English עברית
כניסה

918. יעל: תעופה

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לארבעת-אלפים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
מאת דרור גרין
 
גיליון 918, שנה שמונה-עשרה, ינואר 2025

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2023` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 



בתיקיה נשכחת מצאתי שיר שנשלח אלי לפני כארבעים שנה, כשמדי שבוע שלחתי למאות מנויים, בדואר, במעטפה, שיר חדש. אני משער שבאותם ימים, בהם שלחתי למנויים שלי שירים חדשים מאת יונה וולך, זלדה, יהודה עמיחי ושאר המשוררים הגדולים שהיכרתי, לא הבחנתי בקסמו של השיר הזה מאת משוררת לא ידועה. אינני יודע מיהי המשוררת ומה שם משפחתה, בת כמה היא ומה מקצועה. אי-הידיעה מאפשרת לי לקרוא את השיר בפחות דעות קדומות. 

לפני שאני מנסה להבין את תוכנו של השיר אני חש בגופי את המוזיקליות שלו, ונדמה לי שקל מאוד להלחין אותו. האם מדובר בפזמון שנועד להלחנה? המבנה של השיר בן שני הבתים פשוט מאוד, במשקל מרובע ובחריזה חוזרת של הסיומת "פָה". המבנה המוכר יוצר בקורא תחושה של מקום בטוח, בתוך סערת הרגשות שמתרחשת, אולי, במפגש אינטימי בין אשה לאיש. 

בבית הראשון מתארת המשוררת באמצעות דימויים ומטפורות את תחושות גופה במהלך המגע המיני הסוער. זו תחושה סובייקטיבית, חד-צדדית, שבה היא מתמקדת בעצמה. בבית השני, לעומת זאת, היא מבקשת את אישורו של בן-הזוג למעשה האהבה. 

השיר נפתח בתיאור תחושה של תנועה רכה וזורמת, אותה מדמה המשוררת לריחוף ודאיה או לזרימת נהר: "בַּחֹשֶׁךְ, אִתְּךָ, כְּמוֹ צִפּוֹר בִּמְעוּפָהּ אֲנִי שָׁטָה לְאַט בֵּין יָדֶיךָ". זה תיאור של תחילת מעשה האהבה, בחושך, כשהמשוררת בוטחת בגופו של אהובה האוחז בה בידיו, בשעה שהיא מלטפת אותו בשפתיה וחשה בגופו ה"זּוֹרֵם לְיָדָה בִּלְטִיפָה". זה תיאור של ריחוף או שייט בתוך זרימה רכה ואיטית, שבו היא בוטחת בבן-זוגה. זה גם תיאור של החושים המעורבים במעשה האהבה, של תחושת המגע והטעם והריח ואי-הראיה המגבירה את שאר החושים. 

בבית השני המשוררת מוותרת על האנוכיות האינטואיטיבית שיש בדחף המיני, ומבקשת לראות את עצמה בעיניו של בן הזוג. היא מבקשת להפוך את המשיכה המינית לאהבה, באמצעות הדרישה לאמפתיה. היא מבקשת ממנו שיראה אותה, שיתייחס אליה, שיהיה עד לאהבה שלה, הגורמת לה להמריא. 

תחילה היא מבקשת ממנו להבחין בתופעה המיוחדת במינה של האהבה, הגורמת לכל הורה להתאהב בתינוק הנולד, ולכל בן-זוג לראות את היופי של האהובה או האהוב ברגע האהבה. "אֱמֹר שֶׁעַכְשָׁו הִיא יָפָה, הִיא יָפָה", היא מבקשת ממנו, רגע לפני השיא, כשהיא חשה בכל יופיה של האהבה המציפה אותה. 

ועוד היא מבקשת ממנו: "וֶאֱחֹז בִּי חָזָק וְנִגְלֹשׁ בִּרְחִיפָה אֶל רִצְפַּת הַבֵּטוֹן הָרַכָּה", בשעה שהם מוצפים במלוא עוצמת האורגזמה המתפרצת מהם בכוח כה רב וגם ברכות שאין שניה לה. זה הזמן שבו היא יכולה למצוא את החן שלה בעיניו, ורק כשהיא מבקשת, "הִסְתַּכֵּל", וגומרת, היא יודעת שהיא "עָפָה עַכְשָׁו, שֶׁהִיא עָפָה".

זהו תיאור של התחושה הפרדוקסלית בשיא מעשה האהבה, שיש בה שילוב של תחושת פורקן הדומה לפיצוץ פנימי - "אֲנִי עָפָה" - המלווה גם בתחושת התרסקות על "רִצְפַּת הַבֵּטוֹן הָרַכָּה". 

יש בשיר הזה יותר משמץ של ביטוי לטירוף של ההתאהבות, ההופך את מעשה האהבה למסע פסיכדלי חד-פעמי. עכשיו, לבדי בכפר הבולגרי הנידח, אני מתגעגע לאותם רגעי התאהבות מופלאים של פעם. בינתיים אני מוצא נחמה בשכבת הקרח שעוטים העלים מדי בוקר, שכבת קרח הקוראת אלי: "אֱמֹר שֶׁעַכְשָׁו הִיא יָפָה, הִיא יָפָה", 

ואני אומר לה זאת בשמחה, באהבה, 

ושמח בהתחממות הגלובלית שמותירה את כר הדשא הקפוא ירוק גם בינואר, 

ואני שמח בעץ המשתקף בשלולית,  

ובקרח שעוטף את השלולית, 

ובנהר המנסה לכלוא בתוכו, 

את ההשתקפויות, 

המרצדות בתוכו, 

ובמים הזורמים בנהר, 

ברכות קרירה. 

אני נפעם לפנות ערב מן הערפלים הלבנים, 

המשייטים מעל לנהר, 

כמו נהר של מעלה, 

בריקוד חמקמק, 

לפני השקיעה. 

אני שמח באורות החג שבחצר,  

כמו בנרות החג על שולחני, בחנוכית ילדותי שבניתי מתרמילי רובה עוזי, 

ובחנוכית החימר ששרפתי בתנור הקרמיקה. 

שבת שלום,

דרור 


לפני שבע שנים אפרת עזבה אותנו באכזריות, ואני נותרתי לבד בכפר בולגרי נידח עם ארבעה ילדים. זו היתה טראומה קשה ששיבשה והרסה את חיינו. אני כותב על כך בשני ספרים. האחד נמצא בתהליך כתיבה ואת השני, 'אלבום ילדות', ובו צילומי ילדי וזכרונות הילדות שנשכחו מהם, אני מפרסם בעמוד הפיסבוק בשם זה (כל פרק הוא צירוף של טקסט וצילום): 

1. דצמבר 2024 (מתוך הספר 'אלבום ילדות'). 

מאיה, מאיושקה, מאיולה, 

אני פותח את הספר הזה בצילום האחרון שלך, בכריסטמס 2024, לאחר שנים שבהן סירבת להצטלם. נסענו במעלה ההר אוסוגובו שמעל לעיר קיוסטנדיל. לאט לאט הלבין הכביש, עד שנסענו בתוך השלג, בזהירות, שלא להחליק. 

כשהגענו לבולגריה היית בת חצי שנה, ובחורף השלג כיסה את הכפר למשך שלושה חודשים או יותר. בינתיים העולם התחמם, וכדי לראות את השלג עלינו לטפס במעלה ההר שמעל לעיר. 

התבוננו יחד בנוף הלבן, השקט, ואמרת לי שאינך זוכרת הרבה מתקופת הילדות, הרחוקה והקרובה. זה העציב אותי, משום שאני מומחה לטראומה, ואני יודע שאובדן הזיכרון הוא אחד הסימפטומים של פוסט-טראומה. 

גם אני אינני זוכר את ילדותי הטראומטית, ואת חיי עם אמא פסיכופתית שהתעללה בי. אבל אני זוכר את ארבעת ילדי מן היום שבו נולדו ועד היום, ולכן בחרתי לשחזר את ילדותכם באמצעות הצילומים הרבים שצילמתי אתכם, מדי יום.  

עוד מעט תהיי בת שבע-עשרה, ואני סופר את שנותיך בימים של אהבה הולכת וגדלה.

2. נובמבר 2000 (מתוך הספר 'אלבום ילדות'). 

מוריה. 

בעשרים בנובמבר, 2000, נולדת בבית החולים הסקוטי בנצרת ושינית את חיי. לא נכחתי בלידה, אבל הרגשתי אותה בגופי, ומאז ועד היום אני מרגיש אותך (אני זוכר איך מאוחר יותר הייתי מטייל איתך, כשאתה בעגלה, ומדי פעם הייתי מושיט לך, מאחור, את בקבוק המים, ואתה היית שולח את ידך ולוקח אותו, מבלי לפנות לאחור). 

שבוע לאחר הלידה פגשתי אותך לראשונה. התכופפתי על קצות אצבעותי, לקחתי אותך בזרועותי ובמשך דקות ארוכות חיבקתי אותך ובכיתי. 

אחר-כך עזבתי את ביתי, את עבודתי, את חברי ואת כל מה שהיו חיי עד לאותו רגע, ובאתי להיות אתך. מאז אנחנו יחד, ואני אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם.

3. דצמבר 2000 (מתוך הספר 'אלבום ילדות'). 

מוריה. 

בחודשים הראשונים היינו צמודים זה לזה. כדי להיות קרוב אליך שכרתי בית בבית-דניאל, בזכרון-יעקב, ובשעות הבוקר המוקדמות הייתי נוסע לקיבוץ רמת-יוחנן, ומטייל איתך בשדות הקיבוץ במשך חמש או שש שעות. 

נשאתי אותך עלי במנשא, וכך היינו צמודים ויכולנו להריח זה את זה. לעתים אתה פקחת את עיניך, ולעתים ההליכה בשדות הרדימה אותך. אלו היו חודשי החורף, ואני עטפתי אותך במעילון חמים, מעל למנשא, כשצעדנו ברוח ובגשם. 

בזמן ההליכה שרתי לך שירים של ביאליק ולאה גולדברג, שהלחנתי ('מעבר לים', 'פרח עציץ', 'שכב עוללי שכב', 'צריף קטן' ועוד), ועד היום כשאני נזכר בהם אני מרגיש את קצב ההליכה, ואת הצבעים והריחות של שדות הקיבוץ. 

לא היה לי מקום לשבת בו, והתרגלתי לצעוד איתך במשך שעות. לאחר חודשים אחדים היכרתי חברים חדשים בקיבוץ השכן, כפר מכבי, ושכרתי שם בית, כדי להיות קרוב אליך עוד יותר. 

 

הקשר העמוק בינינו נוצר בשפת-הגוף, בתנועה, בחיבוק, בריח ובצליל, ועד היום אני נושא אותך בלבי בכל תנועה שלי בעולם.

4. ינואר 2004 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').  

אָנָדָה, אנדושקה, דושקה. 

בשניים בינואר 2004, בדיוק לפני עשרים-ואחת שנים, נולדת במים, בתוך האמבטיה שלנו בקיבוץ רמת-יוחנן, ולראשונה בחיי הייתי עד לפלא הזה של לידה (מוריה, אחיך הבכור, נולד שלוש שנים לפניך, אבל לא נכחתי בלידתו). 

חשבתי שתיוולדי ביום הראשון של השנה, באחד בינואר, אבל את בחרת להמתין ולהיוולד מעט אחרי חצות. 

בצילום הראשון שלך רואים אותך שוכבת במים, בעינים עצומות, כשגופך מצופה עדיין בחומר הלבן שהגן על עורך בזמן הלידה, ואת עדיין מחוברת לחבל הטבור, לפני שניתקתי אותו במספרים. אף פעם לא רצית לראות את הצילום הזה, ולכן אינני מציג אותו כאן. 

אחר-כך הלבשנו אותך והשכבנו אותך על הבטן, על המיטה, ואת פקחת את עיניך, הרמת את ראשך והיבטת סביבך בסקרנות (בניגוד לאמונה הרווחת שתינוקות אינם רואים דבר בימים הראשונים). 

תינוקות רבים נולדים כשהם מקומטים ומכוערים למדי, אבל את נולדת כשעורך חלק (כמו עור של תינוק) ולא יכולתי להפסיק להריח את ריחך הנפלא. כבר אז הייתי יפה באופן יוצא-דופן. 

המתנתי לך בסבלנות במשך תשעה חודשים. מעולם לא בדקנו מראש את מין העובר באולטרסאונד, אבל תמיד ידעתי את מינם של ילדי כבר בתחילת ההיריון. לכן בחרתי את שמך חודשים רבים לפני שנולדת. שמך, אָנָדָה, יחיד במינו, ואין אנדה נוספת בעולם. שמעתי אותו לראשונה כשהייתי בן חמש-עשרה, בסרטו הנפלא של יאן קדאר, 'המערבולת'. זהו סרט על אב ובנו בכפר דייגים קטן בצ'כיה, המוצאים במים נערה טבועה. הם מצילים אותה, מצמידים מראה לפיה כדי לבדוק אם היא נושמת, ולאחר שהיא מתאוששת שואלים אותה לשמה. "אנדה," היא אומרת, והם מופתעים: "אנדה?" הם אומרים, "מעולם לא שמענו שם כזה". 

אהבתי את הצליל הרך והפתוח של השם אנדה, וכמו בסרט גם את באת אלינו מתוך המים, והשם התאים לך והולם אותך עד היום הזה. מאז אותו הרגע אהבתי אליך הולכת וגדלה. 

5. ינואר 2004 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').  

אָנָדָה. 

כשנולדת מוריה היה בן שלוש וחודשיים, וגרנו בקיבוץ רמת-יוחנן. לקראת חצות, כשצירי הלידה תכפו, לקחתי את מוריה הרדום לביתה של סבתא צביה, במרחק דקה מביתנו. 

לאחר שנולדת, באמבטיה שלנו, הבאתי את מוריה הישנוני, שבקושי פקח את עיניו, בפיג'מה, והוא שמח לחבק אותך ולהחזיק אותך. נולדה לו אחות קטנה, ולך נולד אח גדול, לשאת אליו את עיניך. 

במשך שנה שלמה, עד שיונתן נולד, היית האחות הקטנה והיחידה, ומוריה דאג לך ושיחק איתך. ועד היום הוא דואג לך, מרחוק. 

6. יולי 2004 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').  

אָנָדָה. 

עכשיו את בת שבעה חודשים, ויופייך ידוע עד מאוד. לאחר שנולדת עזבנו את קיבוץ רמת-יוחנן וחזרנו לגליל. שנים אחדות קודם לכן סיפרו לי ורדה ויואל הופמן על שכונה חדשה שנבנתה בין צפת לראש-פינה, ואני עזבתי את ירושלים, שבה נולדתי, וקניתי שם בית-עץ שבדי קטן שהשקיף על הכנרת. לאחר שנולדת הוספנו לו קומה שניה וחזרנו לגור בו. 

עוד לפני-כן בחרנו לגדל את ילדינו בחינוך ביתי, וכעת הצטרפנו לקבוצת 'באופן טבעי' בראש-פינה. עכשיו, בביתנו החדש, ישנו כולנו במיטה המשפחתית, שהיתה חלק מרעיון החינוך הביתי. לא קל לישון עם תינוקות שמתעוררים מדי שעה-שעתיים כדי לינוק ועם ילדים קטנים שבועטים מדי פעם מתוך שינה, אבל המשכנו בזה כעשר שנים, גם לאחר שיונתן ומאיה נולדו. כך גדלת, בתוך קהילה משפחתית קטנה וצפופה, מבוקר ועד לילה. 

אמנם ינקת עד שהיית כמעט בת שנתים, אבל אהבת לאכול, ונהגת להישאר ליד השולחן לאחר שכולנו סיימנו לאכול, ולהמשיך ללעוס עוד ועוד את האוכל. אני זוכר איך הייתי שב ומתבונן בך בשעה שאכלת, והיינו מחליפים חיוכים ומבטים, ולעתים הייתי רוקד ומצחיק אותך. 

פעם, כשהיית בת חצי שנה, נסענו לטייל ברמת-הגולן ואכלנו במסעדה בכפר הדרוזי מסעדה. את ישבת עלי, והתעקשת לאכול מן הקבב שלי. מאז אהבת לאכול בשר. חמש-עשרה שנים לאחר מכן שנינו בחרנו להיות טבעונים. 

7. דצמבר 2004 (מתוך הספר 'אלבום ילדות'). 

אָנָדָה. 

את כמעט בת שנה, וכבר עומדת והולכת ומטפסת על כל דבר, ואני אחריך, שלא תפלי, שלא תפילי. זה לא פשוט, בבית קטן וצפוף בגליל, עמוס בחפצים, ולאורך הקירות מדפים ובהם יותר מחמשת-אלפים ספרים. כשנולדת קראתי לך את 'איה פלוטו', מאת לאה גולדברג, ומאז לא הפסקתי לקרוא לך ספרים, כל היום, בכל מקום, אפילו כשישבת על הסיר שלך, כפי שאפשר לראות בצילומים. 

הפסנתר היה תמיד פתוח, וכשהיה לי רגע פנוי ניגנתי בו (בכל יום ניגנתי את הסוויטות לצ'לו סולו של באך, בפסנתר, או סונטה של בטהובן). מעל הפסנתר היה תלוי העתק של ציור הבשורה הנפלא של קמפין, מהמאה החמש-עשרה, ועל הפסנתר פסלון גבס של גָנֶש, פטרון האמנויות, שמיקי בן-כנען שלחה לי לפני שנים רבות מהודו. 

גם את רצית לנגן, ולפעמים טיפסת והשמעת מנגינה בכפות רגליך. לא ניסיתי ללמד אותך לנגן, עד שבגיל שש דרשת שאלמד אותך, מדי יום. עכשיו, ממרחק השנים, אני מתגעגע לנגינה המדויקת והיפה שלך.


את שאר פרקי הספר הנכתבים תוכלו לקרוא בדף הפייסבוק אלבום ילדות: 

https://www.facebook.com/profile.php?id=61571537391242

 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.