980. יהודה עמיחי: אוניברסיטת ניו-יורק
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
|
מאת דרור גרין
גיליון 980, שנה עשרים, מרץ 2026
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2026` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. יהודה עמיחי (1924-200) נולד בשם לוּדְוִיג פְּפוֹיפֶר והיה מהאהובים שבמשוררים העבריים במאה-העשרים. לפני ארבעים-ושלוש שנים פגשתי אותו בביתו במשכנות שאננים, וקיבלתי ממנו שיר בכתב ידו לכתב-העת שהוצאתי לאור באותם ימים, 'פיוט', כששלחתי מדי שבוע למאות מוניים שיר יחיד, במעטפה, בדואר. הכרתי משוררים רבים, אבל אני זוכר שמה שייחד אותו מכל המשוררים היה היותו אדם רגיל, פשוט ונעים, וכך גם שיריו. הוא פרסם ארבעה-עשר ספרי שירה, שלושה ספרי פרוזה, שלושה ספרי ילדים ועשרות תרגומים ומחזות ותסכיתי רדיו. הוא זכה בפרס ישראל בשנת 1982. את השיר 'אוניברסיטת ניו-יורק' קראתי בספר 'מאדם אתה ואל אדם תשוב' (הוצאת שוקן, 1985). לכאורה, זהו תיאור של סיטואציה מחיי היומיום, הכתובה כתסריט: אשה בכסא גלגלים יושבת מול שער האוניברסיטה. לתיאור מצורף הסבר. אבל למעשה זהו מודל נפלא לכתיבת שירה. השיר הפרוזאי הזה מורכב משני משפטים בחמש שורות. המשפט הראשון מתאר תמונה: "עַל הַמִּדְרָכָה הָרְחָבָה מוּל שַׁעַר הָאוּנִיבֶרְסִיטָה יוֹשֶׁבֶת אִשָּׁה זְקֵנָה עַל כִּסֵּא גַּלְגַּלִים". זו יכולה להיות התחלה של סיפור. זו יכולה להיות סיטואציה שהיא פתיחה של נרטיב ארוך. מה שהופך את הטקסט הזה לשיר הוא ההחלטה של המשורר להסתפק בתיאור הזה, ולא להפוך אותו לפתיחה של סיפור. המשפט השני מסביר את המשפט הראשון: "הָרוֹפֵא צִוָּה לְהוֹשִׁיב אוֹתָהּ כָּאן כְּדֵי שֶׁזֶּרֶם הַצְּעִירִים וְהַצְּעִירוֹת יִשְׁטֹף אוֹתָהּ יוֹם יוֹם, כְּמֵי מַרְפֵּא בַּמֶּרְחֲצָאוֹת". זה הסבר נהדר, חכם, אופטימי, מלא חמלה. אבל שיר אינו זקוק להסבר. שיר אינו מאמר פילוסופי, כפי שאינו סיפור. הוא אינו פמפלט תעמולה ואינו כלי לשיווק רעיונות. שיר הוא משהו שכל אלו אינם קיימים בו, ולמעשה אינו צריך להכיל דבר. השיר הוא קוד שהמשורר מעניק לקוראיו, כדי שכל אחד מהם יפענח אותו ויפרש אותו בדרכו, באופן שונה. השיר הוא מערבל חשיבה המעיל את מוחנו באופן היעיל ביותר. האם, לפיכך, 'שירו' של עמיחי אינו שיר? לא. נדמה לי שקסמו של עמיחי טמון בקוד הסמוי שהוא מטמין עבור קוראיו בטקסטים קריאים ופשוטים למראית-עין, כמו השיר הזה. למעשה, השיר הזה הוא רק חלקו הראשון, התיאור הנקי ממניפולציה של האשה הזקנה היושבת מול שער האוניברסיטה בכיסא גלגלים. לתיאור הזה יש פירושים רבים, והוא הקוד שכל קורא יכול לפרש באמצעותו את עולמו הפנימי, ולהבין טוב יותר את המציאות הסובבת אותו. עמיחי מציע לנו את התיאור הזה כדי שנבין שבכל יום אנחנו פוגשים במאות או אלפי סצינות כמו זו המתוארת בשיר, וכל אחת מהן מאפשרת לנו, באמצעות האמפתיה, לבנות במוחנו פירושים שונים ולאסוף רפרטואר של דמויות ומצבים שהם חלק מן הרשת החברתית שבתוכה אנו חיים. המשפט השני הופך את השיר לשיר ארס-פואטי, שאומר לנו משהו על מהותה של השירה. ההסבר של עמיחי, שמעניק לנו תחושה של 'אהה', כמו בשעה שאנחנו קוראים שיר הייקוּ. עמיחי אינו מפרש עבורנו את התיאור שבמשפט הראשון, אלא מדגים לנו שכל התבוננות בעולם הסובב אותנו, כמו זו המתוארת במשפט הראשון, יכולה להפוך לשיר אם נפענח את הקוד הטמון בה. הוא יכול היה לפרש את התיאור של האשה בכיסא הגלגלים בעשרות דרכים שונות, אבל הוא מציע לנו פירוש החורג מן ההסברים הרגילים, ומוסיף לו משהו שמעורר אותנו לחשוב שוב, ולפרש גם את הפירוש. השיר הארס-פואטי הזה הוא גם מודל לכתיבת שירה. גרעין השיר, בפתיחתו, הוא תיאור נקי מאמצעים אישיים. במשפט "עַל הַמִּדְרָכָה הָרְחָבָה מוּל שַׁעַר הָאוּנִיבֶרְסִיטָה יוֹשֶׁבֶת אִשָּׁה זְקֵנָה עַל כִּסֵּא גַּלְגַּלִים" אין כל מאפיין ההופך אותו לשיר, מחוץ לעצם הגדרתו כשיר. כפי שאגרטל עם פרחים הופך ליצירת אמנות רק כשהוא מצוייר על בד, ואסלה הופכת ליצירת אמנות כשהיא מוצגת במוזיאון, גם השיר הופך לשיר רק כאשר הוא מוצג בהקשר שירי (בכתב-עת לשירה, או כשהטקסט מחולק לשורות קצרות וממוסגר כשיר). דווקא במשפט השני, ה'הסבר', שלכאורה מעניק לשיר משמעות, (כפי שפרויד מסביר ומפרש את תיאורי-המקרים שלו בתוך הסיפור עצמו), עושה עמיחי שימוש באמצעים פואטיים, שלכאורה אינם נדרשים כאן, דווקא כדי לרמוז לנו שהפירוש הוא רק דוגמה למה שהקורא צריך להפיק מן השיר בכוחות עצמו. בכך הופך עמיחי את התיאור הפשוט הזה לשיר ארס-פואטי. במקום לכתוב: "הָרוֹפֵא צִוָּה לְהוֹשִׁיב אוֹתָהּ כָּאן כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לִִצְפּוֹת בַּצְּעִירִים הָעוֹבְרִים עַל פָּנֵיהָ", הוא השתמש במטפורה: "זֶּרֶם הַצְּעִירִים וְהַצְּעִירוֹת", ובעוד מטפורה: "יִשְׁטֹף אוֹתָהּ יוֹם יוֹם", ובדימוי: "כְּמֵי מַרְפֵּא בַּמֶּרְחֲצָאוֹת". המטפורה והדימוי, כמו אמצעים פואטיים אחרים, מוציאים את השפה המדוברת מן ההקשר היומיומי ומעניקים למלים ולמושגים פירוש חדש, בדיוק כפי שהאגרטל המצויר על בד מקבל הקשר ופירוש חדש. ה'הסבר' של עמיחי אינו מציג את 'כוונת המשורר' אלא להפך, מדגים כיצד אנחנו יכולים לראות בשיר קוד לא מובן, שעלינו לפרש בכוחות עצמו, באופן סובייקטיבי, כדי להוציא אותו מהקשרו ולהעניק לו מובן חדש. התהליך הזה, של פענוח וקריאת שיר, אינו שונה מתהליך החשיבה של מי שמפתח רעיון חדש או ממציא המצאה או מנסה להבין בדרך חדשה את המציאות או את התהליכים הרגשיים שלו. בעשרים השנים האחרונות אני מפענח שיר מדי שבוע (עד כה 980 שירים) לא כמומחה לשירה, ולא כמי שמנסה להבין את כוונת המשורר, אלא כדי להפעיל ולתרגל ולשפר את המוח שלי, בדיוק כמו שספורטאי מפעיל את שריריו וכפי שפסנתרן מריץ את אצבעותיו על קלידי הפסנתר מדי בוקר. הקוד שעמיחי מניח כאן בפנינו מציע לנו לבדוק את בדידותנו, לצאת ולהתבונן בבני-אדם, כדי ש"זֶּרֶם" של אנשים "יִשְׁטֹף" אותנו מאבק החיים המרחיק אותנו מן המציאות ככל שאנחנו מתבגרים ומזדקנים, "כְּמֵי מַרְפֵּא בַּמֶּרְחֲצָאוֹת". כמי שמומחה ברגשות אני יודע עד כמה חשוב לצאת מן השגרה, מן הבדידות, לפגוש אנשים ואפילו פשוט להתבונן באנשים. כשאני בודד אני יוצא מביתי במרכז סופיה, אל הרחובות היפים, אל הפארקים שמסביב, לפעמים לקניות בסופרמרקט ולפעמים לאחת הגלריות. גם את המציאות אני מפענח כמו שירה. אני יוצא לצפות ברוקדים,
ביום העצמאות הבולגרי,
בכיכר התיאטרון הלאומי, ![]() ואני מתבונן בשחקני השח, בשקט של גן-העיר.
אני מתבונן ברחובות סופיה ובפארקים המשובצים בה,
כמו במוזיאון לפיסול,
ובכל פינה,
אני מוצא פסל,
לפעמים בקירות הבתים,
או בראש הגגות,
פסלים מכל הסוגים,
בין העצים,
ועל הדשא,
בין השבילים,
וכל אחד מהם,
יחיד ומיוחד.
מאחורי הגלריה הלאומית אני מגלה את דמותו של פצ'קו ראצ'וב סלבייקוב, שהיה משורר, פובליציסט ופוליטיקאי בולגרי במאה התשע-עשרה,
ולא רחוק משם, באחת הכיכרות,
אני מגלה אותו יושב על הספסל עם בנו הצעיר פנצ'ו, שגם הוא היה משורר ידוע (בבולגריה רוב המנהיגים והלוחמים היו גם סופרים ומשוררים).
שבת שלום, דרור בעשרים וחמש שנים האחרונות גידלתי את ארבעת ילדי בחינוך ביתי, ועכשיו אני מתגעגע לשלושה מהם (מוריה גר איתי בסופיה ולומד באוניברסיטה) את 'אלבום ילדות' אני כותב להם כדי לשמר את הזיכרון ההולך ונחלש, שלי ושלהם: את הספר המתהווה כאן אפשר לקרוא ולראות בדף הפייסבוק 'אלבום ילדות': https://www.facebook.com/profile.php?id=61571537391242 אוקטובר 2006 (מתוך הספר 'אלבום ילדות'). אנדה. מגיל צעיר מאוד אהבת סוסים, וברגע שיכולת לקחנו אותך לחוות הסוסים בקיבוץ חולתה, ואת רכבת כמו גדולה. היית כמעט בת שלוש, וישבת על הסוס ללא כל פחד, כמו רוכבת ותיקה. כבר אז שמרת את רגשותיך לעצמך, אבל אני תמיד הייתי לידך, ותמיד החלפנו מבטים, ואת ידעת שאני שם, אוהב אותך ודואג לך.
אוקטובר 2006 (מתוך הספר 'אלבום ילדות'). מוריה. אתה כבר היית בן שש, והרגשת מצוין על הסוס. רק עם יתושים לא הצלחת להתמודד, והם היו עוקצים את ידיך ורגליך באכזריות. החיוך שלך תמיד כבש את לבי, ואפילו עכשיו, כשאתה בן עשרים-ושש, מזוקן, החיוך נותר כשהיה.
אוקטובר 2006 (מתוך הספר 'אלבום ילדות'). אנדה ויונתן. את כמעט בת שלוש, ויונתן כמעט בן שנתיים, ושנים רבות גדלתם יחד, קרובים זה לזה. באותם ימים היית גבוהה ממנו, ובינתיים הוא עלה והשיג אותך. גרנו בשכונה קטנה בין צפת לראש-פינה, המשקיפה אל הכנרת, ואתם אהבתם לבוא לבקר בקליניקה שלי, בקומה השניה, ותמיד שימחתם את ליבי.
אוקטובר 2006 (מתוך הספר 'אלבום ילדות'). מוריה ואנדה. אנדה צעירה ממך בשלוש שנים, ותמיד היית האח הגדול, החכם, שכבר צבר ניסיון וצריך למהר וללמוד ממנו כל מה שאפשר. ואתה תמיד הגנת עליה ושמרת עליה. ולפעמים השתוללתם יחד על המזרונים והכריות, ויונתן צפה בכם כשהוא מטפס על ערימת כריות, כפי שהמשיך לטפס תמיד על כל מה שאפשר.
|
|
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.


























