403. יצחק לאור: זכרון שלושה מתים

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 401, שנה תשיעית, פברואר 2015

בספר 'שירים בעמק הברזל' (הוצאת 'עם עובד', 1990) מופיעים שני שירים שכותרתם 'זיכרון שלושה מתים'. השיר הראשון מתמקד במתים עצמם, ובקשר האישי של המשורר, יצחק לאור, עם המתים ועם בני משפחותיהם. 

השיר השני, אותו בחרתי להציג כאן, רק מזכיר את שמות המתים, כשהם נבלעים ברשימה אחרת, רשימת התפקידים המתחלפים של מי ששלח את המתים אל מותם. זה שיר שאין צורך להכביר עליו במלים, ודווקא משום שאין בו כל התייחסות רגשית אל האיום הנורא ביותר בחיינו, אל חרדת-המוות ואל המוות המתהלך בינינו, הוא מעורר חלחלה. 

https://www.youtube.com/watch?v=fYwEBzpr3XM&feature=youtu.be

השיר הזה כתוב כרשימת שמות פרוזאית, אך מה שהופך אותו לשיר הוא הקונטרפונקט שבין שתי מנגינות. 

מנגינה אחת נוצרת משמות המתים: "כְּשֶׁעוֹדֵד סֶגֶל נֶהֱרַג... וּכְשֶׁאֲמַצְיָה נֶהֱרַג... כְּשֶׁסֶּגֶל נֶהֱרַג... וּכְשֶׁלִּינָה חַסַן נַבּוּלְסִי נֶהֶרְגָה...". 

הרשימה השניה היא רשימת התפקידים של הצמרת הפוליטית ששלחה את המתים אל מותם, לצד התפקיד הנוכחי שלהם: "שַׂר הַתַּעֲשִׂיָּה אַלּוּף פִּקּוּד הַדָּרוֹם וְשַׂר הַבִּטָּחוֹן הָיָה שַׁגְרִיר בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית וְשַׂר הַמִּשְׁטָרָה הָיָה רַמַטְכַּ"ל". 

מה שיוצר בנו, הקוראים, את הזעזוע הוא הפער בין שלושת שמות ההרוגים לבין רשימת התפקידים חסרת השמות של מי ששלח אותם אל מותם. 

אבל הפער הזה, היוצר את הזעזוע, הוא רק התפאורה למסר החד והפשוט של השיר: "וּכְשֶׁאֲמַצְיָה נֶהֱרַג הָיָה שַׂר הַתַּעֲשִׂיָּה, שֶׁהָיָה אַלּוּף הַפִּקּוּד, כְּשֶׁסֶּגֶל נֶהֱרַג, שַׂר הַבִּטָּחוֹן וְרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה הָיָה שַׂר הַחוּץ וְשַׂר הַחוּץ הָיָה שַׁגְרִיר בְּאַרְהַ"בּ וְשַׂר הַבִּטָּחוֹן הָיָה חָבֵר בְּוַעֲדַת חוּץ וּבִטָּחוֹן". זהו מסר ציני שאומר: "בזמן שהאזרחים נהרגים, השליטים אינם מתים, הם רק מתחלפים בתפקידים." הזעזוע למקרא המלים האיומות אינו נובע רק מעוצמתו של השיר, אלא מכך שהוא מתאר באופן מדויק את הפוליטיקה הישראלית, שלכאורה יש בה שמאל וימין, אך למעשה היא מבוססת על אותם האנשים, שהיו אלופים ורמטכ"לים והפכו לשגרירים ולשרים ולחברי-כנסת ולראשי ממשלה, והם נודדים ממפלגה למפלגה ומחליפים ביניהם תפקידים. 

אני משער שאם לאור היה עורך מחדש את השיר הזה עכשיו, הוא היה מרחיב את יחסי-הגומלין שבין גנרלים לפוליטיקאים לצבא-הון-שלטון, ומזכיר לנו שמי שהיה שגריר בארה"ב או באו"מ וראש-ממשלה היה גם 'מרצה' או איש-עסקים או יועץ או סוחר בנשק. 

השיר הזה, שנכתב לפני יותר מעשרים-וחמש שנים, רלוונטי מאוד גם לתקופת הבחירות הנוכחית. זהו שיר פוליטי נוקב וחודר, ואולי גם יעיל יותר מכל תעמולת הבחירות מרובת הפעלולים וחסרת התוכן. הוא מזכיר לבוחרים שלא ילכו שולל אחרי הסיסמאות וההתכנים המזויפים, משום שהמפלגות אינן מייצגות עמדות פוליטיות או עקרונות מוסריים אלא רק משמשות לרגע את אותן הדמויות המחליפות תפקידים. 

השיר הפוליטי הזה מציע לבוחרים לשכוח את הלהג ואת יחסי-הציבור הגורמים לעיוורון זמני, ולהעניק שמות לאנשים שהם מעניקים להם את הזכות להרוג ולגזול, כדי להשיב להם את האחריות למעשיהם. 

גם אני זוכר את שמות חברי שמתו במלחמת יום-הכיפורים, בה הפכתי להלום-קרב. את הגנרלים והפוליטיקאים אני מעדיף לשכוח. כמה טוב שאין להם כל השפעה על חילופי העונות ועל שינויי מזג-האוויר בכפר הבולגרי הקטן והנידח שלנו. לעתים אני נזכר במעשיהם כשאני נושא את מבטי ורואה את השובל הלבן שמותירים מטוסי הקרב הישראליים המשלימים את אימוניהם בשמי בולגריה השלווים. 

חיי הכפר הם בחירה יומיומית בטבע, במזג-האוויר ובפלאי הצמיחה והכמישה. אני אוהב להתעורר מול תמונת הנוף המשתנה בחלוני, לגלות סימנים של אביב כשעל ראש ההר עדיין מלבין השלג. 

אני מתחיל את הבוקר באפיית חלות מתוקות לילדים,  

המעירות אותם בריחן הטוב, 

להנעים את התחלת היום החדש. 

אני יוצא עם יונתן להליכת הבוקר באוויר הקריר, 

ואנחנו בודקים את השלולית הגדולה, הקפואה, 

המתחילה להפשיר. 

שעות הבוקר טובות לקריאה, בספריה שנפתחה במעלה המדרגות, 

והן נמשכות בתרגילי ציור ורישום, 

ובמשחקים מול הקמין הבוער. 

אנחנו נוסעים לטייל בכפרים רחוקים, 

ליד השדות המתחילים להוריק, 

בשעה שהזקנים ממהרים הביתה לאחר שקוששו ענפים להסקת הקמין.  

אנחנו עוצרים להתבונן,

במי הנהר הגועשים,  

להקשיב להמיית המים הרבים,

של הפשרת השלגים,  

להריח פרח צעיר, 

לקטוף את נטיפי הקרח שנותרו על הסלעים,    

וללקק אותם כמו קרטיב.  

במשך שעה ארוכה אנחנו ממשיכים להקשיב לשקט של המיית המים. 

https://www.youtube.com/watch?v=YUo3cCz97-s&feature=youtu.be

שבת שלום,

דרור 

 

"הגענו עם ציפיות גבוהות ויצאנו עם תוצאות יוצאות דופן, הרבה מעבר למה שיכולנו לדמות" (אורית מקלר ואיריס קטעבי-נחמני, אוגוסט 2014).

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).

---