי שכמו חדוה אינו מנסה להסתיר את המציאות, רסיס של הבנה, ואולי יעניק משמעות לכל האנרכיה הזו של חיינו, לכל חוסר-הפשר המאיים והמייאש הזה של "חֹסֶר הַהֲבָנָה" שתמיד קיים בקשר שלנו עם העולם ועם האנשים הסובבים אותנו. 

בתערוכה בבית-האמנים בירושלים, לפני חמש שנים, הציגה חדוה 'ניירות לראנא', שמשלבים ציור עם כתב היד המיוחד שלה, החוזר ומוחק וכותב, בניסיון למחוק את כל "חֹסֶר הַהֲבָנָה". 

המלים של חדוה מחזירות אותי אל המציאות הפרטית שלי, שהתרחשה במרחק מטרים אחדים מביתה, והיתה כואבת ומאיימת לא פחות, ועד היום אני מנסה, אולי כמוה, לשוחח עם המציאות, לקבל את אי-ההבנה שבה עם ידיעת המוות שבה, ולא להפסיק להיפעם מן היופי שבה. 

הנה היא כאן, המציאות, הניבטת אלי מחלון חדר-השינה ומשתנה מדי בוקר מחדש, 

ומחייכת אלי מעל כל עלה קטן ופרח בגינה. 

זו המציאות שפורחת אלי כמו עץ זית נדיר, שהבאתי בשנה שעברה מיוון, ומצליח לשרוד בחורף הקפוא של הכפר הבולגרי, 

וזו המציאות של הוורדים השופעים בגינה, וממלאים גם את הבית. 

זו המציאות הקומלת ופורחת סביבנו בין דרכי הכפר, 

וזורחת כהילה סביב ילדינו,  

השמחים לפגוש כל חתולה נודדת וגוריה. 

זו המציאות שמבשילה בעץ הדובדבן,  

ומזרזת אותי לעלות, בזהירות, אל גג הרעפים ולקטוף את הפרי הבשל. 

טעימה המציאות, ומתוקה עד מאוד. 

בתוך המציאות הזאת נטענו את ביתנו,  

והירוק מפיח בנו חיים, 

ושמחה.  

המציאות הופכת גם לציורים מרגשים, כשמוריה מתחיל לצייר, 

ובעקבותיו כולנו חזרנו לסטודיו שלי, 

לצייר. 

שבת שלום,

דרור 

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).