371. יונה וולך: תשלח לי שקט
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
בעריכת דרור גרין
יולי 371
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. אני מכיר את השיר הזה יותר משלושים שנה, וגם עכשיו אני זוכר איך ישבתי על הרצפה בחדרה של יונה, ברחוב וולך בקרית-אונו, ונברתי בהמון הדפים הוורודים, הדקים, עליהם הדפיסה את שיריה, ותיקנה בכתב ידה. כך בחרתי את השירים לספר 'אור פרא', שבו כינסתי את השירים האחרונים שכתבה לפני שמתה ממחלת הסרטן, ואשר מאוחר יותר הופיעו בספר 'שירים אחרונים'. באותם ימים התעלמתי מתוכנו של השיר הזה, שיונה כתבה אותו כפזמון. זה היה אחד מסדרה של פזמונים נוספים שכתבה, אולי כדי ליצור סגנון חדש ושונה מן השירים שכתבה בצעירותה, ואולי משום שבאותם ימים פגשה את אילן וירצברג שהלחין ושר משיריה (בתקליט 'בציר טוב'), ובעצמה רצתה להופיע על הבמה ולשיר את השירים. שירים רבים מתוך הספר הזה הולחנו, ובהם גם 'תשלח לי שקט': https://www.youtube.com/watch?v=SVKyjORITBY
רק עכשיו, שנים רבות לאחר שיונה מתה, אני מגלה שגם מאחורי הפזמון הקליל המחורז הזה, במשקל המרובע, עם הפזמון החוזר, מסתתר שיר שמבטא אולי יותר מכל שיר אחר את תמצית הווייתה של יונה, את החרדה. את החרדה זיהיתי בקולה של יונה עוד בשיחת הטלפון הראשונה שלנו. היא ענתה לצלצול הטלפון כמעט מיד, וכמעט בצעקה אמרה "מי זה?!" כך ענתה תמיד לצלצול הטלפון, וכך הגיבה גם כשהפגשתי אותה עם מישהו שלא הכירה. רק שנים רבות מאוחר יותר, כשהתמחיתי בטראומה והלם-קרב, והבנתי את הטראומה הפרטית שלי, יכולתי להבין את התנהגותה של יונה, ואת הסימפטומים הפוסט-טראומטיים שאפיינו אותה, בעקבות מות אביה בהיותה בת שש ובעקבות הטראומה של ילדותה. השיר 'תשלח לי שקט' אינו שיר פוליטי שהתאים למציאות בה חיתה יונה, כפי שהוא מתאים למציאות המתרחשת ברגע זה ממש, אלא קריאת מצוקה של הילדה שיונה נותרה כל ימי חייה. שנים רבות לפני שמישהו המציא את המושג 'מרחב מוגן' ביקשה יונה: "תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט טוֹב מוּגָן". אבל יונה לא ציפתה למצוא בקרבתה את ההגנה שחיפשה, ואולי גם לא האמינה שניתן לסלק את החרדה הגדולה. אולי לכן חיפשה את השקטן מן הרעשים הפנימיים של החרדה במקומות רחוקים, "שֶׁקֶט לֹא מִכָּאן", ממקומות שונים כמו "מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה", ואפילו רחוק יותר ביקום, "שֶׁקֶט יְרֵחִי" או "שֶׁקֶט בֵּין־כּוֹכָבִי". בפזמון החוזר מתארת יונה את האידיאל של תחושת המקום הבטוח, שהוא "שֶׁקֶט מוֹפְתִי", שיסתיר את האיום הגדול של חרדת-המוות הטבעית הקיימת בנו "מִיּוֹם הֻלַּדְתִּי, עַד יוֹם מוֹתִי". את השקט הזה, הממסך את חרדת המוות ומשכיח את הטראומה, ניסתה יונה ליצור שוב ושוב באמצעות הכתיבה, באמצעות החזרה האובססיבית על המלים. אם תנסו לקרוא את השיר הזה בקול רם, שוב ושוב, תגלו שכל המלים המתחרזות בסוף כל אחת משורות השיר, המתארות סוגים שונים של שקט ("מֵעָנָן", "מְמֻכָּן", "בְּקֻפְסָה", "מְאֻרְגָּן", "מְעֻדְכָּן", "מְפֹאָר", "מֵהַכְּפָר", "מְהֻדָּר", "מְאֻלְתָּר", "יְרֵחִי", "בֵּין־כּוֹכָבִי") חסרות משמעות של ממש, וכולן יוצרות את תחושת הריחוק שיונה מבקשת בשקט, כמו מסע לעולם אחר. לחזרה המונוטונית הזו על תיאורים שונים של השקט שבה וממקדת אותנו בצליל החוזר, שהוא אולי המסר היחיד בשיר הזה: "תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט". המסר הזה הוא כל מה שיונה מבקשת לומר כאן, ללא תחכום או עושר פואטי, בפשטות הגדולה ביותר בה ניתן לבטא זאת. והמסר הפשוט הזה נוגע בנו אולי משום שהוא מבטא את הטראומה המשותפת, את חרדת-המוות ואת החיפוש הבלתי-פוסק שלנו אחרי תחושה של מקום בטוח, אחרי "שֶׁקֶט". הצורך הזה גדל בתקופות של חרדה משותפת, כמו מלחמה, כשרעש האזעקות ומשדרי הטלוויזיה מציף אותנו עד שאנחנו משתוקקים לרגע של "שֶׁקֶט". גם בפזמון נוסף שהלחין אילן וירצברג מתוך ספרה האחרון של יונה, היא מחברת את מציאות המלחמה החוזרת על עצמה אל החרדה הפרטית שלה, ואולי גם של כל אחד מאתנו.
https://www.youtube.com/watch?v=v4ApIZrIjHo
נדמה לי שבחודשים האחרונים של יונה, בביתן 25 בתל-השומר, כשהיתה קרובה מאוד למותה, היא ידעה להרפות מחרדת-המוות, ואולי אפילו פגשה את השקט שחיפשה כל הימים. היא הפכה לרכה יותר, הצחיקה את האחיות ואת החולים האחרים, וכתבה עד הרגע האחרון. עכשיו, כשאני שב וקורא את השיר הזה, נדמה לי שהיא מבקשת זאת ממני:
ואולי זה מה שאני עושה כאן, ב"אֶרֶץ רְחוֹקָה", בכפר בולגרי קטן ונידח. אולי בכל שיר שאני שולח לכם מדי שבוע, "מֵהַכְּפָר", אני שולח גם קצת "שֶׁקֶט בְּקֻפְסָה". בקופסת הכפר הקטנה שלנו השקט מבשיל באשכולות על הגפנים,
בתפוחים ההולכים ותופחים על העצים בחצר,
באגסים המתוקים שעל העץ הזקן,
ובעבניות החדשות בגינה.
אנחנו שומעים את השקט במשחקי הילדים בבית,
ובחוץ,
וביופי שהם מוצאים בדברים הפשוטים.
השקט זורם אלינו ממשחקי האור והצל של השמש בהרים,
ובשבילי הכפר,
בטיול הערב,
בנוף הירוק.
השקט נשקף אלינו בקוריו של העכביש בין ענפי הגפן,
בירח המאיר את חצרנו,
שֶׁקֶט מֵעָנָן העוטף גם את הירח המלא באהבה.
|
||||||||||
אתם מוזמנים לבלות אתנו שלושה ימים בסדנה זוגית מיוחדת במינה, אצלנו בכפר. פרטים באתר: סופשבוע בכפר בולגרי סדנה זוגית - אימון רגשי
בעקבות פניות של זוגות המתקשים לפנות שבוע שלם לסדנה זוגית, פיתחנו סדנה מיוחדת של שלושה ימים, מיום שישי בצהרים ועד יום שני בבוקר.
(מחירי הטיסות בוויזאיר כ-150 יורו לאדם)
את ספרי האחרונים לא תמצאו בחנויות, ואפשר להזמין אותם באתר: |
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.