394. בשו: שכחה

בעריכת דרור גרין

 

שנה שמינית, דצמבר 394

המשורר היפני בָּשׁוֹ (1644-1694) היה, על-פי דברי המתרגם יואל הופמן, גדול משוררי ההייקו. 

שיר ההייקו מיוחד במבנהו, הכולל שבע-עשרה הברות המחולקות לשלוש יחידות של 5, 7 ו-5 הברות, והוא תמיד מתאר תמונה אחת, המעורר בקורא את תחושת החוויה של הכותב. בדרך-כלל זה תיאור של אירוע חד-פעמי הקשור בעונות השנה, המתואר בלשון הווה. כך תיאר את החוויה הזו החוקר קנת יסודה (Kenneth Yasuda): 

כאשר אדם רואה, למשל, שקיעה מרהיבה או פרחים יפים, הוא, לעיתים, כה רווי אושר שהוא פשוט עומד דומם. מצב נפשי זה ניתן לכנותו מצב של "אהה!", שכן כל מה שהמתבונן יכול להביע הוא קריאת התפעלות שאורכה כאורך נשימה אחת: "אהה!". המראה סוחף אותו עד כדי כך שהוא מודע רק לצורות, לצבעים, לצלילים... אין כאן מקום להבעה מפורשת של מחשבה, שיפוט או רגש מצדו של הצופה... מגמתם של שירי ההייקו היא להביע רגע כזה, ו זה גם מקורה של צורת ההיקו. 

את שיר ההייקו של בשו מצאתי בספר 'לאן נעלמו הקולות', סיפורי זן ושירי הייקו, בתרגומו של יואל הופמן (הוצאת 'מסדה', 1980). 

חוויית ה"אהה!" המגולמת בשיר ההייקו נובעת מן היכולת האמפתית שלנו, כלומר מן היכולת לחוש בגופנו משהו הקורה מחוץ לנו, למישהו אחר. בדרך-כלל מבוססת האמפתיה שלנו על התבוננות באנשים אחרים, שאנחנו חשים בכאבם, או בשמחתם בגופנו שלנו. לעתים, ככל שהרגישות האמפתית שלנו גבוהה יותר, אנחנו יכולים לחוש אמפתיה גם כלפי יצורים אחרים, ואפילו כלפי הטבע עצמו. תופעה כזו מתאר שיר ההיקו של בשו. 

נדמה לי שגם בז'אנר של שירי ההייקו השיר הזה מיוחד במינו, משום שהוא שיר ארס-פואטי העוסק במהותו שלו כשיר הייקו. 

השיר נפתח, בהתאם למסורת שירי ההייקו, בתיאור של אירוע חד-פעמי הקשור בעונות השנה, שהוא תיאור המטאטא הגורף את השלג: "הַמַּטְאֲטֵא הַגּוֹרֵף אֶת הַגִּנָּה". 

אבל במלים "הַמַּטְאֲטֵא הַגּוֹרֵף אֶת הַגִּנָּה" טמון מתח, משום שתחילה איננו מזהים את עונת השנה המגדירה את האירוע, ורק בסופו אנחנו מבינים שמדובר בגירוף "הַשֶּׁלֶג" הנערם בגינה. 

חלקו השני של השיר פותר, לכאורה, את המתח הנוצר בתחילתו, כאשר אנחנו מבינים ש"הַמַּטְאֲטֵא גּוֹרֵף אֶת הַשֶּׁלֶג", אבל המתח מוחלף בהפתעה, הנוצרת מהאנשת המטאטא, ה"שׁוֹכֵחַ אֶת הַשֶּׁלֶג". 

מתוך שינויי המשמעות הנוצרים בקריאת השיר הקצר הזה, היוצרים את ההפתעה, בוקעת תחושת ה"אהה!" שלנו, הקוראים. אבל תחושת ההתפעמות אינה נוצרת רק מתוך ההתבוננות הזו בתמונת הטבע, ומן האמפתיה הגורמת לנו לחוש בגופנו את האופן שבו המטאטא מרוכז כל-כך בעבודתו עד שהוא שוכח את מה שמניע אותה (השלג), אלא מן ההבנה שמה שקורה למטאטא הוא גם מה שקורה לנו כאשר אנחנו מתפעמים מתמונת נוף או משיר הייקו. 

ההתפעמות שלנו, כלומר תחושת ה"אהה!", היא ביטוי ליכולת האמפתית, המאפשרת לנו לחוש בחוויה הטהורה, ולשכוח לרגע את מה שהניע אותה. 

וכך, כשאנו שבים וקוראים את המשפט השלם, בן שבע-עשרה (או שמונה-עשרה בתרגום) ההברות - הַמַּטְאֲטֵא הַגּוֹרֵף אֶת הַגִּנָּה שׁוֹכֵחַ אֶת הַשֶּׁלֶג - אנחנו הופכים לרגע לאותו מטאטא השוכח את השלג, ואנחנו שוכחים את שיר ההייקו שעורר בנו את אותה תחושת התפעמות. 

בתחושת ההתפעמות, שהיא ביטוי של אמפתיה הנובעת מן ההתבוננות שלנו בפעולתו של משהו או מישהו אחר, נעוצה גם חולשה אנושית גדולה. לעתים קרובות החוויה משכיחה מאתנו את מהותם של הדברים. כשם שהמטאטא המרוכז בפעולת גירוף השלג שוכח את השלג שהוא מגרף, גם אנחנו, העסוקים כל-כך ברגעים הקטנים של חיינו, שוכחים לעתים להרים את מבטנו ולחוות את יופיו של העולם הסובב אותנו, המעניק משמעות לפעולות היומיומיות שלנו. 

שיר ההייקו של בשו הוא שיר ארס-פואטי גם משום שהוא מאפשר לנו לרגע לחוות, לא להבין, את מהות השירה, כחוויה גופנית טהורה של התפעמות. משהו מן החוויה הזו אני מנסה להציג כאן, מדי שבוע, בשיר ובהרהור ובצילומים המעוררים, לעתים, את האמפתיה הטמונה בנו. 

התבוננות כזו, מתפעמת, אני מוצא בעיניה של אנדה, 

והתפעמות כזו אני מוצא בשמי הבוקר המשתנים. 

מהרי השלג הרחוקים, 

ממי הנחל הקפואים,  

ומטיפות המים הקופאות על הענף שמעל לנחל. 

אנחנו מתפעמים מגוש החימר,  

שממנו נוצרות חנוכיות, 

ומאור הנרות, 

הזוהרים,  

בחשכה, 

וגם ממה שנותר. 

אנחנו מתפעמים מפלסטלינה,  

ההופכת לדמות בידיו של יונתן,  

או לקופיף בידיה של אנדה,  

המתיישב על עץ, 

ואוכל בננות.   

אנחנו מתפעמים מן העץ המקושט לחג, 

ומן השמש שמעבר לערפילים.   

שבת שלום, ושנה טובה,

דרור 

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).