912. לאונרד כהן: לא יהודי

מאת דרור גרין

 

גיליון 912, שנה שמונה-עשרה, נובמבר 2024

לאונרד כהן (1934-2016) היה משורר, סופר, מלחין וזמר, וגם צייר, כפי שגיליתי בספרו 'ספר הגעגועים' (Book of Longing, 2006). בציור העטיפה מצייר כהן את עצמו כציפור על ענף שנוגע בשתי חותמות, שאולי מעידות על זהותו. בחותמת העליונה שני לבבות הפוכים היוצרים צורת מגן-דוד מוקפת בעיגול. 

באחד השירים בספר, 'תארים', בדק לאונרד כהן את זהותו: "הכתירו אותי בתואר משורר, ואולי הייתי כזה לזמן מה. גם התואר זמר יוחס לי באדיבות. למרות שבמשך שנים בקושי הצלחתי לא לזייף. הייתי ידוע כנזיר, גילחתי את ראשי ולבשתי גלימות וקמתי מוקדם בבוקר. שנאתי את כולם אבל התנהגתי באדיבות ואיש לא חשף אותי. המוניטין שלי כ'גבר של נשים' היה בדיחה. זה גרם לי לצחוק במרירות במשך עשרת-אלפים לילות בהם הייתי לבד. מחלון הקומה השלישית מעל הפארק צפיתי בשלג היורד כל היום. כמו תמיד, אין כאן איש. אף פעם אין כאן איש. למרבה המזל השיחה הפנימית הושתקה על-ידי הרעש הלבן של החורף. מלות שירו של הנזיר שנקרצ'ריה, 'אינני הנפש, ולא האינטלקט ולא הקול הפנימי השקט,' גם הן הושתקו, והקורא הרגיש, בשם מה, בשם מי, אתה בא להתבטל איתי במחוזות המפוארים והמתמעטים האלו של פרטיות חסרת מטרה?"

בשיר 'לא יהודי' מתמודד לאונרד כהן עם אחד התארים שליוו אותו במהלך חייו, עם היהדות שלו. לאונרד נולד בשם אליעזר בן ניסן הכהן, למשפחה יהודית שהגיעה לקנדה מפולין ומליטא. הוא תמיד נמשך למקורות היהודיים שלו, ועם זאת גם לבודהיזם. בשנת 1994 הוא התרחק מן המוזיקה ועבר למנזר זן בודהיסטי בקליפורניה, והפך לנזיר בשם 'זיקאן' (שתיקה ביפנית). לאחר חמש שנים עזב את המנזר וחזר לעולם המוזיקה.  בשיריו יש ביטוי רב להשפעות מן התפילה היהודית, כמו השימוש ב'נתנה תוקף' בשיר 'מי באש', בשיר על עקדת יצחק או 'הללויה'. הוא הדגיש תמיד את יהדותו, אך יהדות זו שונה מאוד מן ההגדרה המקובלת בישראל, למשל. 

באנגלית ניתן לקרוא את השיר בשני אופנים. הראשון: "מִי שֶׁיֹּאמַר 'אֵינֶנִּי יְהוּדִי' אֵינוֹ יְהוּדִי". כלומר, מי שאומר על עצמו שאינו יהודי, אינו יהודי. זה אינו מובן מאליו, משום שזו הצהרה על זכותו של היחיד לקבוע את זהותו. הצהרה זו מנוגדת לאופן שבו מתייחסים בדרך-כלל למאפיינים לאומיים או דתיים. מצד אחד, זו הצהרה הכופרת בהנחה (היהודית) שיהודי הוא מי שאמו יהודיה, ושעליו לקבל אישור של הממסד הדתי להיותו או אי-היותו יהודי, ומצד אחר זו מחאה נגד זכותם של אחרים לסווג את היחיד כיהודי (מסיבות אנטישמיות, למשל). כהן מצהיר כאן על אינדיבידואליות מוחלטת ועל זכותו של האינדיבידואל לבחור את זהותו בעצמו. 

ניתן לקרוא את השיר גם באופן אחר: "מִי שֶׁיֹּאמַר שאֵינֶנִּי יְהוּדִי אֵינוֹ יְהוּדִי". גם זו הכרזה על אינדיבידואליות ועל זכותו של היחיד לבחור את זהותו. אבל זו הצהרה ביקורתית, הזוללת את זכותם של זרמים דתיים מסוימים לשלול את ההכרה ביהדותו של אדם. כך, למשל, התנגדותם של רבנים ישראלים לגיור רפורמי בארצות-הברית. כאן מצהיר כהן שיהדות קיצונית, הכופה את ערכיה על הפרט, אינה יהדות בעיניו. הוא עושה זאת בהומור, כשהוא כותב "אֲנִי מְאֹד מִצְטַעֵר אֲבָל הַחְלָטָה זוֹ הִיא סוֹפִית". כאן הוא לועג למי שמצהיר הצהרות מוחלטות בנוגע לזהותם של אחרים. 

כהן הרבה לתאר את הקשר שלו ליהדות, אך עם זאת לא הכחיש גם את העניין שלו בבודהיזם ובתרבויות אחרות. נדמה לי, שבשיר הזה הוא מבקש לכבד את האופן שבו הוא רואה את עצמו כיהודי, ולהרחיק מעצמו את חיבוק הדוב הישראלי, שמבקש לשייך אותו לתרבות שבה מעולם לא חי (רבים מספרים על הפגישות הנרגשות שלהם איתו במלחמת יום-הכיפורים, כששר לחיילים). 

השיר הקטן והפשוט הזה מובן מאליו בתרבות האינדיבידואליסטית שבה חי לאונרד כהן, באווירה המתירנית של שנות השישים של המאה-העשרים. זו היתה תרבות חד-פעמית של חופש ושחרור ומיניות פתוחה ואמונה בטוב שבאדם, בשלום עולמי ובאהבה חופשית. בתרבות הזו רשאי כל אדם להגדיר את זהותו כרצונו, מבלי שאחרים יכלילו או יסווגו אותו ("אני לא מספר, אני אדם חופשי"). 

רק מעטים זוכרים את אווירת החופש של שנות השישים, ובמהירות עצומה השתנה העולם והשתנתה התרבות העולמית, הזכות לחופש ולהגדרה-עצמית הוחלפו בהגבלות הדיבור של ה'פוליטיקלי קורקט', הדמוקרטיה הליברלית נעלמה, החופש המיני נשכח, ומלים כמו שלום ואהבה הפכו לביטוי נלעג. 

בתרבות הקודרת שבה אנו חיים יש לשירו של כהן משמעות כואבת עבור כל מי שמגדיר את עצמו כיהודי וחי בישראל. שאלת 'מיהו יהודי' מייצגת את השתלטות הדתית הקיצונית על מוסדות המדינה, הכופה את עצמה בכל דרך אפשרית ובכל תחומי החיים, מלידה ועד מוות. הכפיה הזו, שעל-פי לאונרד כהן אינה יהודית, משכיחה את העובדה שהמצאת הלאום היהודי היא פיקציה שאין לה בסיס במציאות, והיא מסווה להתחזקותה המפלצתית של הדת היהודית ולמאפיינים הגזעניים שלה. במדינה כזו, כל אדם נדרש להוכיח את יהדותו, בהתאם למתווה הקיצוני ביותר, כהוכחה לפטריוטיות ולנאמנות.  

נולדתי בישראל, בן לדור עשירי למשפחה ותיקה ביותר (יואל משה סלומון היה דוד גדול של סבתי), אבל מעולם לא חשתי ישראלי או יהודי, ותמיד הצטערתי על הקושי להכיר תרבויות אחרות (למשל, של אלו שגורשו מן הבית שבו גדלתי). עם זאת, אני רואה עצמי כאיש עברי, משום שהעברית היא התרבות שבה גדלתי והשפה שבה אני כותב ומדבר (בכפר הבולגרי שבו אני חי). גם התרבות הנוצרית קרובה ללבי, מחוץ להקשר הדתי. בארון הספרים שלי יש מקום של כבוד לעשרים-ושבעה כרכי 'התקופה', כתב-העת העברי העשיר והפורה, שיצא לאור בוורשה וברלין ומוסקבה, שכמותו מעולם לא נדפס בישראל. 

את התרבות העברית שלי אני לוקח, לפעמים, לטיול בפארק, 

בסופיה, 

והיל 

פארק קטן, שגם בחורף צבעיו מרהיבים,  

ובו פזורים יותר מארבעים פסלים, 

חלקם משולבים בעיצוב הפארק, 

חלקם מתריסים נגד הטבע, 

חלקם מזכירים תקופות אחרות, 

נעימון לעין, 

וחלקם אולי נותרו מהתרבות הקומוניסטית, 

אני מתהלך בין הפסלים, 

ונזכר בגן הפסלים שאצר עמוס קינן בתפן, ואיננו עוד, 

וגן פסלי ג'אקומטי בדרום צרפת, 

דרור