962. דוד טובי: כאשר תבין

מאת דרור גרין

 

גיליון 962, שנה תשע-עשרה, נובמבר 2025

פגשתי שוב את דוד כחמש-עשרה שנים לאחר שפרסמתי את השירים הראשונים שלו, שתורגמי לעברית. בינתיים הוא נפגש בבארים של חיפה עם נתן זך, שתרגם מבחר קטן בחוברת 'הנה' שערך, בשנת 1995. התרגום של זך עורר בו ציפיות שלא התגשמו. קשה לתרגם את שיריו לעברית, לא רק משום שנכתבו בעברית אלא משום שסגנונם ותוכנם משתייכים לתרבות אחרת ולתקופה אחרת, כאילו נכתבו על-ידי מי שהגיע בספינת-זמן לתקופה שאינה מוכרת לו. הוא נותר מרוחק ובודד גם לאחר פרסום שירי על-ידי ועל-ידי זך. כשנפגשנו הוא היה עצוב ומיואש, וניחם את עצמו בבקבוק וודקה, שידע להוריק אל תוכו בלגימה אחת. 

נדמה לי שהשיר הזה מעיד על הציפיה שלו להכרה בגדולתם של שיריו. 

השיר נפתח במשפט מורכב בן שלושה חלקים. בחלק הראשון הוא מתאר את האכזבה: "כַּאֲשֶׁר תָּבִין שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תַּגִּיעַ לַגְּבָהִים אֲלֵיהֶם הִשְׁתּוֹקַקְתָּ". פגשתי משוררים רבים בחיי, שהשתוקקו לתהילה, אבל הוא היה היחיד שידע שלא יזכה בה, לא משום שאינו ראוי לה אלא משום שאין מי שיכיר בה. 

בחלקו השני של המשפט, כמו בסוגריים, הוא מתאר את האשליה הזמנית: "תְּכוּפוֹת בִּקַּשְׁתָּ גְּדֻלָּה וּתְהִלָּה שֶׁמְּעַטִים מַשִּׂיגִים". דוד היה מודע לזרותו ולאי-השייכות שלו לתרבות שבה חי, למקום שבו חי ולשפה שבה כתבו המשוררים שחיו בתרבות הזו. 

בחלקו האחרון של המשפט מוותר דוד על העתיד שלא יספק לו את מבוקשו: "כַּאֲשֶׁר תָּבִין זֹאת; יִהְיֶה עָלֶיךָ לְנַחֵם אֶת עַצְמְךָ בִּמְחוֹזוֹת הֶעָבָר". כפי שהכיר באכזריות צוננת בזרות שלו, ובחוסר הסיכוי לזכות בהוקרתם של בני-המקום בו חי, כך הבין גם שעליו להתנחם באותה תרבות עבר עשירה ומורכבת שבה כתב. רק הוא יוכל לנחם את עצמו, במקום שבו איש אינו מבין את שפתו. 

הוא יודע שנחמת העבר גם היא נחמת שווא, ובכל זאת הוא מציע לעצמו מעין תרפיה והקלה בהתרפקות על מה שאיש חוץ ממנו לא יוכל לדעת: "שָׁם, הַרְחֵק מִן הֶעָתִיד שֶׁאֵין לוֹ מָה לְהַצִּיעַ לְךָ עוֹד, תְּסַפֵּר לְעַצְמְךָ שֶׁכָּל שֶׁהִשְׁתַּבֵּשׁ אֵין לוֹ קֶשֶׁר אֵלֶיךָ". 

השיר מסתיים, לכאורה, בתובנה מוזרה. הוא מעודד את עצמו להגן על כבודו העצמי באמצעות תירוצים ושקרים והסברים שיספקו לו מפלט מפני האמת הצורבת: "וְתוֹקִיר, בְּלִי בּוּשָׁה, אֶת אוֹתָהּ רְמִיָּה עַצְמִית, מֵנִיחַ לָהּ לָבוֹא בִּמְקוֹם מָה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּהְיֶה". אבל זו, כמובן, אירוניה במיטבה. ההצעה למצוא נחמה בהסברים ותירוצים מתאימה דווקא לאלו שלא הכירו בו, למשוררים הרבים שמתרצים את אי-הפרסום שלהם בחוסר-ההבנה של המבקרים והקוראים. דוד לעק לאלו שהסתפקו ב"אוֹתָהּ רְמִיָּה עַצְמִית". 

דוד טובי לא חיפש נחמה ולא האשים את הסביבה בכישלונו. זה אינו שיר על כישלון ועל אי-הכרה, אלא שיר של אדם שמודע ליכולתו ולהישגיו ואפילו לגדולתו, ובו-בזמן מודע גם לבדידות הקשה שבה הוא חי. זו לא רק הבדידות החברתית, שהרי תמיד מצא עם מי לשתות, אלא הבדידות התרבותית, האינטלקטואלית, של מי שחי בקרב אנשים שאינם מבינים את שפתו. 

לכאורה, אני מייצג בחיי ובמעשי את הקוטב המנוגד לחייו של טובי. נולדתי בישראל, דור עשירי למשפחה מכובדת שהקימה תשתית לחיים בארץ-ישראל עוד לפני שהציונות השתלטה עליה (יואל משה סלומון), אני כותב בשפתי, העברית, פרסמתי יותר מחמישים ספרים ואני מוכר בתחומים בהם אני עוסק. אבל למעשה אני מזדהה עם בדידותו של דוד טובי. תמיד חשתי זר ודחוי בתרבות הישראלית, וגם בתרבות העברית, ולמרות הספרים הרבים שכתבתי, שיצאו לאור תחילה בהוצאות הגדולות והידועות, על חשבונן, ולמרות שהקמתי הוצאה לאור קטנה שהתמקדה במחברים בעלי שיעור-קומה (פרויד, יונה וולך), למרות זאת גם אני ויתרתי על אותה "רְמִיָּה עַצְמִית", והפסקתי להדפיס את ספרי ההוצאה לאור וגם את ספרי החדשים. כמוהו, אני יודע שהתשוקה להכרה ולתהילה חסרת כל ערך, ואינה משתווה, למשל, לרגע אחד של אהבה בין הורים לילדים.

אני כופר בחשיבותה של ההתבוננות-העצמית, האינדיבידואלית, שדקארט ופרויד כפו על התרבות המערבית, ואני מוצא עניין רב יותר בעצים המשתקפים בנהר, בכפר הבולגרי, בצבעי העלים המתחלפים בסתיו, ואפילו בחלונות ברחובות סופיה, 

בשעות החשיכה, 

בסודות המסתתרים בהם, 

בטשטוש שבין חוץ ופנים, 

במשחקי האור והחושך, 

בגוונים של האור, 

בין צהוב לכחול, 

והאדום הנוצר ביניהם,  

או בהשתקפות שמי הלילה הכחולים, 

בתחרה המנסה להיראות בחשיכה, 

ובנצחון החושך על האור. 

דרור 

---

הזמן והטראומות מטשטשים את הזיכרון, וארבעת ילדי אינם זוכרים את ילדותם בעשרים השנים האחרונות. גם הטראומות שלי פגעו בזכרוני, ולכן אני כותב וגם מצלם, ובכל תקופת ילדותם נאספו אלפי תמונות שצילמתי אותם מדי יום, ואת חלקן צירפתי להרהור השבועי שלי. את 'אלבום ילדות' אני כותב להם כדי לשמר את הזיכרון ההולך ונחלש, שלי ושלהם: 

את הספר המתהווה כאן אפשר לקרוא ולראות בדף הפייסבוק 'אלבום ילדות': 

https://www.facebook.com/profile.php?id=61571537391242 

ינואר 2006 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

מוריה, אנדה ויונתן. 

ינואר 2006 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

אנדה. 

מדי פעם טסתי ללונדון, במסגרת לימודי הדוקטורט שלי, ותמיד חיפשתי משחקים ובובות בד ובובות אצבע להביא לכם במתנה. אהבתם במיוחד את הבובות הקטנות של איקיאה, ואת רכבות העץ של איקיאה, ותמיד מצאתי זמן לנסוע לחנות הענקית שמחוץ ללונדון כדי לא לשוב בידיים ריקות. 

לפני השינה את אוספת את כל הבובות הזעירות שלך, כדי לסדר אותן לידך ולוודא שהן מוכנות לעוד לילה של חלומות נעימים. 

ינואר 2006 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

מוריה. 

אמנם קשה למצוא חורף בישראל, אבל בחודש ינואר לעתים קר בחוץ, ואתה מבקש לללבוש מעיל ולנעול מגפים אדומים כדי לצאת לחצר, כדי לקפוץ בשלוליות, כדי לטפס על העץ.  

עכשיו אתה מוכן ליציאה, ואתה קורא לי לצאת איתך להליכה סביב השכונה, ולגן-המשחקים. 

פברואר 2006 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

אנדה. 

מגיל צעיר אהבת לסדר ולמיין ולארגן, ולשים לב לחפצים קטנים, לצורות ולצבעים ולתחושות. מאוחר יותר תאהבי להשחיל חרוזים קטנטנים בצבעים שוניים ובצורות שונות, וליצור מחרוזות יפהפיות, אותן הענקת לכל מי שמצא חן בעיניך. 

עכשיו, לפני השינה, את עושה סדר בדברים, בודקת את מה שנותר על השטיח ואוספת לתוך קופסה שקופה.