English עברית
כניסה

943. מרים איתן: זוגיות

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לארבעת-אלפים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
מאת דרור גרין
 
גיליון 943, שנה תשע-עשרה, יולי 2025

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2025` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 



את מרים איתן (1935-2015) הכרתי בשנת 1982, כשיזמתי את פרויקט 'פיוט' ומדי שבוע שלחתי למאות מנויים שיר חדש במעטפה עם בול. גרתי בשדרות בן-מימון בירושלים, ודובי ומרים גרו באחד הרחובות הסמוכים. מרים אהבה לכנס בביתה משוררים צעירים, ודובי, שהיה שופט מחוזי ידוע, היה שותף שקט במפגשים. מאוחר יותר, כשלא היה יכול לשאת את השחיתות במערכת המשפטית, פרש דובי והצטרף למשרד עורכי-הדין של רוני בר-און. למרות שסלד מכל מה שהזכיר לו את גרמניה, הצטרף לערעור במשפטו של דמיאניוק, והצליח להביא לזיכויו. בשיחה האחרונה בינינו הוא סיפר לי שהוא בטוח שדמיאניוק יזוכה, והיה מרוצה מחייו החדשים, אבל שלושה ימים מאוחר יותר, כשיצא עם מרים לקניות במרכז העיר, עלה למגדל העיר וקפץ אל מותו מן הקומה השישית. במשך שנה שלמה הוא קיבל מכתבים שאיימו על חייו, ומותו לא היה מתוכנן. אין לי ספק שנרצח או שנסחט על-ידי מי שניסה למנוע את זיכויו של דמיאניוק. בהלוויה עמדתי ליד עדנה שבתאי, כשניצול שואה מטורף שפך חומצה שעיוורה את עינו של שפטל וצרבה את רגליה של עדנה שבתאי.

מרים נולדה בזאגרב שביוגוסלביה ובגיל חמש היגרה עם הוריה לישראל. היא למדה היסטוריה וספרות עברית ואנגלית באוניברסיטת תל-אביב, למדה דנית בדנמרק לימדה בבית-הספר התיכון 'דנמרק' בירושלם. היא פרסמה שישה ספרי שירה, ותרגמה לעברית את כתביו של הפילוסוף האקזיסטנציאלי סרן קירקגור. היא זכתה בפרס ניומן ובפרס טשרניחובסקי, וניהלה את בית עגנון.

בשנת 1984 היא כתבה פואמה מיוחדת במינה, ואני הוצאתי לאור את הספר, במהדורה מוגבלת וחתומה, ושילבתי את פרקי הפואמה עם רישומיו הנפלאים של הצייר מני סלמה. לכן קראנו לספר 'צירופים'.

זה הציור, שצויר על ריבוע צהוב-כתום המשמש כפתק, בדף המקביל לשיר שכיניתי 'מרחק' מתוך הספר 'צירופים'. 

הפואמה של מרים בודקת גוונים שונים של הקשר הזוגי, או של ההתאהבות. בשיר הזה היא מציעה השהיה: "לָכֵן אַל תִּקְרַב. בַּל נְמַמֵּשׁ". היא מעדיפה את ההימנעות המוחלטת: "מוּטָב מַצָּב שֶׁל קִפָּאוֹן". מרים מרמזת כאן על האינסטינקט הבסיסי, הילחם-או-ברח, האינסטינקט המולד שמאפשר לנו להגן על עצמנו מפני סכנה מיידית, שמקורו בעידן שבני-אדם התמודדו עם חיות-טרף והיה עליהם להרוג אותן או להימלט מהן. לעתים האינסטינקט הזה הוביל למצב של קיפאון, המונע את שתי אפשרויות הבחירה מצילות החיים. 

הדימוי של התאהבות כמצב של חרדה-קיומית אינו מופרך. אין דבר מפחיד יותר מאשר חשיפה בפני אדם זר, ובמיוחד כשמדובר בחשיפה גופנית, מינית, בזמן המשגל. חרדה כזאת עלולה היתה למנוע כל אפשרות של קשר זוגי, של הקמת משפחה ושל המשך הקיום האנושי. כדי לעקוף את המכשול הזה, המאיים על הקיום האנושי, מוטבע בנו גם היפוכה לכאורה של החרדה, והיא ההתאהבות. ההתאהבות היא סוג של חוסר-שפיות זמני, המעוורת אותנו ומסתירה מאיתנו את הסכנה שבחשיפה בפני אדם זר, והיא מציפה אותנו בתחושת ביטחון מוגזמת ומופרכת, שגורמת לנו להתעלם מכל סכנה וליצור בדמיוננו דמות אידילית של בני-הזוג שלנו. במצב זה של שיכרון חושים מה שיכול להיחוות כאונס נחווה על-ידנו כאושר מושלם. 

נדמה לי שהציור של מני סלמה מתאר את מצב ההתאהבות, בו דמותו של האהוב, בחלקו העליון, כלומר כל מה שמאפיין אותו כאישיות נוכחת, לא ניתן לזיהוי, כמו מושג ה'איד' של פרויד, והמבט שלנו מופנה לחלקו התחתון, המיני. 

מרים מצליחה לזהות את הסכנה שבהתאהבות, והיא מבקשת להישמר מפני הטירוף והתשוקה מבלי לאבד את העונג שבציפיה. לכן היא בוחרת ב"מַצָּב שֶׁל קִפָּאוֹן". 

זה, אולי, מצב של איפוק או השהיה, המזכיר טכניקות של הימנעות מאורגזמה, המבקשות לשמר את האנרגיה המינית. אולי זה ניסיון למצוא דרך ביניים בין הקרבה והריחוק, בין תחושת החרדה לבין תחושת המקום הבטוח. אולי זה ניסיון לעצור את הפרידה ולשמר את גלעין האהבה. ואולי זה ניסיון להקפיא ניצוץ של אהבה בלתי-אפשרית. 

"לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב", כתב יהודה הלוי, ומרים מאמצת את צירוף המלים המוכר ומנסחת אותו בדרכה: "אֲנִי בַּמִּזְרָח וְאַתָּה בַּצָּפוֹן". האם זה תיאור המרחק בין ירושלים לדנמרק? 

במרכז השיר מתארת מרים את סוף תהליך האבל של הפרידה: "מִמֶּנִּי כְּבָר נָשְׁלוּ קְלִיפּוֹת הָעֶצֶב". מה שנותר הוא "רַק יַהֲלוֹם הַזִּכָּרוֹן". זו מטפורה מתעתעת, שיש בה סתירה פנימית, שהרי אין מתעתע ופגום כמו הזיכרון, בשעה שהיהלום הוא המינרל הקשה מכל המינרלים בטבע. אבל אפשר לגשר על הסתירה. "יַהֲלוֹם הַזִּכָּרוֹן" הוא תוצאת הליטוש והעיבוד הארוך של הזיכרון, עד שנותרה ממנו רק תמציתה של ההתאהבות, שהפכה לדימוי של אהבה. 

והזיכרון מהו? "הוּא עֵינֵי פְּלָדָה חַמָּה, לְשׁוֹן הַהַמְעָטָה וּזְרוֹעַ מְמִסָּה לְרֹךְ שֶׁלֹא נוֹדַע". אין לי מושג למה מתכוונת המשוררת, וגם אינני רואה כל חשיבות בניסיון לגלות 'למה התכוון המשורר'. אלו התארים שהמשוררת קושרת ל"יַהֲלוֹם הַזִּכָּרוֹן", תארים המתארים את תהליך זיקוקו וליטושו של הזיכרון, שמשלב ניגודים בין כוח ורכות, בין קור לחום, בין העצמה להמעטה. תארים או דימויים אלו מאפשרים לכל קורא להשתעשע באסוציאציות הפרטיות שלו, ולבחון בעזרתם את תהליכי האבל על קריסתה הידועה מראש של ההתאהבות הפרטית שלהם. 

לעתים אני חוזר אל ביתי בכפר הבולגרי, על שפת-הנהר, במקום שבו הטבע נדיב כל-כך, ואשר טראומה משפחתית הרחיקה אותי ממנו באכזריות. 

אני נושם אל קרבי את האוויר הטוב,  

וגומע בעיני את הירוק הירוק הזה. 

בחצר הבית פורחים הוורדים,  

שתמיד אפשר לבטוח בהם.  

בעיר הקרובה, קיוסטנדיל, חוגגים את פסטיבל הדובדבנים ללא דובדבנים. הקרה בזמן הפריחה הקפיאה את הניצנים, ובחצר ביתנו, כמו בכל הכפרים באזור, כמעט אין פרי על העצים. 

במקום דוכנים רבים, שהתחרו ביניהם על העיצוב המיוחד בדובדבנים, נפתחו רק דוכנים מעטים שהציגו מעט פרי שצמח בכפרים רחוקים, 

והציגו דוגמיות סמליות מן העושר של השנים הקודמות, 

והציגו תמונות מחיי הכפר הבולגרי. 

גם אנחנו נהגנו להכין כך מרקחת דובדבנים, בסיר ענק על אש בחצר. 

ילדים בבגדים מסורתיים ישבו ליד התצוגות הקטנות,  

מנסים לנוח בחום הלא רגיל של סוף חודש יוני. 

על הבמה בכיכר העיר ריקודים מסורתיים, 

ובלילה הופעות של כוכבי רוק בולגריים. 

ירח צעיר זורח מעל כיכר העיר בראש חודש תמוז.  

 
שבת שלום,

דרור 


הזיכרון שלי הולך ומתעמעם. זו אחת התופעות הנובעות מהלם-קרב, ואליו מתווספת גם הטראומה של שבע השנים האחרונות. גם ילדי עברו טראומה קשה, שפגעה בזכרונם, ולכן אני משחזר את ילדותם באמצעות הצילומים שצילמתי אותם בעשרים-וארבע השנים האחרונות.

את כל הספר המתהווה כאן אפשר לקרוא בדף הפייסבור המיועד לו: 

https://www.facebook.com/profile.php?id=61571537391242

ספטמבר 2004 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

מוריה. 

אתה מתבונן בי כמי שרגיל לכך שאני מתעד את חייך באמצעות המצלמה שלי, ואני תוהה על מה אתה חושב. עוד מעט תהיה בן ארבע, וחייך מלאים בגירויים חדשים ורבים. לאחר שלוש שנים בהן בילינו יחד זמן רב מדי יום נולדה לך אחות, ואתה לומד לבלות גם איתה, אך מדי פעם רוצה לשוב לזמן הפרטי שלנו, בלעדיה. 

אתה עדיין שקוע מאוד בספרים, ואתה מנסה לקרוא ולכתוב, ולצייר, ולשחק בארגז החול בחוץ ולבנות בקוביות. אתה לומד, בזהירות, לפגוש ילדים חדשים במפגשי החינוך-הביתי בראש-פינה, ואתה מתבונן בהם ומתקרב אליהם לאט לאט.

אני אוהב אותך מבוקר ועד לילה, וגם היתושים אוהבים אותך ועוקצים את ידיך ורגליך, וכל שנות ילדותך אתה מנוקד בעקיצות שאינך יכול להתאפק מלגרד. 

אוקטובר 2004 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

מוריה. 

מאז שאנדה נולדה היא ממלאת בנוכחותה, באופן טבעי, את חיינו, ואתה איבדת משהו מתשומת-הלב המלאה שהוענקה לך.  לפעמים אתה מתרעם על כך, ולפעמים אתה כועס ומבקש לבלות איתי ללא אנדה, כפי שנהגנו בשלוש השנים שקדמו ללידתה. 

גם אני מתגעגע, לפעמים, לטיולים שלנו בטבע, לנסיעות לגן-הנדיב ולמפגשים עם גני-משחקים ופארק-החי בקרית-מוצקין. אז קדימה! אנחנו נוסעים לנהריה, ומשם עולים על הרכבת לתל-אביב. אתה רוצה להזכיר לי את הימים בהם קראתי לך מדי יום מספרי-הילדים הרבים בספריה שלי, ואתה רוצה שאלמד אותך לכתוב, לאחר שכבר למדת להכיר את כל האותיות המגנטיות שקניתי לך, ולהרכיב מהן מלים.  

אוקטובר 2004 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

מוריה. 

על מה אתה מהרהר? אתה מתעורר בבוקר ומתחיל לשחק, או להתבונן בספרים, ולפעמים אתה נעצר, יושב ומהרהר בינך לבינך. לאחרונה אתה מוחד ממפלצות וממכשפות, וכבר לא אוהב את הספר 'ברמלי' או את 'ארץ יצורי הפרא'. כשאנחנו נוסעים לעשות קניות בצפת אתה מסרב לבקר אצל ורדה ויואל הופמן, משום שלוורדה יש בובה גדולה של מכשפה התלויה על הקיר. 

בעוד שבוע או שבועיים תהיה בן ארבע, וגם המוות מטריד אותך מאוד. אתה מוטרד במיוחד מן המוות שלנו, ומדי פעם אומר שתתגעגע אלינו כשנמות. יום אחד אמרת שהכי טוב שנמות כולנו ביחד. 

 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.