418. גריגורי קורסו: לילה שני בעיר

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 418, שנה תשיעית, יוני 2015

גרגורי קורסו (1930-2001) היה חבר בחוג 'משוררי הביט' או 'דור הביט' האמריקניים, יחד עם אלן גינסברג ידידו, וכן ויליאם בורוז וג'ק קרואק. המשוררים הביטניקים מרדו בתרבות השמרנית האמריקנית של שנות החמישים, השתמשו בסמים וניהלו חיי-מין חופשיים. באחד הימים, כשקורסו וגינסברג נסעו בטרמפים לפגוש את הנרי מילר, הם פגשו בלוס-אנג'לס את הסופרת אנאיס נין וערכו ערב קריאה שבו הכריזו על עצמם כמבטאים כנות מוחלטת, והתפשטו עירומים מול הקהל המופתע. קורסו פרסם שלושה-עשר ספרי שירה, וכן רומן, מחזה וכתבים נוספים. 

את שירו של קורסו מצאתי בספר 'נהמה, שירה ביטניקית אמריקנית' שיצא לאור בהוצאת י. מרכוס הירושלמית (1967) בתרגומו של הסופר והמשורר דן עומר, שהיה גם מבקר ספרות חריף שפרסם את הטור 'נמר של נייר' בשבועון 'העולם הזה', והזדהה עם המשוררים הביטניקים בחייו וביצירתו. 

המחאה הביטניקית צמחה בתקופת המלחמה הקרה בין ארצות-הברית הקפיטליסטית והאימפריאליסטית לבין ברית-המועצות הקומוניסטית והטוטליטריסטית. הם מרדו במנגנון ההיררכי של שתי התרבויות הסותרות, לכאורה, ובתמימות ביקשו אינדיבידואליזם חופשי מהשפעה, רוחניות, שחרור מכבלי המסורת והמוסר המיושן, ובעיקר שמחה ואהבה. 

לרוע המזל, הצליח הקפיטליזם להשתלט גם על האינדיבידואליות, ובכך לחסל את ההתנגדות של הביטניקים לתרבות החומרנית ההיררכית. במאה העשרים-ואחת לא נותר כמעט כלום משמחת החיים והחופש של הביטניקים, מחוץ למוסיקה של להקת 'החיפושיות', ששמה (Beatles) הוא ביטוי לתרבות הביטניקית (Beatniks), ואין לה כל קשר לחיפושיות (Beetles). ג'והן לנון העריץ את ז'ק קרואק, מראשוני המשוררים הביטניקים. אלן גינסברג התיידד עם חברי הלהקה ופול מקרטני ליווה בגיטרה את אלבומו של גינסברג, 'הבלדה של השלדים'. 

כשאמו של גרגורי קורסו בן השנה היתה בת שבע-עשרה, היא נטשה אותו בבית-יתומים וחזרה לאיטליה. אביו נהג לומר לו שהיה עליו להשליך אותו לאסלה ולהוריד את המים, בשעה שנולד. הוא גדל במשפחות אומנות שנהגו להכות אותו, וכבר בגיל צעיר, לאחר שנתפס בגניבה, נשלח להסתכלות במוסד פסיכיאטרי ולמאסר של שלוש שנים בכלא הגרוע ביותר בניו-יורק. שם הוא 'אומץ' על-ידי אנשי המאפיה, ובזכות המאפיונר לאקי לוצ'יאנו, שתרם לכלא ספריה עשירה, הוא החל לקרוא את הקלאסיקונים, וביניהם דוסטויבסקי. שם הוא החל לכתוב שירה. 

קורסו עבד כמלח באוניה, ולאחר שהתיידד עם המשוררים הביטניקים יצא איתם למסעות באירופה, במקסיקו וגם במזרח הרחוק, במזרח התיכון ובמערב אפריקה. בשיר הזה הוא מתאר את השיבה לניו-יורק, לאחר מסע של שלוש שנים באירופה. זהו, למעשה, שיר-דקלום אוטוביוגרפי, המקדים בשנים רבות את מה שמכונה היום בשם Spoken words. אתם יכולים לנסות לקרוא את השיר בקול רם כדי לחוש במוסיקליות שלו: 

https://www.youtube.com/watch?v=SRWeSTkfBHU

I was happy I was bubbly drunk The street was dark I waved to a young policeman He smiled I went up to him and like a flood of gold Told him all about my prison youth About how noble and great some convicts were And about how I had just returned from Europe Which wasn't half as enlightening as prison And he listened attentively I told no lie Everything was truth and humor He laughed He laughed And it made me so happy I said: 'Absolve it all, kiss me !' No no no no ! he said and hurried away.

השיר נפתח במלים "הָיִיתִי מְאֻשָּׁר", אבל לפני שאנחנו מקבלים אותן כפשוטן המשורר מזכיר לנו: "תָּסַסְתִּי מִשִּׁכְרוּת". זהו, כמובן, אושר כוזב, של מי שרוצה לשכוח את ילדותו החשוכה: "הָרְחוֹב הָיָה חָשׁוּךְ". 

כעת קורסו משחזר את פגישתו עם החוק, ששלח אותו למאסר בגיל צעיר. הפעם הוא הביטניק (המוכה, המשוחרר), שאינו חושש לפנות אל השוטר: "נִפְנַפְתִּי לְשׁוֹטֵר צָעִיר". 

שלא כמו בילדותו, "הוּא חִיֵּךְ". בתגובה לחיוכו של השוטר נוצר ביניהם קשר: "הִתְקָרַבְתִּי אֵלָיו וְסִפַּרְתִּי לוֹ בַגַּאֲוָה שֶׁל זָהָב עַל נְעוּרַי בַּכֶּלֶא". כאן התרגום של דן עומר אינו מדויק. "like a flood of gold" אין פרושו "גַּאֲוָה שֶׁל זָהָב" אלא "כְּזָהָב הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו", כלומר כעושר של זכרונות. כמו האושר הנובע משכרות, גם העושר של הזכרונות מערבל יחד את הכאב עם השמחה. 

באמצעות פרדוקסים והיפוכים מאפשר לנו קורסו להתבונן במציאות משתי זוויות שונות ומנוגדות בו-בזמן. החשיבה הביטניקית שלו מבקשת לערער את תמונת המציאות המוכרת ואת תבניות ההתבוננות הקבועות שלנו, כדי ללמוד מתוכה משהו חדש. 

לכאורה, זה נשמע אבסורדי, כשהוא מתגאה בנעוריו בכלא, ומתאר "עַד מַה הָיוּ תּוֹשָׁבָיו אֲצִילִים וּגְדוֹלִים". הוא מספר לשוטר על אירופה, "שֶׁלֹּא הֵאִירָה עֵינַיִם כְּמַחֲצִית הַכֶּלֶא". 

האם אפשר להשוות בין אירופה, כלומר העולם 'הישן והטוב' לבין החיים בכלא? קורסו מבקש מאיתנו לשכוח את הדימויים המקובלים ואת הדעות הקדומות שלנו על ה'קידמה' וה'נאורות' הכוזבת, ולראות את הייחוד של כל אחד מאיתנו, את העוצמה שיש בהיסטוריה הפרטית שלנו שהיא "כְּזָהָב הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו". 

קורסו מתכוון, כמובן, להיסטוריה הפרטית שלו, ולזכרונותיו מן הכלא ומחבריו המאפיונירים שבאמת היו "אֲצִילִים וּגְדוֹלִים", הרבה יותר מאירופה "שֶׁלֹּא הֵאִירָה עֵינַיִם", כלומר שלא היתה משכילה (enlightening) אפילו "כְּמַחֲצִית הַכֶּלֶא". ובאמת, בזכות נדיבותו של הפושע הידוע לאקי לוצ'יאנו, שתרם את ספרייתו לבית-הכלא, זכה קורסו בהשכלתו הספרותית, והחל את הקריירה שלו כמשורר. 

את סיפור נעוריו הקשים והתבגרותו הספרותית בבית-הכלא עוטף קורסו בתיאור המשעשע לכאורה של פגישתו עם השוטר. גם במפגש הזה שובר המשורר את הכלים המוכרים לנו. הוא פתח את המפגש בנימוס המקובל, כשנפנף לשוטר הצעיר בידו, ובתגובה זכה לחיוך. לאחר ששיתף אותו בסיפור חייו, ויצר קשר של אמפתיה, השוטר "הֶאֱזִין בִּתְשׂוּמַת־לֵב". 

"לֹא שִׁקַּרְתִּי", מספר המשורר, "הַכֹּל הָיָה אֱמֶת וְהוּמוֹר". ובאמת השוטר צחק וצחק וזה הפך את המשורר "לְכָל־כָּךְ מְאֻשָּׁר", עד שהוא שבר את הכלים ואמר: "טָהֵר אֶת הַכֹּל, נָשֵׁק אוֹתִי!" 

פריצת הגבולות של המשוררים הביטניקים, המציעה חופש מיני וביטול ההבדלים שבין גבר לאשה, היתה, מן הסתם, קיצונית מדי, ולא יצרה שפה משותפת עם העולם השמרן המבקש לשמור על ההרגלים המוכרים. 

"לֹא לֹא לֹא לֹא!" אמר השוטר, כפי שיכולנו לצפות ממנו, "וְעָזַב בִּמְהִירוּת". 

כמה יפה שקורסו אינו מבקר את התנהגותו של השוטר, ואינו מסביר את התנהגותו שלו. הוא אינו מטיף לנו או מציע לנו ערכים חדשים, אלא מתבונן בעולם מבעד לזווית הראיה האישית שלו, ומתאר את המציאות כפי שהוא רואה אותה, מבלי לשפוט או לבקר. התיאור הזה מתאים כל-כך למתודה הפנומנולוגית של הוסרל, שהפכה גם לאחד הכלים הבסיסיים של הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית. 

הסיום הפתוח הזה של השיר מחזיר אותנו לעצמנו, להתבוננות בערכינו, בתבניות ההתבוננות והחשיבה שלנו, ומזכיר לנו שתמיד ניתן להתבונן בעולם בדרכים שונות, ולראות אותו כפי שהוא, כפי שאנחנו. 

נולדתי בשנות החמישים, בשכונת גבול קטנה בירושלים, הרחק ממהפיכת הביטניקים של שנות החמישים וההיפים של שנות השישים, שקראו לחיים של שלום ואהבה. בתרבות השמרנית של ילדותי לא היה מקום לתרבות החדשה, מלבד הסממנים החיצוניים של שיער ארוך וסמל השלום. בינתיים ניצחה התרבות הקפיטליסטית ההיררכית והחומרנית את תנועות המחאה, ויצרה פער עצום בין בעלי-ההון למעמדות העובדים. מתחת לפני השטח רוחשת מחאה חדשה, החותרת תחת השלטון הגלובלי החדש והמושחת של בעלי-ההון והפוליטיקאים. 

שירו של גריגורי קורסו מזכיר לי ששנים רבות לאחר הביטניקים ו'דור הפרחים' עדיין אפשר להתרחק מן ההיררכיה הכוחנית של ההון-שלטון, ולבחור בחיים של שיתוף ואהבה. אנחנו עושים זאת בכפר הקטן שלנו בבולגריה, בחיק-הטבע, בדרך החדשה שיצרנו ('האימון הרגשי'), שבה אנחנו משתפים את מי שבוחר להצטרף אלינו. 

הוורדים שלי פורחים בחצר, 

וריחם ממלא את האוויר. 

הם מקשטים את שולחן העבודה שלי. כך אני מצטרף ל'דור הפרחים'.  

כרתנו את העצים הזקנים בבית הסדנאות שלנו, שליד הנחל, ואת הענפים הכרותים הבאנו הביתה,  

להסיק בהם את הקמין בחורף הקר. 

הדובדבנים מבשילים על העצים, 

והילדים מטפסים, וקוטפים, 

את הפרי האדום והמתוק. 

אנדה מגביהה לטפס, וממלאת את סל הקש בדובדבנים טריים, 

ומוריה ממהר אחריה.  

גם ליאונרדה, שלא מזמן המליטה, מצטרפת להרפתקה.   

כמה נעים להביא הביתה את הסלים המלאים, 

לטעום ולהתבונן. 

עכשיו כולם יושבים בחצר, כדי לגלען את הדובדבנים,  

וליבש אותם בסל הגדול,  

ובארגזים, על מתקן העץ. הדובדבנים המיובשים יספיקו לנו לכל ימי החורף.   

גם גן הירק דורש את שלו, וכולם משתתפים בעבודה. 

גם ילדינו הם ילדי 'דור הפרחים', משוחרר מההיררכיה ה'חינוכית', והם אינם חוששים לבנות מגדלי קלפים, 

או מגדלי ספרים. 

עוד מעט יבשילו גם התפוחים,   

ובינתיים השקיעה שולחת לנו עננים בדמות צלחות מעופפות. 

שבת שלום,

דרור