716. דוד טובי: שפות

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים וארבע-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
מאת דרור גרין
 
גיליון 716, שנה חמש-עשרה, פברואר 2021

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2020` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


דוד טובי (1936-2009) היה משורר חסר מולדת וחסר שפה. הוא נולד בקהיר ובגיל חמש-עשרה הגיע לבדו לישראל והיה ספן ועובד נמל בחברת צי"ם. בבית הוריו דיברו ערבית וצרפתית ולדינו ואנגלית, ומאוחר יותר הוא למד גם עברית. הוא שכלל את האנגלית והצרפתית במפגשיו עם ספנים זרים, וקרא את הקלאסיקה של השירה העולמית, וכתבים פילוסופיים שעניינו אותו.

לפני שלושים וחמש שנים הוא שלח לי, באמצעות עופר גרינשטיין, עשרות משיריו באנגלית, ואני הופתעתי והוקסמתי מהאנגלית הארכאית, העשירה, הרחוקה כל-כך משפת השירה העכשווית. הראיתי את שיריו לאריה זקס ולשמעון זנדבנק, שהתפעלו מן השירים כמו שמתפעלים משירה קלאסית, אך חשבו שהם חורגים משפת השירה של סוף המאה-העשרים, ושאיש לא ירצה לפרסים אותם.

באותן שנים התחלתי לערוך את 'פיוט' ומדי שבוע שלחתי למאות מנויים בדואר שיר יחיד מודפס על דף בגודל גלויה, בתוך מעטפה. תרגמתי את שירו של טובי 'עונה של תוגה מתחילה', ובמשך השנים תרגמתי גם את 'אל מלא רחמים', את 'נלי' ואת 'החלום'. דוד הרבה לבלות עם הספנים ועובדי הנמל בבארים של העיר התחתית של חיפה, ושם פגש את נתן זך, שתרגם והדפיס שלושה-עשר משיריו ב'הנה' קונטרס לשירה שערך. לפני שנים אחדות יצא לאור מבחר קטן משיריו, 'כותב השירים', בתרגומו של עודד פלד (ובו מצאתי גם את התרגום שלי ל'עונה של תוגה מתחילה', שהועתק כמעט בשלמותו ללא אזכור למקור), ולפני כשנה יצא לאור הספר 'אדם זקן עוטה מסכת אצילות' בתרגומו של ליאור שטרנברג.

דוד היה איש גדול וחזק, שידע לשתות חצי בקבוק וודקה בלגימה אחת. פגשתי אותו פעמים אחדות בדירתו בקרית-חיים המערבית, וגיליתי גם את רגישותו ואת חולשתו. בפגישתנו האחרונה הוא היה עצוב ובודד ושיכור, והתעצבתי מאוד על האיש שאיש לא דיבר את שפתו. 

את השיר 'שפות' קראתי ב'הנה, קונטרס לשירה', בעריכת נתן זך (תג הוצאה לאור, אפריל 1995). 

שלושת בתי השיר מציגים את תולדות השפה של דוד טובי, מילדותו ועד שהפך למשורר. הבית הראשון נפתח בהצהרה: "הַשָּׁפָה שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב בָּהּ אֵינָהּ שְׂפָתִי". זו הצהרה שחורגת מן הנושא הארס-פואטי של השיר, ומציגה את בדידותו של המשורר כהכרזה קיומית המבטאת את תפישת העצמי שלו. הוא בחר לכתוב כדרך להתרחק מן הסביבה הטבעית שלו, ובכך הוא קובע את גורלו כזר בארץ נכריה. ואכן, כך חי דוד את חייו, בין פועלי נמל חיפה ויושבי הבארים של העיר התחתית, כשמבעד לאדי האלכוהול יצר לעצמו שפה שירית חדשה, זרה לסביבתה. 

השפה הזו, האנגלית, הרחיקה את המשורר משפת ילדותו, ממשפחתו וממקורות תרבותו, "וְשִׁירֵי הָעֶרֶשׂ בְּלָדִינוֹ שֶׁעִרְסְלוּ אֶת יַנְקוּתִי נִדְמִים כֹּה רְחוֹקִים וּמוּזָרִים עַכְשָׁו, כִּמְעַט כְּמִלְמוּלֵי כְּשָׁפִים קְבוּרִים בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת". השירה, לפיכך, אינה משקפת את עיבוד תהליכי הזיכרון וההתפתחות הרגשית של המשורר אלא להפך, מרחיקה אותו מכל מה שאפיין אותו והופכת אותו זר גם לעצמו. 

בבית השני מתייחס דוד טובי לשפות "שֶׁנִּקְנוּ מִזְּמַן לִזְמַן, בְּהִזְדַּמֵּן", במהלך חייו. הוא "מַצְהִיר בָּזֶה כִּי הֶעֱנִיקוּ לִי רְאָיוֹת לְמַכְבִּיר לְרֹחַב לִבָּן", כלומר אפשרו לו להתוודע לתרבות שעוררה בו השראה, לפילוסופיה ולשירה הקלאסית שאהב, ולשיריו של קונסטנטינוס קוואפיס. אבל ההתוודעות לשפות ולתרבויות החדשות הותירו אותו זר שאין לו חלק בהן או זכות להתהדר בהן: "עַד שֶׁדֶּמוֹן זְדוֹנִי, מִתּוֹךְ יֵצֶר קִנְטוּר בִּלְבַד, פָּסַק שֶׁאֵינֶנִּי רָאוּי לָהֶן". גם במפגש איתו יכולתי לחוש בפער בין התרבות העברית של סוף המאה-העשרים, שבה חי, לבין התרבויות והשפות שכה השתוקק אליהן, אך לא היו חלק מחייו. הוא כתב אמנם באנגלית, אבל לא באנגלית העכשווית של השירה האנגלית או האמריקאית, אלא באנגלית של השירה הקלאסית שכבר אינה נכתבת עוד. 

בבית השלישי והאחרון נכנע טובי להכרה בכך שלעולם לא יחוש 'בבית' בשפה שבה הוא כותב את שיריו (אנגלית), והוא מודה שאינו יכול לוותר על שפה זו, ולכן "עַכְשָׁו שֶׁאֲנִי מְגַשֵּׁשׁ בָּאֲפֵלָה זְמַן כֹּה רַב אֲנִי מְקַבֵּל עַל עַצְמִי בְּעַנְוַת רוּחַ לִגְנֹב מִשָּׂפָה אֲשֶׁר אֵינָהּ שְׂפָתִי". 

לכאורה כתב דוד טובי בשיר הזה על הניכור בינו לבין שפת השירה שבה כתב, שפה הרחוקה מן התרבות שבה חי ומן השפות אותן דיבר. אבל הזרות והניכור בין השפה שבה כותב המשורר לבין התרבות שבה הוא חי מעידה גם על עוצמתה של שירתו, ועל כלי מרכזי בכתיבת שירה. משוררים ויוצרים רבים אחרים כתבו ויצרו בשפה החורגת מן התרבות שבה חיו, ובכך פרצו את כיפת הזכוכית של המוכר והפופולרי ויצרו שפה חדשה, שהוכרה רק לאחר מותם. דוד טובי קיבל על עצמו "בְּעַנְוַת רוּחַ לִגְנֹב מִשָּׂפָה אֲשֶׁר אֵינָהּ שְׂפָתִי" כאשר העז להתכתב עם תרבות שכבר חלפה מן העולם, אבל בכך גם יצר שילובים חדשים, המאפשרים לנו להחזיר אותו אל שפת השירה העכשווית של המאה העשרים-ואחת. 

השיר 'שפות' אינו רק זעקת הבדידות של משורר לא מובן ולא מקובל, שחש זר בארצו, אלא גם זעקה המפיחה חיים במלים ומאפשרת לשירה לפרוץ את מחסומי השפה וליצור ביטוי חדש. כל משורר צריך לחוש ש"הַשָּׁפָה שֶׁהוּא כּוֹתֵב בָּהּ אֵינָהּ שְׂפָתוֹ", כדי לפרוץ את מחסום הבנליות ולהתחיל ליצור. כל יוצר צריך לחוש זר בארצו, כדי להעז ולומר משהו חדש. 

כל חיי הרגשתי זר בארצי, עד שעברתי לכפר הבולגרי הקטן והנידח, ודווקא במקום שהשפה שמדברים בו "אֵינָהּ שְׂפָתִי" אני מרגיש בבית. 

גם מזג-האוויר מקבל משמעות מיוחדת, 

כשהוא חורג מזמנו, והשלג מגיע דווקא, 

אחרי חורף חמים למדי. 

כמו שפה זרה גם השלג מאפשר לנו,  

לראות את העולם בעיניים חדשות. 

הנחל שמתחת למטבח הקהילתי זורם בשצף, 

השלוליות קופאות בשבילי הכפר, 

גדות הנהר קופאות בלילות הקרים, 

וכך גם הענפים הטובלים במים. 

העננים יוצרים מדי בוקר את הדקדוק של שפת הטבע, 

ומסמנים איים של הרים ליד הנהר. 

האש בקמין מחממת את ביתנו, 

ואנו יושבים ליד האש, 

או פותחים את היום בקריאה. 

מה יותר נעים, כשקר בחוץ, 

מלחם טרי שזה עתה יצא מן התנור? 

אנחנו מעצבים את ארוחות-הבוקר שלנו,  

יוצרים מטעמי שוקולד, 

ומאיה מעצבת לעצמה פרלינים משוקולד מריר. 

לעת ערב חולפת ציפור האש מעל הכפר, 

ובמלים זרות, 

כותבת את סוף היום, 

ופותחת את שערי הלילה. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share


אתם מוזמנים להצטרף

למטבח הקהילתי

דרור גרין

חזון הקהילה החדשה והמטבח הקהילתי בכפר הבולגרי

לא קשה להבחין בכך שהעולם בו אנו חיים הגיע לנקודת מפנה היסטורית, שאיש אינו יודע איך להתמודד איתה. מגיפת הקורונה, השפל הכלכלי, ההתחממות הגלובלית, משבר ההגירה והסדר העולמי החדש הם רק סימפטומים המסמנים את התופעה. מבלי שעצרנו לחשוב על כך הסתיים העידן הדמוקרטי, ומנהיגים פסיכופטים חסרי-עכבות מערערים את הסדר העולמי ומאפשרים לתאגידים הגדולים להשתלט על רוב משאבי העולם, לחסל את העיתונות החופשית ולשעבד אותנו באמצעות טכנולוגיה שהפכה לתו-תקן.

כולנו חווים את השינוי ההיסטורי הזה אך כל אחד מאיתנו מבחין רק בחלק קטן ממנו. אנחנו נאלצים להתמודד עם אובדן מקורות הפרנסה, עם הפגיעה בחופש האישי ועם תחושת החרדה וחוסר האמון במערכות שהיו פעם מובנות מאליהן.

הביטוי המובהק ביותר לשבר שאנו חווים הוא השימוש במסכות, חובת הריחוק החברתי והאיסור על קירבה גופנית. לכאורה מדובר בהוראות טכניות המיועדות לשמור על בריאותנו, אך למעשה מדובר בפגיעה בצורך האנושי החשוב ביותר: בתחושת המקום הבטוח שלנו ובצורך שלנו במגע אנושי. הבדידות הנכפית עלינו עכשיו היא השלב האחרון בתהליך ארוך, שהחל לפני כמאתיים שנה, כשהמדינה החליפה את תפקידה של המשפחה והקהילה והרחיקה אותנו זה מזה בפיתויים של הישגיות אינדיבידואלית, תחרותיות והשתעבדות לכסף ולצרכנות.

הבדידות מסכנת את חיינו. היא פוגעת במערכת החיסונית שלנו, בבריאות שלנו, וביכולת שלנו לקיים חיים חברתיים, שבלעדיהם אנחנו מאבדים את הטעם לחיינו.

לא קשה להבחין בצורך הנואש באהבה ובחברים, אותו אנחנו מחליפים בחברים דמיוניים ברשתות החברתיות הווירטואליות, באמצעות טכנולוגיה שמשעבדת אותנו לסמארטפונים שלנו ומסתירה מעינינו את המציאות.

השינוי שאנו מבחינים בו הוא סופו של תהליך ארוך, שלא ניתן לשנות אותו באמצעות מחאות והפגנות. דווקא משום שזהו תהליך כלל-עולמי הנשלט בידי תאגידי-ענק, אנחנו יכולים להקים עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי, קהילות קטנות ואוטונומיות, שיוותרו על התלות במדינה ובתאגידים על-ידי צמצום הצריכה, חיים בטבע והחלפת התחרות בשיתוף.

האוטונומיה השיתופית, שבמרכזה המטבח הקהילתי, היא אפשרות מעשית ופשוטה להקמת קהילה חדשה, והכפר הבולגרי מספק תנאים נוחים למימוש הרעיון. 

אוטונומיה שיתופית 

האוטונומיה השיתופית (כתבתי עליה בהרחבה בספר 'מקום בטוח') היא קהילה קטנה, בין שלושים למאה חברים, המאפשרת גישור בין שני צרכים מנוגדים: אינדיבידואליות ושיתוף.

רעיון האינדיבידואליות הקיצונית מבטיח לנו הישגים, קריירה, כבוד, כסף וכוח, אך מרחיק אותנו זה מזה. הצורך הטבעי בשיתוף (זוגיות, משפחה, קהילה) יצר את רעיון הקומונה (הקומוניזם), שריסק את הזהות האישית של היחיד. 

האוטונומיה השיתופית מאפשרת שילוב מתון בין שני הצרכים הבסיסיים האלו באמצעות קהילה שיתופית לא היררכית, שאינה כופה את עצמה על הפרט. חברי הקהילה יסכימו מראש על עקרונות יסוד, כמו ההסכמה על סובלנות, תמיכה הדדית ושיתוף מרצון, על חיים בטבע הרחק מהעולם הקפיטליסטי-תחרותי, וכולם יהיו אחראים לשמירה הדדית על עקרונות אלו, ללא כל כפיה של הקהילה על הפרט. 

לכל חבר בקהילה יהיה בית משלו, והוא ינהל את חייו בדרך המתאימה לו. באופן טבעי הקהילה תתאחד סביב מכנה משותף בין חבריה, שימנע מראש התנגשות בין תפישות עולם מנוגדות. חברי הקהילה יסכימו מראש על שיתוף במשאבים כמו מים וחשמל (חפירת בארות ושימוש בפאנלים סולאריים) כדי להפחית את התלות במדינה ובתאגידים. 

במרכז הקהילה יעמוד המטבח הקהילתי, שישמש כמקום המפגש שבו תתקיים הפעילות החברתית, מתוך בחירה. המטבח הקהילתי הוא לב הקהילה החדשה, והוא מציע תקשורת אנושית חדשה.  

המטבח הקהילתי 

האוטונומיה השיתופית אינה יזמות נדל"נית אלא הצעה מהפכנית ליצור תקשורת אנושית חדשה, סובלנית, אמפתית, תומכת ומשתפת.

מה שמייחד את התקשורת האנושית הוא היכולת שלנו לספר סיפורים, ולהפיץ באמצעותם מידע ברשת החברתית שבה אנו חיים. דרך זו היתה יעילה במשך אלפי שנים, כשבני-אדם חיו בקבוצות קטנות, ושיתפו זה את זה בידע שלהם בסיפורים סביב המדורה, ברכילות או במפגש עם זרים. המוח שלנו פועל כחלק מרשת חברתית שבאמצעתה הוא רוכש מידע ומתאים את עצמו שוב ושוב למציאות. זו הסיבה שאנחנו זקוקים למישהו שיקשיב לנו, וסקרנים להקשיב לסיפורים של אחרים.

מאז שנוצרה המדינה הלאומית-תאגידית, לפני כמאתיים שנה, רשתות המידע שלנו שלנו הופרטו, קשה לנו למצוא מי שיקשיב לסיפורים שלנו (וזו הסיבה שאנחנו משלמים לפסיכותרפיסטים או מחפשים במות באינטרנט), והיכולת הטבעית שלנו לספר סיפורים נפגמה (נדמה לנו שרק סופרים ושחקנים ומרצים יודעים לספר סיפור בפני קהל).

המטבח הקהילתי ישוב ויאפשר לנו לשתף אחרים בסיפורינו ולהקשיב לסיפוריהם של אחרים, בסביבה בטוחה ותומכת, חפה מוויכוחים, משיפוט ומביקורת.

מפגש של חברים שמקשיבים זה לזה ומשתפים זה את זה בסיפוריהם ובידע שלהם, פנים-אל-פנים, הוא הצורך האנושי הבסיסי ביותר, שאין לו מקום בתרבות של סמארטפונים, פייסבוק, מסיכות וריחוק חברתי.

המטבח הקהילתי הוא מקום שבו נוכל לעשות יחד את הדברים הבסיסיים ביותר, לבשל ולאכול יחד, לדבר ולהקשיב, ללמוד וללמד, לשחק ולשיר, לעבוד בגינה ולטייל לאורך הנהר. במלים פשוטות: לשמוח יחד במה שיש לנו, ולחלוק בו זה עם זה. 

הכפר הבולגרי 

הכפר הבולגרי הוא מעין שמורת-טבע שהחיים בה מתנהלים כפי שהתנהלו לפני מאה שנים, בין נחלים ונהרות, בתוך טבע שופע וירוק, מעין גן-עדן שעוד נותר בעולם. תושבי הכפרים גאים בארבע העונות השונות כל-כך זו מזו, שכל אחת מהן מיוחדת במינה. האביב ממלא את הכפר בצבעים מרהיבים, הקיץ ירוק ועצי הפרי שופעים, וגם בימים החמים הגשם מצנן את האוויר ושומר על הצמחיה הירוקה, הסתיו ממוזג ונעים, וצבע עלי השלכת מכסה את גדות הנהרות ומרפד את האדמה שבין העצים, ובחורף מחליף השלג את עלי העצים שנשרו.

החיים בכפר הבולגרי פשוטים. הצעירים יצאו לארצות אחרות, לחפש עבודה, ונותרו בו רק הזקנים שמתקיימים מפנסיה זעומה ומגדלים לעצמם את רוב המזון שהם צורכים. לכל בית יש דונם או שניים של עצי פרי שופעים, ובגינה הם מגדלים את כל הירקות שהם אוכלים, אותם הם משמרים גם לחורף. רבים מהם מגדלים תרנגולות ויוצאים מדי בוקר למרעה עם העזים והכבשים.

אדמת הכפר טובה לגן הירק, וכשהגשם לא יורד אפשר להשקות את הגן במי הבאר. האדמה רוויה במים, ובכל חצר אפשר לחפור כדי להגיע למי התהום. 

החיים בכפר זולים מאוד, המסים נמוכים וניתן להתקיים ללא דאגה מסכום של אלף יורו לחודש.

בולגריה חתומה על הסכם פנסיה עם ישראל, וכל פנסיונר ישראלי יכול לקבל את הפנסיה שלו מביטוח לאומי היישר לחשבון הבנק בבולגריה, ולקבל זכות לתושבות. גם בעלי דרכון אירופי יכולים לחיות בבולגריה. מי שאינו מחזיק בדרכון אירופי רשאי לשהות בבולגריה שלושה חודשים בכל חצי שנה, והתנאים לקבלת תושבות קלים יותר מאשר בשאר מדינות אירופה. 

הקמת הקהילה 

הקהילה החדשה תיווצר מתוך הקשר בין החברים המצטרפים אליה, ולא באמצעות קניית בתים ומעבר מיידי לכפר הבולגרי. 

בשלב הראשון נתמקד בהקמת המטבח הקהילתי, שהוא לב הקהילה ושהפעילות בו היא מה שמעניק את המשמעות לקיומה.

המטבח הקהילתי ישלב את מקום המפגש, שבו ניתן יהיה לבשל ולאכול יחד, להיפגש, לדבר, ללמוד וליזום פעילויות משותפות, ויהיו בו חמש דירות שבהן יתארחו חברי הקהילה לעשרה שבועות בשנה (כל אחד בזמנים המתאימים לו, לשבוע או שבועיים או יותר). כך, באופן טבעי, ניפגש שוב ושוב בהרכבים שונים ונעמיק את הקשר בינינו. כל אחת מדירות האירוח תכלול שני חדרים, וחברי הקהילה יוכלו להתארח בהן עם חברים נוספים ובכל להכפיל את זמן האירוח, או להיפגש בקבוצה גדולה יותר ממספר החדרים. 

כדי להימנע מהשקעה גדולה ויקרה, שתארך זמן רב, החלטתי להקדיש לקהילה את הבית שבניתי עבור הסדנאות שלי, שיש בו אולם למטבח קהילתי וחמש דירות בנות שני חדרים. הבית שוכן בכפר יפה על שפת נחל זורם, ובחצר יש שני מעיינות. אפשר לטייל במעלה הנחל, בחיק-הטבע, במשך שעות ארוכות. ניתן לסיים את שיפוץ הבית בתוך חודשיים-שלושה, ולהתאים אותו לצרכי הקהילה. 

חברי הקהילה ישלמו דמי חבר שנתיים עבור השימוש בבניין (2000 יורו לעשרה שבועות בשנה, כמחיר של חדר במלון זול), ודמי הצטרפות לקהילה (1000 יורו), שיאפשרו לסיים את שיפוץ הבית ולהתחיל את הפעילות בו. כבר עכשיו התחלתי להכין את המטבח הקהילתי ואת הגן העוטף את הבית, ובהתאם למספר המשתתפים אסיים לשפץ את הדירות.

  ד"ר דרור גרין

נולדתי בירושלים, 1954. אני מתגורר בכפר דבורישטה שבבולגריה, ומגדל את ארבעת ילדי בחינוך ביתי. ניהלתי את 'קוגיטו, בית-ספר לפסיכותרפיה' בזכרון-יעקב ולימדתי פסיכיאטרים, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים בבית-הספר לפסיכותרפיה של הטכניון בביה"ח רמב"ם, בבית-הספר לפסיכותרפיה בבית-החולים בצפת בשיתוף עם מכללת צפת, ובלימודי ההמשך ברפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בשיתוף עם שירותי בריאות כללית. 

סיימתי דוקטורט ותואר שני בסיטי יוניברסיטי (ריג'נטס קולג', לונדון), בוגר האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בירושלים (קומפוזיציה) והאוניברסיטה העברית (פילוסופיה ומוסיקולוגיה). שימשתי כמנכ"ל 'הוצאת המוסיקה הישראלית' ו'הסדנה הירושלמית לעיצוב', והמצאתי את משחק-החשיבה 'טריקסי' שנמכר ברחבי העולם. 

פיתחתי את גישת 'האימון הרגשי' ואת מתודת 'החשיבה הרגשית'. כאחד מחלוצי הטיפול הנפשי באינטרנט פיתחתי את הקליניקה הווירטואלית הראשונה. 

אני הלום-קרב ממלחמת יום-הכיפורים. 

ד"ר לפסיכותרפיה, מוסיקאי, סופר ומאייר. חיברתי כחמישים ספרים לילדים, למבוגרים וספרות מקצועית בתחום הטיפול הנפשי: 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש', 'פסיכותרפיה ממבט אחר', 'פרויד נגד דורה' ו'תיאורי-המקרים של פרויד'. הספר 'אימון רגשי' יצא לאור בשנת 2011, ואת חלקו הראשון ניתן לקרוא באתר.


 

אם תרצו להצטרף לקהילה החדשה כתבו לי ונתאם שיחת זום:

drorgreen@gmail.com

או בווטסאפ: 00359-888-306092



 

 


 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.