949. עמוס נוי: טנגו גל-הארכובה

מאת דרור גרין

 

גיליון 949, שנה תשע-עשרה, אוגוסט 2025

אני זוכר את עמוס נוי כבחור צעיר בירושלים בשנות השבעים והשמונים. הוא צעיר ממני בשנתיים, ובקרוב יהיה בן שישים-ותשע. הוא למד מתמטיקה, הקים חברת הייטק, היה עורך התרבות של המקומון 'כל העיר' בירושלים ובגיל חמישים פרש וחזר לאוניברסיטה וסיים דוקטורט בתוכנית לפולקלור ולתרבות עממית. בשבע השנים האחרונות הוא פרסם שלושה ספרי שירה, והוסיף קול חדש ומקורי לתרבות העברית.  

את השיר 'טנגו גל-הארכובה' קראתי בספר 'שלום לאדון העורב' (הוצאת עולם חדש, 2018). 

השיר הזה, לכאורה שיר-אהבה נכזבת במתכונת של מכתב פרימיטיבי מאת תלמיד בית-הספר "הַמַּקִּיף" בשנות השישים של המאה-העשרים, הוא למעשה דיון פילוסופי בשאלה הקלאסית של 'פרדוקס השקרן'. 

התרבות המערבית מבוססת על הפילוסופיה היוונית, שהחלה לפני כאלפיים ושש-מאות שנים עם הפילוסופים הפרה-סוקרטיים, שפעלו במילטוס שבחופי טורקיה של היום, בכרתים ובאיי יוון, ומאוחר יותר באתונה. ראשוני הפילוסופים ניסו לבחון יחד, באמצעות דיאלוג, את טבע העולם ואת טבע האדם. הם פיתחו פרובוקציות שעוררו חשיבה, ובין הפרובוקציות הראשונות היו הפרדוקסים, שהידועים בהם הם פרדוקס אכילס והצב של זנון ופרדוקס השקרן של אפימנידס, שחי בכרתים במאה השישית לפני הספירה. 

פרדוקס השקרן מבוסס על משפט פשוט:

בן כרתים אומר: כל אנשי כרתים שקרנים. 

המשפט מעורר שאלה מהותית: האם הטיעון הזה אמיתי או שקרי? אם הטיעון של בן כרתים נכון, וכל אנשי כרתים שקרנים, פירוש הדבר שגם הדובר שקרן, ולכן הטיעון שלו שקרי. אבל אם הטיעון שלו שקרי, פירוש הדבר שאנשי כרתים אינם שקרנים, ולכן גם הוא אינו שקרן. זה, כמובן, טיעון מעגלי שאין לו סוף, ולכן הוא פרדוקס. 

אפשר לנסח את הפרדוקס הזה באופן פשוט עוד יותר: "המשפט הזה שקרי". אם הטיעון במשפט הזה אמיתי, פירושו שהמשפט שקרי, ולכן הטיעון אינו אמיתי, כלומר שהמשפט אמיתי, וכך הלאה עד אין-סוף. 

פילוסופים רבים, במהלך ההיסטוריה, בחנו את פרדוקס השקרן, חיפשו פתרונות שונים והבינו אותו באופנים שונים. לפרדוקס עצמו אין, כמובן, כל חשיבות, אבל עצם קיומו מעיד על מהותה של החשיבה הפילוסופית, ועל מקומו של הפרדוקס כמעורר-חשיבה או כמעבד-חשיבה (Thought processor). אני מאמין, שבדומה לפרדוקס, גם השירה היא מעבד-חשיבה, והיא משמשת כקוד סודי שעל כל קורא לפענח בדרכו, ובכך לשכלל את החשיבה שלו ואת היכולת שלו להתבונן בעולם הסובב אותו וגם בעולמו הפנימי במבט חדש. 

נדמה לי, שזה בדיוק מה שעמוס נוי עושה בשיר הזה. הוא רומז על פרדוקס השקרן הידוע כדי לבחון באמצעותו פרדוקס אנושי מהותי לא פחות, וחסר פתרון לא פחות, העוסק במהות האהבה או ההתאהבות. 

השיר נפתח, לכאורה, כמכתב עילג של עלם לא משכיל הפונה לאהובתו בנוסח המוכר והנדוש המוכר לו, במלים "וּבַאֲשֶׁר לִשְׁלוֹמִי". אבל הפתיחה העילגת במסווה של כותב חסר השכלה היא פח שטומן לנו המשורר, המנסה להסתיר מאיתנו את עיקרו של השיר, שהוא פרדוקס השקרן, המוצג לנו כבר במשפט הראשון: "אֲנִי יְשַׁקֵּר אִם אֲנִי יַגִּיד שֶׁאֲנִי מְאֻשָּׁר". זו תרמית מתוחכמת, המחוזקת במשפט המסיים את השיר: "אָז כָּכָה: בַּאֲשֶׁר לִשְׁלוֹמִי אֲנִי מַמָּשׁ מְאֻשָּר".

האם צירוף הפתיחה והסיום של השיר יוצרים את פרדוקס השקרן? ("אֲנִי יְשַׁקֵּר אִם אֲנִי יַגִּיד שֶׁאֲנִי מְאֻשָּׁר" + "אָז כָּכָה: בַּאֲשֶׁר לִשְׁלוֹמִי אֲנִי מַמָּשׁ מְאֻשָּר"). ממש לא. במשפט הראשון מזהיר אותנו המשורר מפני המשפט האחרון, וכשאנחנו מגיעים לסופו של השיר אנחנו יודעים שהוא משקר, ולכן אינו מאושר. יש כאן הכנה מוקדמת ולא סתירה או פרדוקס. 

למרות זאת, יש בשיר רמז מובהק לפרדוקס של אפימנידס, ולמרות שהטענה הבסיסית אינה פרדוקס, ההנחות הנובעות מתוכנו של השיר מציגות פרדוקס משוכלל יותר וכואב יותר. עמוס נוי כותב בשיר הזה על האושר שבהתאהבות, ועל האושר המיוחד הזה כתופעה פרדוקסלית שאין לה פתרון. וזה הפרדוקס הנסתר של ההתאהבות, כפי שהוא מוצג בשיר הזה: מְקוֹר הָאוֹשֶׁר שֶׁבָּהִתְאַהֲבוּת הוּא חוֹסֶר הָאוֹשֶׁר (הָסֶּבֶל) הָהֶכְרֵכִי שֶׁבָּהִתְאַהֲבוּת. 

ומהו האושר שבהתאהבות? כך מתאר זאת המשורר מפיו של העלם התמים והעילג: "הֲכִי הַרְבֵּה אֹשֶׁר הָיָה לִי כְּשֶׁהָיִיתִי קָרוֹב אֶלַיִךְ הֲכִי עָמֹק שֶׁאֶפְשָׁר וְהִסְתַּכַּלְתִּי בְּעֵינַיִךְ וְרָאִיתִי אֶת הָאוֹר עוֹלֶה וְעוֹלֶה בָּאִישׁוֹנִים שֶׁלָךְ וְהַלֵּב שֶׁלִּי דָּפַק מֵרֹב אַהֲבָה כְּמוֹ הַבֻּכְנָה שֶׁהַמּוֹרֶה בַּמַּקִּיף קָרָא לָּהּ גַּל־הָאַרְכֻּבָּה". 

בזמן שהפרוזה הבדיונית היא הכלי שבאמצעותו אנחנו יכולים לתרגל אמפתיה, השירה היא קוד נסתר שמאפשר לנו לתרגל את החשיבה שלנו. מעטים המשוררים שיודעים לשלב את שני התחומים, ולספר סיפור כה רגיש ומורכב במשפט אחד. עמוס נוי מצליח לבנות כאן דמות מלאה, ולגייס את האמפתיה שלנו כדי לחוש ברגשותיו של העלם המאוהב, שמתבונן באהובתו בעינים כלות בבית-הספר המקיף של שנות השישים, מן הסתם במגמה המקצועית המיועדת לתלמידים שאינם מתאימים למגמה הריאלית או ההומנית, והוא משתמש בקלישאות המוכרות לו משירי אהבה מלאי פאתוס, כשהוא שולח מבטים עורגים באהובתו המתעלמת ממנו: "וְרָאִיתִי אֶת הָאוֹר עוֹלֶה וְעוֹלֶה בָּאִישׁוֹנִים שֶׁלָךְ וְהַלֵּב שֶׁלִּי דָּפַק מֵרֹב אַהֲבָה". אבל כאן חל מפנה, והנער העילג עושה שימוש פואטי מרגש במה שראו עיניו: "וְהַלֵּב שֶׁלִּי דָּפַק מֵרֹב אַהֲבָה כְּמוֹ הַבֻּכְנָה שֶׁהַמּוֹרֶה בַּמַּקִּיף קָרָא לָּהּ גַּל־הָאַרְכֻּבָּה". 

זהו תיאור של אושר. המעבר מן השבלונות המליציות לדימוי היפהפה של הבוכנה, כביטוי להתרגשות שמעוררת ההתאהבות, הוא גם המטמורפוזה ההופכת את הברווזון המכוער לברבור יפהפה ואת העלם העילג למשורר. האושר הוא היכולת להפוך את הכאב ליצירה, ואת הרגשות הגועשים לשיר. זה גם ביטוי לתפישה הרומנטית של המשורר הסובל שיצירתו נובעת מן הסבל, והאושר נוצר מן הכאב. זהו הפרדוקס של התפישה הרומנטית של היצירה. 

לאחר רגע ההתעלות הקצר מן הכאב אל האושר, חוזר העלם אל התיאור הנדוש של כאב האהבה הבלתי-נסבל, שהוא היפוכו של האושר: "מִגַּעְגּוּעַ אֲנִי נִשְׂרָף בְּכָל הַגּוּף שֶׁלִּי, אֲפִלּוּ שֶׁעָבְרוּ שְׁנָתַיִם מֵאָז שֶׁהִסְבַּרְתְּ לִי שֶׁזֶּה לֹא הֲדָדִי". זה תיאור מדיוק של ההבדל בין התאהבות לבין אהבה. ההתאהבות מרגשת וכואבת, משום שהיא מתקיימת בדמיון בלבד, והיא שורפת כמחלה, בשעה שאינה נענית. זהו תיאור מדויק של הסבל. 

כאן שב המשורר אל פרדוקס השקרן, ומבטיח לשקר וגם מוצא בזה תועלת: "אָז אֲנִי יְשַׁקֵּר אִם אֲנִי יָגִּיד שֶׁאֲנִי מְאֻשָּׁר, מִצַד שֵׁנִי זֶה לֹא כָּזֶה נוֹרָא לְשַׁקֵּר". ההתאהבות היא עינוי מעגלי, פרדוקסלי, הדורשת מן המתאהב לשקר גם לעצמו כדי לחוש את האושר שבאהבה, כשהוא יודע שאין זו באמת אהבה, אלא חוסר-אושר וסבל גדול. 

עמוס נוי הצליח לבלבל אותנו בפרדוקס שאינו פרדוקס, בשקר שהוא אמת שהיא שקר, כדי שנחוש בגופנו את האושר המזויף ואת חוסר-האושר האותנטי במרדף המעגלי וחסר התועלת אחרי התאהבות, שאיש מאיתנו אינו חומק ממנו. 

הוא מסיים את השיר בהומור רחום, במשפט שאנחנו יודעים שהוא שקרי, ובה-בעת מאוד רוצים שיהיה אמיתי: "אָז כָּכָה: בַּאֲשֶׁר לִשְׁלוֹמִי אֲנִי מַמָּשׁ מְאֻשָּר וַאֲנִי כְּבָר בְּקֹשִׁי חוֹשֵׁב עָלַיִךְ". 

עמוס נוי הצליח להפוך את הפרדוקס הלשוני, המעגלי, לפרדוקס התנהגותי שהוא אחד המאפיינים של הטבע הלא-רציונלי של האדם. איש מאיתנו אינו יכול לחמוק מן הפרדוקס הזה, הטבוע בתבניות ההתנהגות שלנו וגורם למשברים הצפויים מראש בחיינו.

עברתי לגור בעיר סופיה כדי להתרחק מן הבדידות בכפר, ולפגוש אנשים. הפארקים הנפלאים הסובבים את ביתי מרחיבים את דעתי, ואני שמח לגלות בכניסה לפארק פסל של גיבור תרבות בולגרי האוחז ספר בידו.  

אני יושב על הספסל ומתבונן באנשים הרבים הממלאים אותו, חלקם מלווים ילדים הלומדים לרכב על אופנים, חלקם יוצאים להליכה מהירה סביב השדרה המרכזית בפארק, בין העצים והפסלים, 

אבל רובם אינם נהנים כמוני מן הצמחיה המרהיבה, הטבע ובריכות המים והמזרקות. הם אינם מתבוננים זה בזה כשהם יוצאים להליכה מהירה או מוציאים את כלבם לטיול,  

משום שמוחם אינו פנוי למציאות. הוא מחובר בחוט או באלחוט למחשב קטן הטמון בסמרטפון שלהם,  

ובמקום להתבונן ביופיו של הטבע הם מחפשים משהו במסך הקטן שהם אוחזים בידם. 

אז אני מתבונן בענני הקיץ היפים, שבימים החמים ביותר מצננים לפתע את הרחובות בגם שוטף, 

ואני לא משקר כשאני אומר שאני מאושר, 

כשאני מתבונן במימיו השקטים של אגם אריאנה, 

ויושב להאזין לנגני הג'אז של יום חמישי, 

ולפרופסור לחינוך מיוחד בגימלאות שמנגן בפסנתר ושר בקול סדוק. 

https://www.youtube.com/watch?v=rFir1u3pUbI

אני מקשיב בלהט לבנצי, שמנגן באופרה של סופיה,  

וכאן מחליף את החצוצרה שלו בקרן.  

שבת שלום,

דרור 

---

במשך עשרים-וארבע שנים גידלתי את ארבעת ילדי בחינוך-ביתי, מבוקר ועד לילה. גם עכשיו, כשהם כבר גדולים, הדאגה להם טבועה בגופי ובמחשבותי ובהתנהגותי, ואין רגע שבו אינני חושב עליהם. כדי לשמר גם את זכרונם אני כותב את הספר הזה, המבוסס על צילומי הילדות שצילמתי אותם כמעט בכל יום בחייהם. את הספר הנכתב אפשר לקרוא בדף הפייסבוק: 

https://www.facebook.com/profile.php?id=61571537391242 

פברואר 2005 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

יונתן. 

פברואר 2005 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

יונתן. 

ביום רביעי, בתשעה בפברואר, 2005, בשעה 11:48, נולדת על השטיח בין המטבח לחדר-האורחים בביתנו שבגליל, ליד צפת. אנדה נולדה באמבטיה, בקיבוץ רמת-יוחנן, ושנה לאחר מכן אתה נולדת בביתנו המחודש בגליל. 

למרות שכבר התנסיתי בלידה ביתית חששתי קצת, ונשמתי לרווחה כשפרצת אל העולם במהירות, בבת-אחת, באנרגיה השובבית והשמחה שליוותה אותך במשך ילדותך. אחר-כך ישבנו על כריות על השטיח, ואני גזרתי את חבל הטבור שלך.

השיליה שלך סירבה לצאת אחריך, ולכן נאלצנו לנסוע לבית-החולים בצפת, ושם רחצתי אותך והחלפתי לך חיתול, כדי לא לרשום אותך כחולה ולהיאלץ למסור אותך לצוות בית-החולים.

מאז, בימי ההולדת שלך, תמיד שרתי לך: "יום-הולדת, חגיגה נחמדת, מה נעים ומה נחמד, שכל בן וכל בת, לא נולדו ביום אחד, רק על השטיח." 

פברואר 2005 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

יונתן. 

זה עתה נולדת, ונראה שקצת התעייפת. עכשיו, כשאני מתבונן בצילום, אני נזכר שאנדה, שנה קודם לכן, נולדה ומיד פקחה את עיניה, הרימה את ראשה והביטה לצדדים. אתה עדיין עוצם את עיניך כשאנחנו עוטפים אותך בחיתול חדש ובכובע שישמור על חום ראשך.  

השקט הזה שלך אינו מרמז על האנרגיה המבקשת לפרוץ ממך, על התנועה הבלתי-פוסקת, הצחוק והפרובוקציות שילוו אותך בשנים הבאות. בעשרות צילומים שאצלם אותך במהלך ילדותך אתה קופץ גבוה ככל האפשר ומותח את ידיך ורגליך לצדדים. יש לי סבלנות.

פברואר 2005 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

יונתן. 

זה היום הראשון שלך בעולם, וזה היום הראשון שלי אתך, מתוך אלפי ימים שבילינו יחד. אתה שקט ורגוע ורך, ואני מתמלא בעונג שקשה לבטא במלים. הרגשתי אותך בגופי בכל חודשי ההיריון, וציפיתי לך, ובכל זאת המפגש פנים-אל-פנים היה אירוע חדש, מיוחד ומרגש. 

כבר בתחילת ההיריון ידעתי שאקרא לך יונתן, למרות שלא ביקשנו לדעת את מין העובר בבדיקת האולטרסאונד. תמיד ידעתי מראש את מינם של ילדי. אהבתי את השם, ובספרי 'מתחת לירושלים יש עיר', שיצא לאור שש-עשרה שנים לפני שנולדת, שמו של הגיבור בן העשר הוא יונתן. כשגדלת למדת בעל-פה את שירה של יונה וולך, ידידתי, 'יונתן', והיית מדקלם: "אני רץ על הגשר,  והילדים אחרי. יונתן, יונתן, הם קוראים, קצת דם".