English עברית
כניסה

910. רנה מוקדי: חלזונות נוסח בורגונדיה

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לארבעת-אלפים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
מאת דרור גרין
 
גיליון 910, שנה שמונה-עשרה, נובמבר 2024

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2023` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 



במשך שנים רבות אני כותב הרהור שבועי על שירה, ומנסה להבין את מהות השירה. לעתים אני מוצא שירה בספרי פרוזה, למשל אצל עגנון או בנימין תמוז או מאיר שלו, ולעתים בספרי פילוסופיה כמו אלו של ויטגנשטיין או דקארט. כך מצאתי שירה גם בספר מתכונים נדיר, 'מאכלים צרפתיים', עיצוב ואיורים: שמעון צבר (הוצאת יסעור, 1963). 

רְנֵה ד. מוקדי, או בשם העט שלו ר. איסטניס, היה מבקר המסעדות של 'הארץ'. במשך שבע-עשרה שנים, משנת 1965 ועד מותו בשנת 1984, פרסם במוסף 'הארץ' את הטור 'שולחנות ערוכים'. לפני כן הוא היה טבח וימאי וגם מוסיקאי בתיאטרון. הוא יצר את הז'אנר הישראלי של ביקורת המסעדות, והיה ידוע כמבקר חסר רחמים. הוא תמיד חתם על הטור שלו בפסבדונים ר. איסטניס, והקפיד לשלם עבור הארוחות. 

שמעון צבר היה סופר, משורר, צייר, מאייר ועיתונאי, וגם חבר באגודה הבריטית לחקר פטריות. הוא היה סוציאליסט וחבר תנועת 'מצפן' שהתנגד לכיבוש, וראה את עצמו כגולה פוליטי בלונדון, שם עבד כנהג מונית וכעובד בנין. הוא חיבר עם אשתו את הספר 'מאכלים תימניים ומזרחיים'. 

לכאורה, אין הפכים גדולים יותר משיר וממתכון. שיר הוא טקסט המשמש קוד, שכל קורא מפענח בדרכו, והוא הופך לחלון פתוח שמבעד לו מתבונן הקורא במבט חדש בעולם וגם בעצמו. המתכון, לעומת זאת, הוא רשימה של מוצרי מזון והוראות הכנה, שניתן לפרש ולהבין תמיד באותו אופן על-ידי כל הקוראים. נדמה לי, שהטקסט של רנה מוקדי סוטה מן התבנית המוכרת של מתכונים, ושזורה בו נימה פואטית. 

בתרבות הישראלית של ראשית ימי מדינת-ישראל, וגם מאוחר יותר, גם כותרת השיר הזה, 'חלזונות נוסח בורגונדיה', חורג מן המתכונת המקובלת של ספר מתכונים. הספר יצא לאור שתים-עשרה שנים לפני ספרה של רות סירקיס, 'מהמטבח באהבה', שהיה במשך שנים התנ"ך של ספרי הבישול, והמתכונים בו פשוטים ומתאימים לכל בית, ומבוססים על מוצרים זולים שקל להשיג, כמו מרגרינה. הספר 'מאכלים צרפתיים' יצא לאור פחות מעשור לאחר שנות ה'צנע', שבה חולקו מוצרי מזון תמורת תלושים, במקום ביצים אכלו אבקת ביצים, ואיש לא הכיר את מטעמי המטבח הצרפתי האנין. אני בטוח שכאשר הספר הזה יצא לאור לא ניתן היה לרכוש בישראל חלזונות (אסקרגו בצרפתית) חיים או משומרים. 

הטקס נפתח במשפט מחריד ברשעותו חסרת-הרחמים: "מַרְעִיבִים אֶת הַחֶלְזוֹנוֹת בְּמֶשֶׁךְ שָׁבוּעַ יָמִים". כשלא ניתן לרכוש חלזונות, יש לאסוף אותם בחצר. החילזון הוא רכיכה דו-מינית, החיה בתוך קונכיה הנוצרת מן הנוזלים שגופו מפריש. אני זוכר, מילדותי, שהחלזונות בירושלים היו קטנים למדי. אצלנו, בכפר הבולגרי, החצר והשביל והמדרגות עמוסים בחלזונות לאחר הגשם, חלזונות גדולים ועסיסיים, המתאימים למתכון הזה. 

הרעבת החלזונות מזכירה לי שפעם נהוג היה לבשל סרטנים חיים במים רותחים, עד שבשנים האחרונות חוקק בצרפת חוק האוסר זאת. מעניין אם הרעבת חלזונות עדיין מותרת. ההרעבה אינה מיועדת לפגוע בחלזונות, אלא לגרום להם להתרוקן מהרעלנים שבמעיהם, הנוצרים מן העלים הרקובים שהם אוכלים. אפשר היה, כמובן, להאכיל אותם במאכלים שאינם רעילים. היום מגדלים חלזונות בחוות גידול, שבהן מאכילים אותם בדגנים. 

לאחר הפתיחה האכזרית מרגיע אותנו המשורר, כלומר מבקר המסעדות, בהוראות עבודה ניטרליות: "שׁוֹטְפִים אוֹתָם הֵיטֵב בְּמַיִם זוֹרְמִים וּמַשְׁרִים אוֹתָם בְּמֶשֶׁךְ שְׁעָתַיִם וָחֵצִי בְּמַיִם, חֹמֶץ וּמֶלַח בִּשּׁוּל. שׁוֹטְפִים. מְבַשְּׁלִים לְלֹא מִכְסֶה וְעַל לֶהָבָה קְטַנָּה בְּצִיר מְאֻדֶּה בְּחֹמֶץ בְּמֶשֶׁךְ 2 שָׁעוֹת". 

נדמה לי, שמה שמעניק לטקסט הזה את איכויותיו השיריות הוא התיאור יוצא-הדופן והשימוש המיוחד בשפה, החורג מן ההוראות היבשות של מתכון בספר-בישול. 

"אַחֲרֵי הַבִּשּׁוּל, מוֹצִיאִים כָּל שַׁבְּלוּל מִקּוֹנְכִיתוֹ וּמְסַלְּקִים אֶת קְצֵה הָעֹקֶץ הַכֵּהֶה שֶׁל זְנָבוֹ", כתב המבקר. אל הזרות של החילזון, שכעת מכנה אותו הכותב בשם "שַׁבְּלוּל", כדי לא לחזור על אותה המלה, נוסף מאפיין של השבלול, שאיש מאיתנו מעולם לא העז לבדוק: "הָעֹקֶץ הַכֵּהֶה שֶׁל זְנָבוֹ". האם ידעתם שלשבלול יש זנב? שיש לו עוקץ? הפירוק וההרכבה של שיר, המשמש כקוד, גורמים לנו להתבונן בעולם המוכר לנו במבט חדש. אני בטוח שכשתזהו שוב חילזון הזוחל לאיטו על דלת ביתכם, לא תוכלו לשכוח את העוקץ של זנבו. 

עכשיו, לאחר התצוגה המוזרה, לאחר פירוק הנושא לגורמים, מגיע המשורר אל לב השיר, והוא מחבר את המרכיבים ויוצר מהם משמעות חדשה: "אֶת הַקּוֹנְכִיָּה הָרֵיקָה מְמַלְּאִים עַד מַחֲצִיתָהּ בְּמִמְרָח, הַמֻּרְכָּב מִפַּטְרוֹסְלִינוֹן, בְּצַלְצוּל, שׁוּם, פִּלְפֵּל, מֶלַח וְחֶמְאָה". את הפטרוזיליה הוא מחליף ב"מִפַּטְרוֹסְלִינוֹן" ואת הבצל הקטן ב"בְּצַלְצוּל". השימוש בתעתיק היווני של "פַּטְרוֹסְלִינוֹן" ובמלת ההקטנה "בְּצַלְצוּל" הופך את רשימת המצרכים לפואטית. 

חלקו השני של השיר מסיים אותו בסימטריה: "מַחֲזִירִים אֶת הַשַּׁבְּלוּל לְקוֹנְכִיתוֹ וּמְכַסִּים אוֹתוֹ שׁוּב בְּמִמְרָח. אֶת כָּל הַקּוֹנְכִיּוֹת הַמְּמֻלָּאוֹת מְסַדְּרִים בְּתוֹךְ כְּלִי זְכוּכִית חֲסִין-אֵשׁ וְאוֹפִים בְּתַנּוּר חַם בְּמֶשֶׁךְ 8 דַּקּוֹת". 

שיר הוא טקסט שמשמש כקוד, אותו אנחנו מפרשים באמצעות פירוק והרכבה מחדש. הקורא אינו מנחש (כמו מבקרים מסוימים) למה התכוון המשורר, אלא רואה בשיר מעבד-חשיבה, שמאפשר לו להתנער מתבניות חשיבה קבועות ולהתבונן בעולם במבט חדש. 

התהליך הזה, של פירוק והרכבה, משקף גם את המתודה של דקארט, המסמנת את תחילתה של החשיבה הרציונלית ושל המחקר המדעי. דקארט מציע לנו להתנער מדעות קדומות, לפרק כל נושא לפרטיו הקטנים ביותר ואז לסדר אותם מחדש. זה התהליך שאנו מבצעים מבלי-משים בשעה שאנחנו קוראים שיר, וזה גם התהליך שבו ר. איסטניס (רנה ד. מוקדי) מתאר את החילזון הזוחל בחצר, שהופך לאחר פירוק והרכבה מחדש, למטעם גסטרונומי. 

לפני יותר מארבעים שנה, כשלמדתי באקדמיה למוסיקה בירושלים, שרתי במקהלה המקצועית של האקדמיה בניצוחו של סטנלי ספרבר. נסעתי עם המקהלה להשתתף בכנס המקהלות האירופי, אירופה קנטט, בלוצרן שבשווייץ, ולאחר שההכנס הסתיים נסעתי עם שתי חברות, מריאן פרגר וגילה הדרום-אפריקאית לפריז, ושם שרנו בשלושה קולות את שירי המקהלה העבריים, עד שנפתלי רינגל הצטרף אלינו (אני שרתי באס נמוך ונפתלי שר בריטון, ועדיין חסר היה לנו טנור). השירה שלנו, בגדה השמאלית, חסמה רחובות, עד שהמשטרה היתה באה לפזר את קהל המעריצים. בכל הופעה כזו זרקו לנו הצופים מטבעות ושטרות, שהסתכמו בכמאה דולר, שבאותו הזמן היו סכום גבוה למדי, ובכסף הזה אכלנו במסעדות טובות. כך, לראשונה בחיי (וגם בפעם האחרונה בחיי) טעמתי חלזונות, שבושלו בשום ובתבלינים, וזה היה טעים למדי. אבל מאוכל מעודן, כמו משירה, אנחנו נהנים בזכות הדמיון, וזו הסיבה (מחוץ לטבעונות שלי) שלא חזרתי לטעום חלזונות. 

החורף הגיע, ובשעות הבוקר המוקדמות מכסה הכפור את העלים. 

עלי הגפן הצהיבו כבר מזמן. 

ליד הגדר הפרות של השכן באות לאכול, 

ועל עצי הענק שמתחת לחלוני, על גדת הנהר, סנאי עולה ויורד, 

עמל מאוד, 

ולא יודע שכל האגוזים כבר נשרו מהעצים. 

השקיעות בחורף יפות מתמיד, 

כשהאור משתנה, 

כמו ציור קינטי, 

ולאט לאט, 

נעלמת השמש מאחורי ההרים. 

על חלוני הסחלב ממשיך ללבלב,

שבת שלום,

דרור 

כתבתי יותר מחמישים ספרים, אבל את הנובלה הזו, שיצאה לאור בהוצאת 'שוקן' לפני ארבעים שנה, אני אוהב יותר מכולם. אני מצפה למעט זמן פנוי, כדי לסיים עוד עשר נובלות שממתינות כבר זמן רב. הספר המודפס אזל כבר מזמן, ואפשר להזמין את הספר בעותק דיגיטלי (10 יורו). 

להזמנת עותק דיגיטלי כתבו לי: drorgreen@gmail.com

או בווטסאפ: 00359-888-306092


 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.