979. דן פגיס: עדות

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2026` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 

דן פגיס (1930-1986) נולד ברומניה בשם סוורין, ולאחר מות אמו אביו היגר לישראל, והוא גדל אצל הוריה של אמו. בביתם זכה לחינוך אוסטרו-הונגרי על-ידי מטפלת גרמניה, ובספריית הסב קרא את הספרות הקלאסית הגרמנית. בתקופת המלחמה, בעקבות הברית בין רומניה הפשיסטית לגרמניה הנאצית, נשלח איתם למחנה עבודה בטרנסניסטריה, כשהיה בן אחת-עשרה. הסב מת במחנה. תקופה זו נצרבה בזכרונו של פגיס, וכשהיה בן שש-עשרה הגיע לבדו לישראל במסגרת 'עליית הנוער' וגדל כ'ילד חוץ' בקיבוץ מרחביה. שם הוא שינה את שמו לדן. הוא למד אנגלית וספרות עברית, והיה פרופסור באוניברסיטה העברית, שהתמחה בשירת ימי-הביניים. 

המפגש הטראומטי של דן עם הפשיזם ההונגרי שהתאחד עם המשטר הנאצי ליווה אותו כל חייו, וה'עדות' שלו מופיעה ברבים מספריו. שירו, 'כתוב בעיפרון בקרון החתום' הפך לאחד משירי השואה הידועים ותורגם לשפות רבות:

. 

. 

השיר 'עדות' פורסם לראשונה בכתב העת 'מאזניים' בשנת 1970, תשע שנים לאחר משפט אייכמן. הפילוסופית חנה ארנדט, שהיתה נוכחת באירוע מטעם מגזין 'הניו-יורקר',  פרסמה בשנת 1963 את הספר 'אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע', שבו טענה שאייכמן לא היה מפלצת אלא אדם נורמטיבי שבנסיבות מסוימות שיתף פעולה עם מערכת ממוסדת שביצעה פשעים. טענה זו זכתה לגינוי גורף בישראל, משום שהיא מערערת את ההנחה הישראלית שהשואה היהודית היתה הפשע האנושי הנורא ביותר, חד-פעמי, שאסור להשוותו עם שואות של עמים אחרים. טענה זו גם מטילה ספק במונופול של מדינת-ישראל על השואה. 

המושג 'הבנאליות של הרוע' מטיל ספק בזכותו של הקורבן ליצור דה-הומיזציה של הפושע, שהיא תמונת-ראי לדמוניזציה שהפושע עשה לקורבן. אם הפושע הוא מפלצת יחידה במינה, כפי שבישראל מתייחסים אל 'החיה הנאצית', גם לקורבן יש זכות להיות קורבן נצחי (ובאופן טראגי, גם לקורבן של הקורבן, הפלסטינים שגורשו מארצם, יש זכות להיות פליטים נצחיים עד דור אחרון). 

נדמה לי שדן פגיס מאמץ את גישתה של חנה ארנדט, ומבקש מאיתנו לראות ברוצחים הנאציים "בני-אדם": "לֹא לֹא: הֵם בְּהֶחְלֵט הָיוּ בְּנֵי־אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם". לא משום שהיו להם "מַדִּים, מַגָּפַיִם", כפי שהוא מתאר, בהומור כואב, אלא כפי שכתב המחזאי הרומי פובליוס טרנטיוס אפר (המאה השניה לפני הספירה): "אָדָם אֲנִי, וְכָל דָּבָר אֱנוֹשִׁי לֹא זָר לִי". כלומר, הטבע האנושי הוא רצף שבין הטוב לבין הרע, ובכל אחד מאיתנו מסתתרת מפלצת שמתגלה ברגעים קשים במיוחד: "אֵיךְ לְהַסְבִּיר. הֵם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם". גם הפושעים נוצרו באותה תבנית 'אלוהית' שיצרה את האנושיות, לטוב ולמוטב. 

אבל דן אינו מסתפק בכך. בשעה שהוא אינו מוכן להתייחס למרצחים הנאצים ולקלגסים הרומנים כמשהו שחורג מן האנושיות, הוא מוציא את עצמו מן האנושיות הזו, שהרע מסתתר בקירבה. זה טיעון יוצא-דופן של ניצול שעושה דה-הומניזציה לעצמו. הוא, אמנם, מכיר בכך שגם גדולי הפושעים הם רק בני-אדם, אבל הוא אינו רוצה להשתייך אל הגזע האנושי הזה. בשעה שהכיר בכך ש"הֵם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם", טוען דן פגיס, ה"צֶלֶם" שלו הושחת, ונותר ממנו רק "צֵל": "אֲנִי הָיִיתִי צֵל. לִי הָיָה בּוֹרֵא אַחֵר". 

אם אלוהים ברא את כל בני-האדם "בְּצֶלֶם", כשרוע נורא מסתתר בתוכם, דן מוותר גם על האל הזה וגם על חברתם של בני-האדם: "לִי הָיָה בּוֹרֵא אַחֵר", הוא אומר, "וְהוּא בְּחַסְדּוֹ לֹא הִשְׁאִיר בִּי מַה שֶּׁיָמוּת". דן ויתר על האנושיות הנגועה, ולכן לא נותר בו "מַה שֶּׁיָמוּת". 

כעת, לאחר שנותר ללא אנושיות וללא אלוהים, הוא בורח אל בוראו הפרטי: "וּבָרַחְתִּי אֵלָיו, עָלִיתִי קַלִּיל, כָּחֹל, מְפֻיָּס, הָיִיתִי אוֹמֵר: מִתְנַצֵּל: עָשָׁן אֶל עָשָׁן כֹּל יָכוֹל שֶׁאֵין לוֹ גּוּף וּדְמוּת". נדמה שהוא מדבר כאן בשמם של כל היהודים שנרצחו במשרפות והפכו ל"עָשָׁן כָּחֹל", והתחברו לאל שאינו קיים, שגם הוא רק "עָשָׁן כֹּל יָכוֹל שֶׁאֵין לוֹ גּוּף וּדְמוּת". 

בילדותי היכרתי את הרוע האנושי, כשגדלתי אצל אמא פסיכופתית שהתעללה בי. אחר-כך, כדי להציל את עצמי, האמתי בטוב שבאדם או, לפחות, ביכולת של כל אדם לבחור בין טוב לרע, בין אנוכיות לבין אמפתיה. 

בשנים האחרונות אני חוקר את מהותה של האישיות הפסיכופתית, שהיא דוגמה מזוקקת של אנוכיות קיצונית וחוסר אמפתיה. כך גיליתי, שטבע האדם נע על הרצף שבין אנוכיות לבין אמפתיה, וכל אחד מאיתנו, ברגע מסוים, יכול להפוך למפלצת, כפי שטענה חנה ארנדט. אבל בד-בבד גיליתי שקבוצה לא קטנה של בני-אדם, אלו בעלי האישיות הפסיכופתית, אינה יכולה לבחור בין שתי האפשרויות. הפסיכופתים חסרי אמפתיה מלידה, והאנוכיות שלהם היא ברירת מחדל. להפתעתי, מצאתי שזו תופעה גדולה בהרבה ממה שחשבתי, וממה שנהוג להניח, ומגיעה לעשרה עד עשרים אחוזים מן האוכלוסיה. במאתיים השנים האחרונות אנחנו חיים בעידן פסיכופתי, שערכיו התעוותו, והאנוכיות הקיצונית הפכה למודל חיובי (קפיטליזם, תחרותיות, הישגיות, פשיזם, נאציזם). כעת אנו נמצאים בשיאו של עידן זה, כשהתרבות הפסיכופתית הצליחה לרסק את המוסכמות המוסריות, את השפה ואת הערכים, את הקהילה האנושית ואת האהבה. אני מתבונן סביבי ורואה איך הכוח הפך לערך מרכזי, ומנהיגי העולם מרשים לעצמם להתנהג כמו טרוריסטים תאבי-בצע, ללא כל בושה. גם אני אינני רוצה עוד להשתייך לאנושיות הזו, שדן פגיס ביקש להתרחק ממנה, אבל אינני מוצא עשן אלוהי כחול שאפשר להצטרף אליו. 

אני מוצא מעט נחמה בתרבות הפגנית הכפרית של בולגריה. בילדותי, לפני ראש-השנה היו פזורים במרכז ירושלים דוכנים של 'שנות-טובות', ברכות שנה-טובה ששלחנו בדואר.

בבולגריה אפשר לראות דוכנים כאלו ברחובות בחודש פברואר, ומוכרים בהם מרטיניצות, שהן חוטים מלופפים באדום ובלבן, המסמנים טוהר, שלום, חיים ובריאות, וביום הראשון של חודש מרץ, שהוא היום של בּבּה מרתה (סבתא מרץ), אנחנו עונדים אותן על ידיהם של חברינו וקרובינו.