377. נתן זך: ויש
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
בעריכת דרור גרין
אוגוסט 377
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. כשהייתי ילד נהגו המורים לספרות לשאול: "למה התכוון המשורר?" דורות של מורים, תלמידים ומבקרי שירה ביטלו את זמנם בשאלה הזו, שהופכת את קריאת השירה לתרגיל לבלשים מתחילים במקרה הטוב ולרכילות זולה במקרה אחר. אני משער שהמניע לשאלה התמוהה הזו, שאין לה כל קשר לשירה, היא האמונה הפרוידיאנית חסרת-השחר שאדם אחד (הפסיכואנליטיקן) יכול לגלות את כוונותיו הנסתרות של אדם אחר. בתחום המשפט יש לאמונה זו השפעה מזיקה במיוחד, בזכות החוק הקובע שכדי להאשים אדם צריך התובע להוכיח 'כוונה' פלילית. חשבתי על כך כששבתי לקרוא בחוברת היפה של כתב-העת 'חדרים', בעריכת הלית ישורון (חוברת 3, 1983), ומצאתי בה את שירו של נתן זך. מה שמשך את תשומת-לבי לשיר הזה היה המבנה הצורני שלו, והחריזה שאינה מאפיינת את שירתו של זך. נתן זך השתייך לחבורת 'לקראת', שבשנות החמישים של המאה הקודמת מרדה בחבורת המשוררים הוותיקים והמקובלים, ובראשם אלתרמן, וכתבה בסגנון חדש. בשעה שדוד אבידן ויהודה עמיחי השפיעו על דור חדש של משוררים בסגנונם החדש, טבע זך את חותמו דווקא במאמר שפרסם בשנת 1959, שבו תקף את שירתו של אלתרמן, שהיה גדול המשוררים באותה תקופה. המאמר הזה היה מניפסט תוקפני ששלל את השימוש בצורות הקלאסיות, הסימטריות, של השירה, ואת המשקל והחרוז. המאמר הזה יצר מהפכה בשירה העברית, והשפיע על דורות של משוררים. לא רק למשקל ולחרוז התנגד זך, אלא גם לביטוי רגשי. כך נפתח 'השיר הנכון', מתוך ספרו הידוע 'כל החלב והדבש' (הוצאת 'עם עובד', 1981):
ובאמת, רוב שיריו של נתן זך חפים מרגש, ומתמקדים בביטוי רציונלי של רעיונות, כמו בשיר 'ויש'. בשעה שרגשות מבטאים את תחושת הגוף, כלומר את האופן שבו בני-אדם חיים ופועלים באופן אינטואיטיבי (והרי מחוץ להבלחות קטנות של רציונליות כל מעשינו ופעולותינו הן פעולות אינטואיטיביות, רגשיות), הביטוי הרציונלי אינו אישי, והוא מכליל ומסכם, למשל במלים "וְיֵשׁ אָדָם אוֹהֵב אָדָם אַחֵר". לו רצה זך לבטא רגשות, היה יכול לכתוב את השיר הזה כך:
וכך היינו מבינים מיד שמדובר בתשוקה גופנית, כלומר "בְּאַהֲבָה צוֹמַחַת בַּלֵּילוֹת", שאין לה קיום גם "בַּיָּמִים אַחַר לֵילוֹת", כלומר, זו אהבה ספונטנית וחושנית שאינה נמשכת מעבר לחשק המיני. אבל זו תשוקה חזקה ש"לֹא תִּפָּגֵם לֹא תְּחַסֵּר" למרות שאין לה המשך. הבחירה במלים "וְיֵשׁ אָדָם" מרחיקה אותנו מגיבורי השיר, שהם בני-אדם, ומן העלילה שהיא חייהם, ומן הרגשות שהופכים אותם מנתונים סטטיסטיים לבשר-ודם. וכך, "כְּשֶׁהָרֶגֶשׁ דּוֹעֵךְ", מצליח זך לתאר את הסערה האנושית הזו במונחים קרים, מדויקים ומנוכרים,ו"הַשִּׁיר הַנָּכוֹן" מנוסח כמאמר פילוסופי או כסיסמה. לאחר שהבית הראשון התייחס לאהבה חסרת התוחלת מנקודת המבט הגופנית, מתאר הבית השני אהבה 'רוחנית' המתממשת בביטוי הגופני. גם כאן מתרחק זך מכל ביטוי רגשי באמצעות הצירוף "יֵשׁ לֵב נִמְשַׁךְ אֶל לֵב". אפשר היה לבטא זאת גם באמצעות תיאור סיפורי, רגשי:
אם בבית הראשון טען זך שאהבת הגוף אינה אהבה של ממש, הרי בבית השני הוא טוען שגם "בְּאַהֲבָה שֶׁל רוּחַ" ה"לְבוּשָׁהּ" ב"גּוּף" אין באמת אהבה. למעשה, זך אינו מתכוון כאן לאהבה אלא להתאהבות, הקיימת רק בדמיונם של המתאהבים, אשר מחפשים בדמות האהובה משהו ש"אָבַד מִכְּבָר מִלֵּב" ואשר "נִמְצָא לְפֶתַע בָּאָהוּב". גם זה רעיון פרוידיאני ידוע, המכונה בשם 'העברה' (transference). בזמן ההתאהבות אנחנו מייחסים לזה שאנחנו מתאהבים בו תכונות שהיינו רוצים למצוא בו, או כאלו שמצאנו פעם במישהו אחר, ואבדו לנו. שני הבתים הראשונים של הגוף עסקו באהבה גופנית ורוחנית, ושני הבתים האחרונים מציעים הכללה וסיכום של תפיסת האהבה של זך. בבית השלישי טוען זך באירוניה, ש"כָּכָה נוֹעַדְנוּ לֶאֱהֹב". כלומר, "כָּךְ לֹא נֹאהַב", בגלל "הַקְּשָׁיִים" שאינם מאפשרים לנו לממש את הצורך שלנו לאהוב "אִשָּׁה, יָדִיד וָיֶלֶד וְהוֹרִים". האהבה הזו יכולה להתממש, הוא אומר והופך את האירוניה לציניות מרירה, רק כאשר האנשים הקרובים אלינו או אנחנו נהפוך "לְעָבָר", כלומר לאחר מותנו. זו מסקנה פסימית מאוד, הרואה באהבה רק אשליה. בבית האחרון מציע המשורר תחליף לאהבה, שלדעתו אפשרית "רַק בַּחֲלוֹם". כמו אצל פרויד, גם זך מאמין שהחלום מבטא משאלה שאינה ניתנת להגשמה. וכשם שהחלום משמש את פרויד לפענוח המציאות הפנימית, השיר, שהוא צילו של החלום, הוא התחליף לצורך הנואש באהבה. השיר הוא גם מפלטו של זך מפני האהבה, ורק בשתי השורות האחרונות, כשהוא עטוף בשירו, הוא מוותר על ההכללה ועל המסר הפילוסופי ופונה אל הקורא כאדם אל אדם: "רְאֵה, בְּכָל אֲשֶׁר תִּפְנֶה חֲלוֹם". לאחר שהוא שולל את אפשרות קיומה של האהבה, מציע זך לקורא שלו נחמה בשיר: "חוֹלֵם מָקוֹם לְךָ, אָהוּב, חוֹלֵם גַּם שִׁיר". כמו משוררים רבים וטובים, גם ספרי השירה של זך נשכחים ברבות השנים. אבל שיריו של זך אינם נשכחים. מה שמנציח את זך בתרבות העברית אינו המהפכה שהוביל נגד השירה הקלאסית, המשקל והחרוז. למרות ההתעקשות של זך על מסרים פילוסופיים, שלעתים נשמעים כמו סיסמאות, ואולי דווקא משום כך, שיריו המולחנים זוכים עד היום לפופולריות רבה. אמנם ברוב שיריו הוא נמנע מחריזה, שלא כמו בשיר שבחרתי היום, אבל למרות זאת הוא לא הצליח להתגבר על הכישרון המוסיקלי הטבעי שלו, שגם כאשר אינו נראה לעין באמצעות החרוז, הוא נשמע היטב בשירים המולחנים. וכך אנו שומעים עד היום את 'יופיה אינו ידוע' בביצוע שלמה ארצי, את 'כשאלוהים אמר בפעם הראשונה' מפי מתי כספי, את 'כשצלצלת רעד קולך' מפי ינורית גלרון, את 'לא טוב היות האדם לבדו' מפי יהודית רביץ, את 'כי האדם עץ השדה' מפי שלום חנוך, את 'ראיתי ציפור רבת יופי' מפי חוה אלברשטיין ועוד רבים אחרים. אצלנו האהבה אינה מסר פילוסופי רוחני ועמוק, אלא ביטוי רגשי פשוט לתחושה של מקום בטוח. זו תחושת הגוף למראה הענפים העמוסים בשזיפים סגלגלים,
או כתמתומים אדמדמים,
של האפרסקים המבשילים,
של הצבעים המציפים את החצר כולה,
ושל התפוחים המוכנים למאכל. זו תחושה של בית.
גם עגבניות משרות תחושה של בית,
כשאפרת מכינה אותן לייבוש,
ואנחנו פורשים אותן בחוץ, בשמש.
האהבה עוטפת אותנו בטיול בשבילי הכפר,
וטועמים את הענבים המבשילים על קירות נטושים,
ואת הפטל הצומח לצידי הדרכים.
גם הקוצים בסוף הקיץ הגשום הזה מחייכים אלינו באהבה,
בנוף הירוק.
האהבה צובעת את ביתנו בסגול ובוורוד,
|
||||||||||
את ספרי האחרונים לא תמצאו בחנויות, ואפשר להזמין אותם באתר:
אתם מוזמנים לבלות אתנו שבעה ימים בסדנה זוגית מיוחדת במינה, אצלנו בכפר. פרטים באתר:
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.