921. ויטגנשטיין: חשיבה
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
|
מאת דרור גרין
גיליון 921, שנה שמונה-עשרה, ינואר 2025
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2023` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. לודוויג ויטגנשטיין (1889-1951) היה מחשובי הפילוסופים של המאה-העשרים. הוא נולד בווינה, והיה חשוב לו שידעו שההורים של סביו היו יהודים שהמירו את דתם לנצרות פרוטסטנטית, ושאביה של אמו היה יהודי. בכיתה א' הוא למד עם היטלר, שהיה מבוגר ממנו בשישה ימים (אל דאגה. היטלר נשאר כיתה, וויטגנשטיין קפץ כיתה, ולא נותר ביניהם כל קשר). הוא למד באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה פילוסופיה ומתמטיקה בהדרכתו של ברטרנד ראסל, ואחרי מות אביו הירושה אפשרה לו לעזוב את האוניברסיטה ולחיות בבדידות בנורבגיה. שם כתב את ספרו הידוע 'טראקטאט לוגי-פילוסופי'. במלחמת-העולם הראשונה הוא התגייס לצבא האוסטרו-הונגרי וזכה באות גבורה על שירותו בחזית הרוסית. אחר-כך נפל בשבי הצבא האיטלקי. שם הוא סיים את כתיבת ה'טראקטאט' (לאחר שנים העבודה הזו אפשרה לו לקבל תואר דוקטור בפילוסופיה). הספר זכה להכרה ולהערצה, אך ויטגנשטיין פרש לכפר קטן כדי ללמד בתיכון. מאוחר יותר חזר לאקדמיה, היה פרופסור לפילוסופיה, ואת הספר 'חקירות פילוסופיות' כתב בסוף ימיו. הספר פורסם לאחר מותו. ויטגנשטיין לא היה משורר, אך האופן הקיצוני שבו התמקד בטיעונים לוגיים הנובעים זה מתוך זה הופך חלקים מן הטקסטים הפילוסופיים שלו לשירה צרופה, אותה ניתן לפרק ולהרכיב מחדש, ולמצוא בה משמעויות שונות, כפי שדורשת השירה. אי-אפשר להתעלם, למשל, מיופיו הפיוטי של המשפט המסיים את ה'טראקטאט' שלו (בתרגומו של משה קרוי), ומתמצת משהו מתורתו של ויטגנשטיין:
מַה שֶׁלֹּא נִתָּן לְדַבֵּר אוֹדוֹתָיו,
יֵשׁ לַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁתִיקָה.
את הטקסט הפואטי על החשיבה קראתי בסעיף 331 מתוך ספרו האחרון של ויטגנשטיין, 'חקירות פילוסופיות', בתרגומה של פרופ' עדנה אולמן-מרגלית (הוצאת מאגנס, 1995). הספר יצא לאור בשנת 1953, שנתיים לאחר מותו של ויטגנשטיין. הספר כתוב כרצף של 693 קטעים קצרים ('הערות') על שפה וחשיבה. בפתח-דבר כתב ויטגנשטיין שהקטעים המופיעים בספר הם "מחשבות, משקעים של חקירות פילוסופיות שהעסיקו אותי בשש-עשרה השנים האחרונות." והוא מוסיף: "לפיכך ספר זה אינו אלא אלבום." והוא מסיים בבקשה: "אין בְּחֶפְצִי, באמצעות חיבורי, לחסוך מן האחרים את החשיבה. אלא, ככל שניתן, לעורר מישהו למחשבות משלו." יש קשר הדוק בין שירה לחשיבה, ועל כך אני כותב כאן מדי שבוע (ולכן אני מכנה את הכתיבה הזו בשם 'הרהור שבועי'). גם השירה וגם החשיבה הן ביטוי מהותי של טבע האדם. החשיבה היא מיומנות רגשית, המאפשרת לנו לפרוץ את תבניות ההתנהגות האוטומטיות שלנו ולהיות יצירתיים, בשעה שהשירה היא מעין 'מערבל חשיבה', שבאמצעותו אנחנו מפענחים טקסט שהוא קוד אותו ניתן לפרש בדרכים שונות, באמצעות פירוק והרכבה מחדש (כפי שהציע דקארט במתודה הידועה שלו). המעשה של קריאת שירה, שנהוג לראות בו מנהג אזוטרי של מעטים המתעניינים בסוג זה של יצירת אמנות, הוא למעשה תהליך פילוסופי, שמרחיב את יכולת החשיבה וההתבוננות של הקורא. הספר 'חקירות פילוסופיות' הוא רצף של משפטים או טיעונים לוגיים, הנובעים זה מתוך זה, שבאמצעותם מנסה ויטגנשטיין להבין את מהות השפה והחשיבה. אפלטון, הזכור לטוב, הציג את הרעיונות הפילוסופיים שפיתח באמצעות דיאלוגים בן סוקרטס לסובבים אותו, והפך אותם למעין מחזות רעיוניים הקלים יותר לעיכול. הכתיבה הלוגית של ויטגנשטיין מורכבת יותר, אבל גם הוא מנסה להקל על הקורא כשהוא יוצר איתו דיאלוג, ופונה אליו ישירות כמי שהוא חלק מן השיחה. כך פותח ויטגנשטיין את המרובע הקצר הזה, שבעיני הוא שיר, כשהוא פונה אל הקורא במלים "שַׁוֵּה בְּנַפְשְׁךָ", ומציע לו לראות בדמיונו (וביכולת האמפתית שלו) "אֲנָשִׁים הַיְּכוֹלִים לַחֲשֹׁב רַק בְּקוֹל". זו, לכאורה, בקשה מופרכת. הרי נהוג לראות בחשיבה פעילות מוחית מופשטת, מהירה, של עיבוד רעיונות בטרם הפכו למלים. כלומר, החשיבה היא פעולה מורכבת ועשירה יותר ממה שניתן להביע בשפה המדוברת או הכתובה, והיא משלבת אסוציאציות וסינסטזיה, כלומר עירוב של כל החושים, וכך יוצרת רעיונות חדשים. אבל נראה, שוויטגנשטיין מתכוון כאן לחשיבה פרימיטיבית יותר, בשלביה המוקדמים, כשיש דמיון בין "לַחֲשֹׁב" לבין "לְחַשֵׁב". כשילדים קטנים לומדים לספור הם מצרפים לזה את תחושת הגוף, ומחשבים "רַק בְּקוֹל", כשהם עושים שימוש גם באצבעותיהם. סוג כזה של 'חשיבה בקול' מאפיין גם מבוגרים רבים, שכאשר הם מרוכזים בחשיבה או בחישוב הם עושים זאת "רַק בְּקוֹל". חייתי פעם עם אשה, שהיתה מחשבת כמויות ומספרים בקול רם או מדברת לעצמה, כאשר היתה מרוכזת בעסקים שלה. כדי שנבין את כוונתו, מוסיף ויטגנשטיין הערה בסוגריים, המבקשת מאיתנו להשוות את האנשים שיכולים "לַחֲשֹׁב רַק בְּקוֹל" לאלו ש"יְּכוֹלִים לִקְרֹא רַק בְּקוֹל". זו אינה אסוציאציה מקרית, חסרת-משמעות. אלו שקוראים בקול הם בדרך-כלל ילדים שלומדים לקרוא, והם עוקבים באצבע אות אחר אות, ומחברים את האותיות למלים, בשעה שלפעמים אינם יודעים את משמעותן. כלומר, הקריאה שלהם היא קריאה מכנית, שאינה מעידה על הבנה. לפיכך, גם החשיבה בקול היא פעולה מכנית שלא תמיד מעידה על יצירת הקשרים. מי שקורא בקול יכול, לעתים קרובות, לקשר בין המסמן, המלה, לבין המסומן, שהוא עצם שקיים במציאות. אלו שעושים זאת מתקשים, לעתים, לקשר את המלה למסומן מופשט, הדורש דמיון. כאלו הם האנשים שיכולים לקרוא טקסטים טכניים, אבל מתקשים לקרוא נרטיבים, כמו סיפור או רומן. אם נשאל אותם, הם יגידו שהם מעדיפים לצפות בסרט או בסרטון. קריאה של נרטיב דורשת אמפתיה, היוצרת אצל הקורא תמונה דמיונית או סרט דמיוני, בשעה שהוא מפענח את המלים המודפסות וחווה את הרגשות המתוארים בסיפור בגופו. הוא יכול להיות מתוח, לצחוק ולבכות רק מקריאה של סימני דפוס על נייר. זהו הפלא של האמפתיה. ללא אמפתיה אי-אפשר לקרוא רומן או סיפור. אוטיסטים או פסיכופתים אינם קוראים רומנים (לפעמים הם יכולים להעתיק ולכתוב רומנים, אבל ניתן יהיה לזהות אותם בהיעדר האמפתיה של הדמויות שלהם, או בהיעדר האמפתיה של הסופר כלפי הגיבורים שלו). כעת מחזירה אותי האסוציאציה (כלומר הפירוק וההרכבה של ה'שיר' הזה) אל ההצעה הראשונה של ויטגנשטיין: "שַׁוֵּה בְּנַפְשְׁךָ אֲנָשִׁים הַיְּכוֹלִים לַחֲשֹׁב רַק בְּקוֹל". האם חסרי-הדמיון והאמפתיה, או הפסיכופתים, החושבים "רַק בְּקוֹל", יכולים לחשוב חשיבה פוריה, חשיבה פילוסופית או חשיבה יצירתית? נדמה לי שלא. מה שמאפיין את הפסיכופתים הוא אישיות ריקה מתוכן המעתיקה תכנים של אחרים ומשתלטת עליהם. הם אינם יוצרים תכנים מקוריים משל עצמם. הם חושבים בקול לא רק משום שהחשיבה שלהם נמצאת בשלב הפרימיטיבי שלה (כשם שהאישיות הפסיכופתית היא ביטוי של פיקסציה אומניפוטנטית בשלב המוקדם והאנוכי של הילדות), אלא משום שהאישיות הריקה שלהם היא למעשה חוסר באישיות, והחשיבה "רַק בְּקוֹל" מעניקה להם תחושה זמנית של זהות, שחסרה להם. הם הופכים את הקוגיטו של דקארט, 'אני חושב משמע אני קיים', ל'אֲנִי חוֹשֵׁב בְּקוֹל וְשׁוֹמֵעַ אֶת מַחְשְׁבוֹתַי, מַשְׁמָע אֲנִי קַיָּם'. אינני טוען, כמובן, שכל מי שחושב בקול או קורא בקול הוא בהכרח אוטיסט או פסיכופת. בשעה שאני מפרק ומרכיב מחדש את הטקסט הזה של ויטגנשטיין עולות בי אסוציאציות הקשורות בעיסוק שלי בחשיבה ובמתודה לחשיבה שפיתחתי, וכן בחקר האישיות הפסיכופתית, שבו אני עסוק עכשיו. כמי שחי בכפר בולגרי, בחיק-הטבע, לעתים אני חושב בתמונות,
כשכל טיול ערב ברחובות הכפר,
מציף אותי במראות ובצבעים, ובריחות ובצלילים,
ובתחושת העור, למגע עם האוויר הקר.
בית הסדנאות שלי,
שמיועד למפגשי חשיבה,
עדיין עוטה שלג, ורק צליל הנחל הזורם מתות לבית עולה מתוכו.
הנחל מוצא את דרכו,
בתוך השלק,
ופלגי מים קטנים, שחושבים בקול, זורמים אליו.
ובינתיים, כמו בכל שנה בזמן הזה,
בוקעות פעמוניות השלג מתוך האדמה, כמו מחשבות חדשות. ![]() שבת שלום, דרור ובין מחשבה למחשבה חוזרות מחשבותי אל ילדי, שעומדים תמיד במרכז חיי, ואל זכרונות הילדות שלהם שחלקם נשכחו בטראומה שחווינו בשנים האחרונות. אני מתבונן בצילומים שצילמתי אותם במשך השנים, ונזכר בהם ובאהבה שהציפה אותי מן הרגע שבו נולדו. 12. פברואר 2002 (מתוך הספר 'אלבום ילדות'). מוריה. אתה בן שנה וארבעה חודשים, ואנחנו נוסעים לכורזים, לבקר אצל חברתי האמנית הנהדרת דלית טיאר. אתה מגלה פסל שהוא גם משחק, ואני רואה את גלגלי החשיבה שלך ממציאים את כללי המשחק שאינך מכיר, ואתה מיד מתחיל לשחק. שנתיים שלוש לאחר מכן התחלנו לשחק שחמט, ולא ידענו שיום אחד תהיה אלוף השח המהיר של בולגריה עד גיל שמונה-עשרה. הייתי ילד מוכה, ואין לי זכרונות ילדות. במקומם שמרתי את זכרונות הילדות שלך, שחווינו יחד, בטיול ובמשחק ובספרים.
13. מרץ 2002 (מתוך הספר 'אלבום ילדות'). מוריה. נולדת בחורף, ודי מהר הגיע האביב השני בחייך. זה זמן מצוין לטיולים שלנו בטבע. אתה אוחז בתפוח בידך האחת, בקבוק בידך השניה, ומתבונן במבט חדש בפרחים הצומחים בגן-הנדיב. מגיל צעיר יש לך מבט נוקב, ואתה יודע להתבונן סביבך ולהרחיב את תמונת עולמך. אני משער שהיכולת המיוחדת הזו להתבונן קשורה גם באמפתיה העמוקה שלך לסובב אותך, לבני-אדם ולבעלי-החיים. עברו מאז יותר מעשרים שנה, ואתה השתנית מאוד. אבל האמפתיה והרגישות המיוחדת במינה שלך לא השתנתה, אלא הלכה והעמיקה.
14. מרץ 2002 (מתוך הספר 'אלבום ילדות'). מוריה. לצערי, התחלת ללכת לפעוטון. כעת, במקום לבוא לקחת אותך בשבע בבוקר ולטייל איתך בשדות הקיבוץ חמש או שש שעות, הבאתי אותך בעשר בבוקר אל הפעוטון, ובצהרים חזרתי כדי להרדים אותך. הגננות לא אהבו זאת, וגם ועדת החינוך של קיבוץ רמת-יוחנן ראתה בזה פגיעה בשיוויון והזמינה אותנו למשפט חברים. הם ידעו ששעות הבוקר הם הזמן היחיד שבו אנחנו נפגשים, אבל זה לא ממש עניין אותם. "גם אנחנו עובדים רוב שעות היום ואין לנו זמן לפגוש את הילדים שלנו," הם אמרו, והתעלמו מן המצב הרגיש שבו נמצאנו. הם החליטו שחשוב יותר שתהיה כמו כולם, גם אם לא תוכל לפגוש את אבא שלך. אנחנו התעלמנו מזה ככל האפשר, ואני לא ויתרתי על שעות הבוקר איתך וגם לא על ההשכבה במנוחת הצהרים. הייתי בא ויושב לידך, מספר לך סיפור ושר לך שיר עד שנרדמת. לעתים, כשהגננות הלבישו אתכם באוברולים לבנים עם כתמים שחורים, כדי שתיראו כמו פרות, ולקחו אתכם בעגלול לבקר ברפת, הצטרפתי אליכם. זה היה גם מסלול הטיול שלנו, כשבאתי לקחת אותך אחר-הצהריים, במקום בשעות הגן החסרות. מאוד אהבת לפגוש את הפרות וללטף אותן, ואני המצאתי לך סיפורים על עדנה הפרה.
15. אפריל 2002 (מתוך הספר 'אלבום ילדות'). מוריה. בשש-עשרה השנים האחרונות אנחנו גרים בבולגריה, וכמעט שכחתי שבישראל, ובמיוחד בקיבוץ רמת-יוחנן השוכן ליד הים, חם בחודש אפריל. עכשיו אני מתבונן בצילום, רואה אותנו לבושים בבגדי קיץ, יושבים בטבע וצוחקים, למרות התקופה הקשה שעברנו באותה עת, כשעדיין לא גרנו יחד, והמפגשים שלנו היו מוגבלים בזמן. אני נזכר שבזכותך למדתי להכיר בחשיבותו של הרגע הזה, כאן-ועכשיו, כשהקשר בינינו והאהבה שלנו אפשרו לנו להרחיק מאיתנו את הקושי והרוע והסבל. בשנים שחלפו מאז הקושי והרוע והסבל לא פחתו, אבל אהבתנו הלכה וגדלה, ועד עכשיו היא מאפשרת לנו להתמקד ברגע הזה, לשמוח בו ולהמשיך הלאה.
|
|
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.



















