975. חמוטל בר יוסף: שיר זמר

 

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2026` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 

---

חמוטל בר יוסף נולדה בקיבוץ תל יוסף בשנת 1940, לימדה ספרות בבתי-ספר תיכוניים והיתה פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון. היא משוררת וסופרת ומתרגמת שפרסמה ספרים רבים וזכתה בפרסים רבים. 

לא מזמן קראתי את ספרה של חמוטל, 'פוסט מורטם' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2025). קראתי אותו מתחילתו ועד סופו, ולא יכולתי להפסיק את הקריאה. בספר מתארת חמוטל את התאבדותו של בנה דורי בשנת 1985, מבלי להסתיר דבר. מוות של ילד הוא אסון בלתי-נסבל, אבל התאבדות של ילד היא כאב נורא שאין לו סוף.

עודד שור, מנהל בית-הספר התיכון של האקדמיה למוסיקה, שבה למדתי, סיפר לי על ההתאבדות, ואני זוכר את ביתה העצוב של חמוטל בשכונת בקעה בירושלים. באותן שנים התנדבתי בע"רן, היכרתי הורים נוספים שילדיהם התאבדו, ידעתי שלא ניתן לעצור את מי שרוצה להתאבד. אבל אי-אפשר לנחם הורים שכולים, וכארבעים שנה לאחר האסון בחרה חמוטל לפרסם את סיפורה האישי. כמומחה לטראומה אני יודע, ששחזור הטראומה אינו מרפא. כל שחזור כזה מחמיר את הסימפטומים הפוסט-טראומטיים. כך כתבה חמוטל בעמוד האחרון של הספר:

"לא טוב עשיתי שהחלטתי לכתוב את זה. זה לא עשה לי טוב. לראשונה בחיי תוקפים אותי נדודי שינה. אני לא נרדמת, לפעמים מתעוררת בשעות הקטנות של הלילה משינה קלה, קופצת מהמיטה, גוררת את עצמי למחשב ושולפת עוד פירור של זיכרון שננעץ בי פתאום, לוהט ומכאיב. אני שומעת בתוכי את יללת הגעגועים כמו יללה עקשנית של חתול פצוע. מדי פעם מפתיע אותי גל שורף של דמעות מעוצמת כאב הגעגועים, כאב הפרידה, לפעמים זה קורה כשאני צופה בסרט שמזכיר לי את דורי."

את סיפור ההתאבדות מתארת חמוטל כשיאה של טרגדיה משפחתית שקטה. בגילוי לב היא חושפת את חייה עם הסופר יוסי בר-יוסף, סופר וחתן פרס ישראל לתיאטרון, שאישיותו הקסימה את הסובבים אותו, בשעה שחמוטל חוותה התעללות וניצול. התיאור שלו בספר כולל את כל המאפיינים המוכרים לי, של אישיות  פסיכופתית (כך היא כתבה בעמוד 30: "הייתי צריכה להבין כבר אז שיוסי זקוק ללחץ של מבוגר אחראי כדי להבחין בין טוב לרע"). 

  

את חיי המשפחה תיארה חמוטל כך: "התחלתי להרגיש שאני חיה בסביבה משפחתית שבניתי אותה לא בזול, ועכשיו הפכה ל'ארץ אויב', כפי שכתבתי לימים בשיר." את 'שיר זמר', שקיבלתי מחמוטל באותם ימים, שלחתי למנויי 'פיוט', בדואר, בשנת 1983. בשנת 2007 שלחתי למנויי 'פיוט' באינטרנט הרהור על השיר הזה, והזכרתי שבראיון עיתונאי אמרה חמוטל שהיא מתנגדת לניסיון לקשר את יצירתה לביוגרפיה שלה. כתבתי כך: "בקריאה מאוחרת, כשקולה הנעים של חמוטל מתנגן בתוכי, אני יודע שאיננה רומזת רמזים פוליטיים כשהיא כותבת 'וְלָמָה חַיִּים בְּאֶרֶץ הָיְתָה לִי לְאֶרֶץ אוֹיֵב'."

בית ומשפחה (ולפעמים גם ארץ) מייצגים תחושה של 'מקום בטוח', שהיא הצורך האנושי הבסיסי ביותר. חמוטל מתמקדת במלות המפתח של מה שמתאר את תחושת המקום הבטוח: "שֻׁלְחַן מִטְבָּח", "רִצְפָּה", "קִּירוֹת", "אֶרֶץ". אין ניגוד גדול יותר בין המלים המייצגות בית ומקום בטוח לבין הצירוף "אֶרֶץ אוֹיֵב". השיר מסתיים במשאלת מוות: "וְלָמָה חַיִּים בְּאֶרֶץ הָיְתָה לִי לְאֶרֶץ אוֹיֵב". 

בספר 'פוסט מורטם' מתארת חמוטל את הבחירה שלה לאחוז בחיים, לאחר שילדיה גדלו, לבחור בקריירה אקדמית חדשה כנגד כל הסיכויים בעולם הקליקות האוניברסיטאי, ולוותר על הזוגיות הרעילה. הכותרת 'פוסט מורטם' מתייחסת, כמובן, למותו של בנה, אבל גם למותה של הזוגיות שלה. 

לאחר שכתבתי על השיר הזה בשנת 2007, שלחה לי חמוטל שיר נוסף שגם כותרתו 'שיר זמר':

.

.

נדמה ששיר הזמר החדש, האופטימי, הוא תשובה לשיר הזמר הקודר, הנוּגה. בבית הראשון מתארת חמוטל את חייה החדשים, ששמחת החיים חזרה אליהם, בהם פגשה בני-זוג חדשים, שיריה הולחנו והיא פורה יותר מתמיד: "פָּרְצוּ לְגַנִּי הַחַיִּים, לְגַנִּי שֶׁהִשְׁקֵיתִי כָּל בֹּקֶר מִתּוֹךְ תֹּם עֹמֶק לִבִּי, לְגַנִּי שֶׁדִּשַּׁנְתִּי כָּל עֶרֶב בְּמֵיטַב דָּמִי וְחֶלְבִּי". 

אבל החיים שפרצו בשמחה והפרו את גנה של חמוטל לעת זיקנה לוו גם בצִלם של החיים הקודמים: "נִכְנְסוּ בִּגְנֵבָה הַחַיִּים לְגַנִּי בְּלֵיל אוֹר יָרֵחַ, הֵיטֵב נִנְעֲצוּ. שׁוֹדְדִים, הֵם עָקְרוּ יָקִינְתּוֹן פּוֹרֵחַ". נדמה לי שהצל הזה, שהמשיך ללוות את חמוטל גם בחייה החדשים, הוא הצל הממלא את ספרה האחרון, 'פוסט מורטם'. 

ספרה של חמוטל נגע מאוד ללבי, משום שגם אני חייתי במשך שנים רבות בזוגיות שהיתה לי "אֶרֶץ אוֹיֵב". גם אני יודע שההחלטה לכתוב על כך בספר מזיקה לי מאוד, ובכל זאת אינני יכול להתעלם ממנה. אולי זה הכאב שממנו יצמחו חיים חדשים. 

לפני שמונה-עשרה שנים עזבתי ארץ שהיתה לי "אֶרֶץ אוֹיֵב", ולא יכולתי למצוא מקום טוב יותר מן הכפר הבולגרי, ומהעיר סופיה, כדי לחוש בה 'בבית'. 

אני אוהב את הרחוב הלילי, 

את בתי-הקפה הקטנים,  

את האורות המשתקפים, 

ואת הפאב האירי הנהדר, 

מול פארק הרופאים, 

שבוהק כמו ציור, 

בצבעי הלילה. 

אני צועד ברחוב הקטן אל ביתי,  

ומופתע מן הענן החם הבוקע באמצע הרחוב,  

ממערכת החימום המרכזית של סופיה, המספקת מים חמים לבתים.