1014. ג'ם איני: שטיח הזמן

 

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2026` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 

---

גֶּ'ם אִינִי (1888–1954) נולד באזור ההררי שבין הקווקז לצפון פרס, בנם של סוחרת צמר ומלומד שהתמחה בשפות עתיקות. בנעוריו נדד עם שיירות מסחר בדרכי המשי, שם ספג את צבעי המדבר, נהרות, הרים ושפת הדגמים של שטיחי הקילים המסורתיים. בסוף שנות העשרים היגר לאנגליה והשתקע בלונדון, שם עבד לפרנסתו בשיקום שטיחים עתיקים בגלריה קטנה בשוק קמדן הססגוני. בעיר הזו, מתוך געגוע למרחבים ולצבעי המזרח, החל לכתוב שירה באנגלית מחוספסת ושקולה. שירתו התמקדה בחפצים דוממים, בעקבות הזמן ובזיכרונות אנושיים שנשזרו באריגים. שירו הנודע ביותר, The Carpet of Time ('שטיח הזמן'), ראה אור בלונדון בשנת 1938. השיר נכתב כהתבוננות בשטיח עתיק ומקומט, שהיווה עבורו מפה של מסעות, דמעות וחיים שלמים המקופלים בתוך קפלי הצמר. אִינִי נפטר ערירי בלונדון בחורף 1954, והותיר אחריו מחברות שירים ספורות וקומץ שטיחים בלויים ועמוסי עלילות. 

השיר כתב בסגנון מיושן, שמרני, במשקל מרובע, בשני בתים מחורזים בני ארבע שורות (אא-בב, גג-דד) ועוד בית מחורז בן שתי שורות (ה-ה). הסדר המוכר הזה יוצר בקורה תחושה של מקום בטוח, שיכולה להפוך לתחושת שעמום אם המשורר לא יצליח לפרוץ את המסגרת הבטוחה הזו. כל שתי שורות הן משפט בן שני חלקים, כשהראשון מתאר את השטיח, והשני מרמז על משמעות נוספת. 

הבית הראשון נפתח בתיאור השטיח הכבד, "אָרוּג בִּצְלָלִים, מְקוּמָט וְעָמֹק", בהקבלה למקור ממנו הגיע: "שׁוֹמֵר אֶת סוֹדוֹת הֶעָבָר הָרָחוֹק". כמו השטיח, גם סוחר השטיחים אורג במלים שילוב של תיאור השטיח עם האסוציאציות שהוא מעורר בו. הבית מסתיים בתיאור צבעי השטיח המזכיר את הנוף ממנו בא: "גְּוָנִים שֶׁל הָרִים וְחוֹלוֹת וְנָהָר", וגם בפירוש ההתבוננות באמצעות "סִפּוּר מִדְבָּרִי שֶׁנִּפְתַּל וְנִסְתָּר". למעשה, אפשר היה לחבר את שני החלקים הראשונים של המשפט הראשון והשלישי למשפט אחד, ואת שני החלקים האחרים למשפט שני:

. 

אָרוּג בִּצְלָלִים, מְקוּמָט וְעָמֹק, גְּוָנִים שֶׁל הָרִים וְחוֹלוֹת וְנָהָר, 

שׁוֹמֵר אֶת סוֹדוֹת הֶעָבָר הָרָחוֹק, סִפּוּר מִדְבָּרִי שֶׁנִּפְתַּל וְנִסְתָּר. 

.

וכך, המשפט הראשון היה מתאר את המראה והצבעים והתחושה, והמשפט השני היה  מפרש את האסוציאציות העולות ממן התיאור. 

הבית השני של השיר מחבר בין המעשה והתוצאה: "שְׁבִילֵי הַחוּטִים שֶׁתָּווּ הַיָּדַיִם", ומוסיף דימוי: "כְּרֶכֶס גָּבוֹהַּ נוֹשֵׁק לַשָּׁמַיִם". הבית הזה מסתיים בהתבוננות מרוחקת יותר בשטיח עצמו: "בָּלֶה וְעָיֵף מִיָּמִים וְלֵילוֹת", והמשפט מסתיים בסיכום רגשי של התבוננות, זכרונות ואסוציאציות: "סָפוּג בִּדְמָעוֹת עֲמוּסוֹת עֲלִילוֹת". אנחנו תוהים אם השטיח הוא ה"בָּלֶה וְעָיֵף", או אולי מי שארג אותו, או מי שנשא אותו איתו כדי לסחור בו, עד שהגיע אל אותה גלריה בקמדן מרקט. 

השיר, שהחל בתיאור יצירתו של השטיח, מסתיים בתהליכי התפוררותו, "גְּדִילָיו הַפְּרוּמִים, הַשְּׁחוּקִים כְּמוֹ חֲלוֹם", בהם ניתן להבחין בקצוות הפרומים, ובמסקנה מפתיעה: "הֵם מַפַּת הַזְּמַנִּים, מֵאָז עָד הַיּוֹם". זו מסקנה מפתיעה, משום שבמהלך השיר כולו היה בו מעין דיאלוג פנימי בין ההתבוננות בשטיח לבין פירוש ההתבוננות, במרחב ההקשרים של השטיח ונדודיו בעולם. אבל מתוך ההתבוננות בשטיח, ובתהליכים שהזמן גורם, עבר המשורר למבט רחב ומכליל, המתיימר להבין את כל התהליכים ואת כל הזמנים, "מֵאָז עָד הַיּוֹם". אם היה זה מאמר פילוסופי, ניתן היה לבטל אותו במחי יד. אבל שיר אינו מאמר, אלא קוד שאנחנו, הקוראים, מפרקים ומרכיבים מחדש, ומעניקים לו משמעות הנובעת מן האסוציאציות הפרטיות שלנו, כל אחד בדרכו. התבוננות כזו בשיר, פותחת בפני הקורא מעגל חשיבה נוסף אל מהותו של הזמן, ועל תפקידה של היצירה במתן משמעות לזמן. 

The Carpet of Time / Gem Ini    Woven in shadows, crumpled and deep, Where secrets of the distant past sleep, Hues of mountains, of river and sand, A desert tale twisted, subtly planned,    Paths of threads that hands have spun, Like a lofty ridge touching the sun, Worn and tired of days and nights, Soaked in tears of storied plights,    Its frayed fringes, dreamlike and gray, Are the map of times spread here today.

אני שב וקורא בשיר הזה, וחושב על הזמן הדרוש כדי לכתוב שיר. במאות הקודמות השקיעו המשוררים זמן רב בכתיבת פואמות ארוכות, וטרחו לשכלל ולהקפיד על הצורה, על המוסיקה, על המשקל והחרוז ועל העריכה. גם במאה-העשרים יצירת השיר היתה תהליך ארוך של כתיבה ומחיקה ועריכה, ואני זוכר איך חדוה הרכבי היתה משקיעה חודשים ארוכים בכל שיר, כותבת את המלים על ידיה, מוחקת וחוזרת ומוחקת. ואני זוכר איך זלדה היתה מעבדת גם שיר קצר במוחה במשך זמן רב, ומשננת אותו בעל-פה לפני שהיתה מעלה אותו על הכתב. 

וכמה זמן נדרש לסוחר השטיחים לכתוב את השיר שלו? את זה אני יודע. לא מזמן הצטרפתי לקבוצת כותבי שירה באנגלית בפייסבוק, ומנהל הקבוצה פרסם בה צילום של שטיח, וביקש מן המשתתפים לראות בשיר הזה פרומפט לכתיבת שיר. מבלי לחשוב העתקתי את צילום השטיח וביקשתי מצ'ט ג'י פי טי שלי לכתוב את הפרומפט שלו (כלומר, את הקוד שיצר את תמונת השטיח). לאחר מכן ביקשתי ממנו להתייחס לפרומפט הזה כהנחיה לכתיבת שיר באנגלית, ובתוך דקה הוא כתב את השיר הזה. 

לפני שנה הבינה המלאכותית לא ידעה לכתוב שיר, ובחודשים האחרונים היא התפתחה במהירות, עד שקשה להבחין בין שיר 'אנושי' לשיר שחיברה הבינה המלאכותית. אינני טוען שהבינה המלאכותית יכולה ליצור שיר מקורי טוב ולהתחרות במשוררים הגדולים, אבל נדמה לי שהיא יכולה לכתוב שיר טוב לא פחות מרוב המשוררים החיים היום. האם זה טוב? האם זה רע? אינני יודע. מעולם לא התייחסתי לשירה באופן רומנטי כפלא נשגב וחד-פעמי, אלא כקוד שמעשיר את מוחי כשאני מפרק ומרכיב אותו מחדש. השיר הזה הצליח לגרות את הסקרנות שלי כדי שאנסה לפענח אותו, כפי שאני קורא כל שיר. 

השיר הזה אינו שיר 'טוב' או 'חשוב' או 'מקורי', ואפשר לבטל בבוז את האפשרות שהבינה המלאכותית תכתוב שירה. אבל זו תהיה טעות בהבנת השינוי שהבינה המלאכותית יוצרת במהירות עצומה בכל תחומי חיינו. כבר היום אין צורך באוניברסיטאות ובבתי-ספר כדי ללמוד, והבינה הרפואית תחליף כמעט כל תפקיד המבוסס על ידע ומיומנות. אם לא נתייחס ליצירה האמנותית כאל מתנת האל או כהשראה מכוחות עלומים אלא כמיומנות מיוחדת ונדירה, נבין שגם מעמדה של היצירה האמנותית ישתנה בקרוב.  

גם המוח האנושי מבין את המציאות באמצעות פרומפט, כלומר באמצעות סיפור המסביר את הגירויים הפיסיים שאנחנו קולטים, 

אני מפענח את הפרומפט של הסתיו, ורואה ציור של מונה,  

אבל כשאני סורק את זכרוני,  

אני מגלה פירוש נוסף לפרומפט הזה,   

ומבין שזו רק השתקפות של  צבעי הסתיו,    

שמדי שנה הופכת את נהר הסטרומה, הזורם מתחת לחלוני, לציור של מוֹנֶה. 

אני נושם סיפור,   

ומתבונן דרכו, 

בנהר הזורם,   

וְאוּלַי 

ועוד סיפור,