920. אדה אהי: למתרגם

מאת דרור גרין

 

גיליון 920, שנה שמונה-עשרה, ינואר 2025

המשוררת האסטונית  אֵדָה אָהִי (Eda Ahi) נולדה בטָאלִין בשנת 1990, ועדיין גרה בעיר הולדתה. היא למדה שפה וספרות איטלקית באוניברסיטאות של טָאלִין ופִירֶנְצֶה, וקיבלה תואר בוגר בשנת 2012. לאחר מכן המשיכה בלימודי האיחוד האירופי ובחקר רוסיה, וקיבלה תואר מוסמך מאוניברסיטת טַרְטוּ בשנת 2015. כיום היא עובדת בשירות הדיפלומטי של משרד החוץ האסטוני, ובמקביל לכך מוסיפה לעסוק בתרגום ספרות יפה מאיטלקית ומרוסית לאסטונית בשביל כמה וכמה הוצאות ספרים בארצה. אָהִי פרסמה לפי שעה חמישה ספרי שירה: “נשף המסכות” (2012), “כוח הכובד” (2013), “בטיחוּת” (2014), “הנמל” (2017) ו”מלחמה ואי-שקט” (2018). תרגומי אחדים משיריה לעברית עתידים להתפרסם בספר “כובעים וכפפות”, אסופת משוררים אסטונים צעירים שתראה אור בהוצאת כרמל בשנת 2021.

את השיר 'למתרגם' מצאתי באתר של המשורר והמתרגם הגדול רמי סערי, שמתגורר בדרך-כלל ביוון. 

בהקדמה לספר 'צליל חצוצרות המלאכים', שמאגד את תרגומי השירה שלי, כתבתי: "אי-אפשר לתרגם שירה משום ששירה, מעצם טבעה, אינה 'משהו' שניתן לתרגום, כלומר שיר אינו סך-כל המלים המרכיבות אותו" השירה אינה ניתנת לתרגום משום ששיר אינו טקסט בעל תוכן חד-משמעי. השיר הוא קוד שכל קורא מפענח בדרכו. המתרגם מפענח את הקוד ויוצר ממנו קוד חדש, המאפשר לקוראים לפענח אותו באופן סובייקטיבי המתאים לשפה ולתרבות בהן הם חיים. 

בשעה שכתיבת שירה דורשת מן המשורר לעשות שימוש באמפתיה שלו באמצעות חומר-הגלם שהוא רגשותיו וכאביו האישיים, התרגום הוא פעולה נעימה יותר, המאפשרת למתרגם לעשות שימוש באמפתיה בדרגה שניה, כלומר אמפתיה למשורר, מבלי לחוות את הצער והכאב אותם מתאר המשורר. ולכן התרגום הוא עונג גדול וגם שעשוע לא מבוטל. התרגום מאפשר למתרגם לכתוב שירה מבלי להיות משורר, ומבלי לשאת את הנטל שנושא המשורר על גבו. 

אדה אהי כותבת על כך בשיר הזה, 'למתרגם'. המתרגם הוא איש הקשר של המשורר, והמשורר תלוי בו הרבה יותר משתלוי המתרגם במשורר. אבל בשיר הזה מתעלמת מכך המשוררת, ומתמקדת דווקא בתהליך ההתאהבות הראשוני של המתרגם במשורר, ומתארת אותו כמעט כעלוקה המנצלת את יצירתו לצרכיו.

השיר כתוב כטקסט רציף, אבל למעשה אפשר לזהות בו שלושה בתים בני ארבע שורות מחורזות (א-ב-א-ב). 

"נָהִיר לִי שֶׁתִּקְרָא בִּי כְּמוֹ בְּסֵפֶר," פותחת המשוררת. היא מכוונת לכך שהמשורר אינו מתרגם רק את השיר, אלא את אישיותה שלה, והוא מנסה להבין אותה מתוך הטקסט, במקום להתעמק במשמעותו. 

בשלב זה של פיתוי והתאהבות רואה המתרגם, לדעתה של המשוררת, רק סממניה החיצוניים ולא את השירה עצמה. "מֵקֵל עָלֶיךָ שֶׁשְּׂפָתִי לָשׁוֹן זָרָה וְאֵין לִקְלֹט אוֹתִי בְּלִי אִמְרֵי שֶׁפֶר, אוּלַי לָכֵן בְּזִכְרוֹנְךָ עוֹדִי שְׁמוּרָה". המשוררת מתייחסת אל המתרגם כמי שאינו בקי בשפתה, והוא מתלהב רק ממאפייניה החיצוניים, ולכן עושה שימוש ב"אִמְרֵי שֶׁפֶר", שרק בזכותם הוא זוכר אותה. זה תיאור הדומה מאוד לתיאור של התאהבות, שהיא תהליך שטחי של הערצת המאפיינים החיצוניים של מי שאיננו מכירים, הקודם לתהליך העמוק והיומיומי של עבודת-האהבה. 

בבית השני לועגת המשוררת להתלהבותו של המתרגם, ולשאיפתו להכיר את שפתה על בוריה: "בָּרוּר, אַתָּה סָבוּר, עוֹד יָבוֹא הַיּוֹם וּתְתַרְגֵּם בִּי בְּלִי שׁוּם קֹשִׁי כָּל מִלָּה". אבל היא יודעת שלא ניתן לתרגם שירה, ולכן המתרגם הטוב אינו רק מי שבקיא בשפת המשורר, אלא מי שיודע לפרק את השיר לגורמים ולכתוב אותו מחדש כשיר בשפתו. המתרגם הטוב אינו מתרגם אקדמי, המצליח לדייק בפירוש המלים, אלא משורר הכותב מחדש את השיר משפתו. אני זוכר את התרגום הנפלא של לאה גולדברג ל'פר גינט' מאת איבסן. גולדברג לא דיברה נורווגית, ובהקדמה סיפרה שהתבססה על תרגומים לגרמנית, לרוסית ולאנגלית. התרגום שלה טוב משום שהיא כתבה את המחזה מחדש, כמשוררת. שלונסקי תרגם את שייקספיר לעברית מרוסית וצרפתית, וגדולתו כמתרגם אינה נובעת מידיעת שפות אלא מן הלהטוטנות המילולית שלו כמשורר. אדה אהי יודע ששאיפותיו הלשוניות של המתרגם מופרכות: "לֹא. אַךְ לְעֵת עַתָּה רָחוֹק הַחֲלוֹם, תִּדְבַּק בִּי כְּכֶלֶב אַחַר שֹׁבֶל שִׂמְלָה". היא מעליבה את המתרגם כשהיא רואה בו מעריץ שוטה, שדבק בה "כְּכֶלֶב אַחַר שֹׁבֶל שִׂמְלָה". זה, כמובן, ביטוי של כפיות-טובה, הנובעת מן היוהרה המאפיינת משוררים רבים, שבאנוכיותם רואים את עצמם ואת יצירתם במרכז היקום, ושוכחים שכל קורא הוא, למעשה, מתרגם שמפרק את השיר ומרכיב אותו מחדש, בדרכו. 

בבית השלישי מייחסת המשוררת את יוהרתה למתרגם, ומייחסת לו ניצול של אוצרות לשונה לצרכיו הפרטיים: "מִבֵּין דַּפַּי מִלִּים נוֹטְפוֹת בְּרִנָּה, מַרְווֹת הֲגִיגֶיךָ כְּגֶשֶׁם מַמְטֵרָה". ההנחה הבסיסית של המשוררת נכונה. המתרגם אינו יכול לדייק בתרגום מלות השיר ואפילו לא את המוסיקליות שלו, ועליו לכתוב אותו מחדש כאילו הוא היוצר של השיר. אבל המתרגם אינו עלוקה המתקיימת מדמו של המשורר, כפי שרומזת המשוררת, אלא בדיוק להפך. הוא הסוכן הנאמן שלה המאפשר לתרבויות זרות להתוודע אל שיריה. 

השיר מסתיים בקינה סמויה על הכישלון המובטח מאוד של התרגום: "וְשָׁר בְּתוֹכָן בִּצְלִילֵי מַנְגִּינָה, הֵד בִּלְתִּי־נִתְפָּס שֶׁבָּא מִלָּשׁוֹן זָרָה". אבל מה שהמשוררת רואה ככישלונו של התרגום הוא בעצם מהות קיומו. כל תרגום הוא ניסיון להעביר "הֵד בִּלְתִּי־נִתְפָּס שֶׁבָּא מִלָּשׁוֹן זָרָה", וזה סוד קסמו. 

קריאת התרגום היפה הזה מעוררת בדמיוני תמונה של המתרגם, רמי סערי, בשעה שתרגם את השיר הזה, ואת החיוך הרחום על פניו. רמי סערי הוא מקרה נדיר של מתרגם שלמד לעומקן את השפות שמהן הוא מתרגם, ויודע לשכוח את הידע הזה כשהוא שב וכותב את השיר כמשורר. 

אני עסוק בכתיבה רוב ימי, אבל מדי יום אני מרפה מן המלים כדי לתרגם קטע קטן מן המציאות, 

וליצור מבט רגעי, 

זמני, 

וחד-פעמי,  

של הטבע הסובב אותי.  

אני לוכד קטעי שלג, 

שקפאו, 

על גדת הנהר הזורם מתחת לחלוני, בכפר הבולגרי, 

ואני ממסגר רגע אחד של זמן, 

שחולף מיד, 

כדי להנציח אותו,  

בזכרוני ההולך וכלה,  

דרור 

---

בקיץ ובחורף, בשמש ובשלג, ילדי ממלאים את כל מחשבותי, ואני ממשיך לכתוב את זכרונות הילדות שלהם, בספר 'אלבום ילדות', אותם אפשר לקרוא גם בדף הפייסבוק בשם זה: 

https://www.facebook.com/profile.php?id=61571537391242

8. נובמבר 2001 (מתוך הספר 'אלבום ילדות'). 

מוריה. 

יש צילומים, כמו זה, שגורמים לי להתמוגג מן המתיקות הזו שלך, בסתיו הראשון בחייך. אתה בן שנה, חכם ונבון ויפה, ואתה אוהב לאכול ולטבול באמבטיה ולטייל בשבילי הקיבוץ ובמיוחד ליד הרפת, ולנגן בפסנתר שלי. ומדי כמה שעות אני מחליף לך חיתול, חיתול של בד, ומכבס אותו. 

לא מזמן שכרתי בית בקיבוץ כפר מכבי, הגובל בקיבוץ רמת-יוחנן, ועכשיו אנחנו הרבה יותר קרובים, ואני יכול לבוא בבוקר לקחת אותך לפעוטון, ולטייל אתך אחר-הצהרים וגם לאכול אתך ארוחת-ערב. לפעמים אני בא ברגל ולפעמים באופנים, לפעמים אני נושא אותך עלי במנשא ולפעמים מסיע אותך בעגלול. 

אנחנו מאוד קרובים זה לזה, ומדי יום אני קורא לך ספרים ושר לך שירים, ואתה יודע לומר לי בדיוק מה אתה רוצה. הקרבה הזו הלכה והתעמקה במשך השנים, ועד היום, יותר מעשרים שנה לאחר מכן, היא הולכת וגדלה. 

9. דצמבר 2001 (מתוך הספר 'אלבום ילדות'). 

מוריה. 

כשהיית תינוק נשאתי אותך במנשא בד, כשאתה צמוד לחזה שלי ופניך אלי. רוב הזמן ישנת, כשצעדנו בשדות קיבוץ רמת-יוחנן במשך שעות מדי יום. 

עכשיו, כשאתה בן שנה וחודשיים, אתה רוצה להתבונן בעולם, ואני נושא אותך על גבי. אתה סקרן וערני ורוצה לראות את הכל. 

הייתי בן ארבעים-ושבע, וכבר אז פריצות הדיסק שלי הקרינו כאב על רגלי השמאלית. אבל כשיצאתי אתך לטייל ברגל שכחתי את כל הכאבים, ואתה מלאת את כל עולמי.

10. ינואר 2002 (מתוך הספר 'אלבום ילדות'). 

מוריה. 

הביטוי 'החיים הם מסע' הוא תיאור מדויק של הקשר בינינו בשנתיים הראשונות לחייך. 

בדרך-כלל תינוק שנולד מוצא את עצמו במרכזה של המולה משפחתית הסובבת אותו: אבא ואמא, סבא וסבתא וקרובי משפחה וחברים שבאים והולכים, ובתוך זה נמשכת שגרת חייו. הוא ישן ומתעורר ויונק ושוב ישן, והוא נתון בידים שונות שמחליפות לו חיתולים, רוחצות אותו, מלבישות אותו, מזיזות אותו מכאן לשם מדברות אליו ונוגעות בו מבלי לשאול אותו לדעתו. לאט לאט מתרחבת תמונת עולמו, הוא מזהה את האנשים והחפצים הסובבים אותו, יכולת התנועה שלו גדלה והוא רוצה לגלות עוד ועוד מהעולם סביבו. 

במעגל הזה של חייך לא היה אבא. היה לנו מעגל פרטי משלנו, בתנועה. מדי יום לקחתי אותך לחמש או שש שעות, ויצאנו לגלות את העולם. אתה גילית כבר מינקותך את האופקים המתרחבים, את הבתים והשבילים והשדות והפרות והכלבים וגני-המשחקים והים וההרים. ואני התבוננתי בך בהשתאות וראיתי איך תמונת עולמך מתרחבת, איך אתה משתנה משעה לשעה, גדל ולומד וחוקר ומתנסה. 

לפעמים התבוננו זה בזה ולמדנו זה את זה. לא במקרה אנחנו עושים זאת עד היום. באהבה.

11. פברואר 2002 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').