941. סירקה טורקה: יתוש

מאת דרור גרין

 

גיליון 941, שנה תשע-עשרה, יוני 2025

סירקה טורקה (1939-2021) היתה משוררת פינית מיוחדת במינה. היא עבדה כספרנית וכמנהלת אורווה, ובגיל ארבעים החליטה להתרחק מן הציוויליזציה, ועברה לגור עם הכלב שלה בבקתה בלב היער, שהיתה בית-הקיץ של משפחתה ובו בילתה בילדותה. היא הרבתה לכתוב על הטבע, על הזיקנה ועל הבדידות. היא פרסמה שנים-עשר ספרי שירה וספר פרוזה אחד, וזכתה בפרסים רבים. בזכותו של המשורר והמתרגם רמי סערי תורגמו שלושה מספריה לעברית. 

את השיר על היתוש קראתי בספר 'כנסיית כלבים' (הוצאת כרמל, 2016). 

כמו שירים רבים אחרים של סירקה טורקה, גם השיר הזה נכתב כפסקה קצרה, שיש בה שילוב של סיפור קצרצר עם מסר שממשיך לזמזם במוחנו זמן רב לאחר שסיימנו לקרוא אותו. היא נמנעת מאמצעים שיריים כמו משקל או חרוז או מטפורה. בשיר הזה היא מציגה בהומור את המציאות, החזקה יותר מן האידיאלים של החיים השלווים בטבע, של התנגדות לפגיעה בבעלי-חיים, ושל עקרונות ההשלמה עם היקום. 

השיר נפתח בתחושת כישלון: "בַּסּוֹף אֲנִי נוֹפֶלֶת בַּפַּח הַיָּשָׁן, חוֹטֶפֶת אֶת רַעַל הַחֲרָקִים וּמַתְחִילָה לְרַסֵּס מִסְּבִיבִי עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל עַד שֶׁעֵינַי צוֹרְבוֹת וְדוֹמֶה שֶׁגְּרוֹנִי נִחָר". זה אינו תיאור קומי של אשה טבעונית המתנגדת לפגיעה בבעלי-חיים ונאלצת בעל-כורחה להרוג חרקים החודרים לביתה. זהו תיאור של טבח נורא הנעשה בהתקף של טירוף, כשהמשוררת "חוֹטֶפֶת אֶת רַעַל הַחֲרָקִים וּמַתְחִילָה לְרַסֵּס מִסְּבִיבָהּ", עד שהיא פוגעת גם בעצמה כאשר "עֵינֵיהַ צוֹרְבוֹת וּגְּרוֹנָהּ נִחָר". הטקסט הזה נקרא כמו וידוי נוצרי של מי שמודה בחולשתו, ומכיר בכך שחטאו מכיל גם את עונשו. 

רק במשפט השני מתבהרת התמונה: "הָלַךְ לִי הָעֶרֶב, הָלְכָה הַשַּׁלְוָה, אֵין שׁוּם טַעַם לְהַמְשִׁיךְ בַּקְרִיאָה". כעת אנחנו יכולים לדמות לעצמנו את המשוררת בבקתה השלווה שלה עמוק ביער, שקועה בקריאת ספר על כורסה נוחה. אבל מה שלמתבונן מן הצד נראה כמו שלווה אידילית בחיק-הטבע, מתגלה כרגשי-אשם של המשוררת שבחרה להתרחק מבני-האדם ולחיות עם הכלב שלה בלב היער. הטבח הקטן שביצעה זה עתה בחרקים מטריד את מצפונה. 

במשפט השלישי מקוננת המשוררת על שבריריותם של התרבות האנושית ושל המוסר האנושי, שהם התנאי לקיומה של הקהילה האנושית: "כָּךְ יָרְדוּ לְטִמְיוֹן חָכְמַת הַמִּזְרָח, הוֹגֵה הַדֵּעוֹת הֶהָגוּן וְתוֹרָתוֹ עִמּוֹ". כמה קל לשקוע בקריאה על רעיונות 'רוחניים' של אנשים חכמים, וכמה קשה לעשות זאת כשיתוש קטנטן מזמזם לנו באוזן. האם "חָכְמַת הַמִּזְרָח", על-פי סיקרה טורקה, היא התלמוד הבבלי, שבו מסופר במסכת גיטין על היתוש שנכנס לחוטמו של טיטוס ומשם למוחו, והטריף את דעתו במשך שבע שנים, עד שמת, כעונש על שבזז את בית-המקדש? 

השיר מסתיים בזמר, כלומר בניצחונו של היתוש: "וְהִנֵּה הַיַּתּוּשׁ מִסְתוֹבֵב שׁוּב וָשׁוּב, מְזַמֵּר וּמְזַמֵּר, מַנְעִים לְעַצְמוֹ אֶת הָעֶרֶב". ואני תוהה: האם לאחר שהשמדנו את הטרוריסטים הקטנים והארורים בעוצמת הנשק האדיר שלנו, הם ישובו להתעופף סביבנו, לזמר ולזמזם ולהטריד אותנו ממנוחתנו על שגזלנו מהם את הטבע ושדדנו מהם את השלווה ואת שמחת-החיים? 

האם זה שיר או משל או הרהור מוסרי? אינני יודע. גם אני, כמו סירקה טורקה, התרחקתי אל חיק-הטבע, בכפר הבולגרי, וכשחקרתי את טבע-האדם וגיליתי את חשיבותה של האמפתיה בחרתי להיות טבעוני. כמוה, הקמתי את בית-הסופרים הקטן שלי על גדת הנהר, ואני כותב וצופה אל מה שלא ניתן לטבול בו פעמיים. כמוה אני מגלה, שהטבע אינו נקי ושקט ונטול רוע אנושי, והוא סימפוניה של כוחות הנאבקים זה בזה ומתרפקים זה על זה ללא הרף. אני מתבייש להודות שיש לי 'מקל זבובים', שבו אני מסלק (או 'מחסל' או 'מנטרל') את הפולש המטריף את דעתי ומפריע לי לכתוב. 

השיר של סירקה טורקה אינו מטיף להימנע מהרג בעלי-חיים, קטנים או גדולים. זהו שיר על האמפתיה האנושית, שיוצרת את האתיקה ואת החוש המוסרי שלנו, שלעתים הופך אותנו לאנשים טובים יותר, ולפעמים מטריד אותנו כמו יתוש מעצבן, כשאיננו יכולים לעמוד בכללים שאנו עצמנו מנסחים. 

אני אוהב את חיי הכפר, בחיק-הטבע, אבל הרוע האנושי הרחיק אותי אל העיר הגדולה סופיה. גם כאן אני מתבונן בסקרנות בטבע הסובב אותי, מציץ בחלונות ומגלה לפעמים ארנבת בחלונו של הסנדלר, 

מרפסת קטנה המיועדת לפרחים, 

קווים הופקיים ואנכיים המתעקלים לפתע, 

מפגש בין הירוק המציב את הרחובות לבין צבעי הבתים, 

שילוב של צבעים וקווים וחלון,  

ואפילו מרפסת שאיש אינו יכול לצאת אליה, 

עצים המשתקפים בחלונות, 

וענפים שמסתירים חלונות, 

מרפסת של בית-אצולה, 

או בית של שגריר, 

ושקיעה עירונית על קיר אדמדם. 

דרור 

---

ילדי אינם זוכרים את ילדותם, ואני איני זוכר את יום האתמול (זה סימפטום של הלם-קרב ופוסט-טראומה). אבל אני זוכר את ילדותם של ילדי, ובגעגועי אני מציץ באלפי הצילומים שצילמתי, וכותב את זכרונות ילדותם בספר 'אלבום ילדות' (את כל הפרקים אפשר לקרוא בדף הפייסבוק, בלחיצה כאן). 

יוני 2004 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

אָנָדָה. 

את גדלה במהירות ומשתנה מיום ליום. עכשיו צומחות לך שתי שינים עליונות, ולפעמים זה קצת כואב, ואת בוכה, ואני מחבק אותך, לוקח אותך במנשא ויוצא איתך להליכה בנוף הגלילי המשקיף אל הכנרת, והתנועה והרוח הקלה מרגיעים אותך ולעתים גם מרדימים אותך. 

כשמוריה נולד הוא גר בבית אחר, והייתי בא לפגוש אותו וצועד איתו בשדות שעות אחדות מדי יום. אותך אני פוגש כל הזמן, מן הרגע בו את מתעוררת בבוקר ועד הרגע בו את נרדמת בערב. זו תחושה חדשה וזה מרגש עד מאוד. 

בצילום אנחנו בנופש משפחתי עם סבים וסבות בכפר הנופש בחוף דור או בקיבוץ נחשולים. בילדותי קראו למקום טנטורה, והיה בו ואמי שהיתה מורה היתה נופשת בו. נדמה לי שפעם או פעמיים לקחה אותי איתה, וכמו כל זכרונות הילדות שלי, גם הזיכרון הזה אינו זיכרון טוב. 

יוני 2004 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

מוריה ואנדה. 

אנדה בת חצי שנה, ואתה בן שלוש וחצי. מאז שאנדה נולדה עברתם  טלטלות ושינויים. תחלה עברנו מקיבוץ רמת-יוחנן לבית שכור בשכונת נוף כנרת שליד מצפה-הימים, בין צפת לראש-פינה, ועכשיו עברנו לביתי בשכונה הקרובה יותר לצפת, לאחר שהוספנו לו קומה. אתם מתרגלים לבית החדש, לנוף החדש ולשכנים החדשים. 

ואתם מתרגלים גם זה לזה. אנדה רואה בך אח גדול והולכת אחריך, ואתה אוהב אותה ומרבה לחבק ולנשק אותה. ולעתים אתה מקנא, ונזכר בימים בהם ביליתי אתך שעות ארוכות בטיול בטבע, בספרים שקראתי לך ובמוסיקה שניגנתי לך בפסנתר. לעתים אתה מבקש להיות איתי לבד, בלי אנדה. 

עכשיו, כשאני כותב את הספר הזה, עשרים-ואחת שנים מאוחר יותר, שוב שנינו יחד, לבד." 

יולי 2004 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

מוריה. 

עכשיו, כשעזבנו את קיבוץ רמת-יוחנן ועברנו לגור בגליל, גם מחוזות הטיול שלנו משתנים. עכשיו אנחנו יוצאים לטייל ברגל סביב השכונה, בנוף המשקיף לכנרת, עוברים ליד גן-המשחקים הגדול שיש בו מגלשה ענקית שאתה גולש בה במהירות, ואני חושש מן הצינור הסגור וממתין לך למטה. 

ואנחנו נוסעים בהרים לבקר חברים ביישובים קטנים ויפים כמו עמוקה בלב היער, וחוות-הסוסים בבת-יער, בראש-פינה ובנחל ראש-פינה, בכורזים שליד הכנרת, בטבריה ובכנסיית-האושר, בקיבוץ איילת-השחר וגם ברמת-הגולן. לקחתי אותך לצפות בנוף הנהדר מהר בנטל, שבו ביליתי חודשים רבים בתחנת ממסר, לאחר מלחמת יום-כיפור.

ונסענו גם לקצה הגליל, למטולה, ושם למדת לראשונה להחליק על הקרח. מאוחר יותר, כשעברנו לגור בכפר הבולגרי, כבר החלקת על הקרח כבקי ורגיל, בכיכר העיר קיוסטנדיל או באגם אריאנה בסופיה. 

אוגוסט 2004 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

אנדה.

עכשיו את בת שבעה חודשים. נולדת בחורף, ובקיץ חם לך. הצטרפנו לקבוצת משפחות החינוך הביתי בראש-פינה, ואת יושבת על המנשא שלך, על הדשא, ומתבוננת בילדים הרצים על הדשא, משחקים בתופסת או בכדור-רגל. 

את אוכלת אפרסק, וזה עיסוק שנמשך זמן רב. את נוגסת בפרי ואחר-כך לועסת במשך זמן רב, לפני שאת בולעת אותו. בבית, כשאנחנו מסיימים לאכול וקמים מן השולחן, את נשארת לשבת עוד שעה ארוכה, כשאת ממשיכה ללעוס את האוכל, ואני חוזר אליך שוב ושוב, מתבונן בך, לעתים רוקד מולך ומצחיק אותך, עד שאת מסיימת לאכול. 

באחד הימים, כשטיילנו ברמת-הגולן ואכלנו במסעדה בכפר הדרוזי מַסְעָדֶה, ליד האגם הקטן בלוע הר-הגעש בריכת-רם, ישבת עלי ואכלת את הקבב שלי, למרות שעדיין ינקת. עברו שנים עד ששנינו החלטנו להיות טבעוניים.