982. רוני סומק: על החייל שהתאבד לפני הכניסה לעזה

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2026` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 

את השיר על החייל שהתאבד קראתי בספרו האחרון, שיצא לאור לא מזמן, 'חותמת בדרכון הגוף' (זמורה, מוציאים לאור, 2026). 

אחד המאפיינים של שירתו של רוני סומק הוא דימויים עירוניים המשקפים את התרבות העכשווית. השיר 'על החייל שהתאבד לפני הכניסה לעזה' יוצא דופן, למרות שהוא מתמקד בתופעה שמתרחשת גם ברגע זה. לא במקרה נפתח השיר במלה "אָמְרוּ", ואין בו כל התייחסות למקרה עצמו, לחייל או למעשה ההתאבדות. זהו שיר על השפה שבה אנחנו מתארים את המציאות, או מכחישים אותה. זהו שיר על האופן שבו אנחנו מפרשים את המציאות, באמצעות מידע שאנחנו מקבלים מן ה'תקשורת' או באמצעות רכילות. כמו בימי-קדם, גם היום איננו רואים את המציאות בעינינו, אלא בעיקר שומעים את מה שהאחרים "אָמְרוּ". 

השיר נפתח בהכרזה: "אָמְרוּ שֶׁשָּׁלַח יָד בְּנַפְשׁוֹ". כמו בדיון פילוסופי, זה הנושא בו מתמקד הדיון. אי-אפשר לקרוא את ההכרזה מבלי לזכור שהיא מתבססת על כותרת השיר. כלומר, הדיון אינו על אדם שהתאבד, אלא על חייל שעשה זאת רגע לפי המלחמה. השילוב בין הכותרת לבין ההכרזה שולח את מוחנו לסרוק את כל המידע שיש לנו על חיילים מתאבדים, על חיילים שמתאבדים אחרי מלחמה ועל חיילים שמתאבדים לפני שהם נשלחים למלחמה. 

אבל לא. זה אינו דיון על חיילים מתאבדים אלא על "אָמְרוּ", כלומר על האופן שבו השמועה הזו הגיעה לאוזנינו. 

אני זוכר איך בימים הראשונים של מלחמת ללבנון השניה התראיינתי על-ידי ליאת רגב בערוץ הראשון, והזהרתי מפני גיוס של הלומי-קרב למלחמה. הוזמנתי לדבר על כך משום שאני מומחה לפוסט-טראומה, וגם הלום-קרב בעצמי. אמרתי שזה יכול להסתיים בהתאבדות, וגם שזה מסכן אותם ואת חבריהם. מאז התראיינתי פעמים רבות, ואיש לא הקשיב לאזהרה. מאז נוספו עשרות-אלפי הלומי-קרב חדשים, ואחדים מהם מתאבדים מדי שבוע. המוּדעות להלם-קרב גדלה, אך היחס להלומי-הקרב לא השתנה. נדמה לי שעל כך כותב רוני סומק. 

לאחר ההכרזה מופיעה המלה "כְּלוֹמַר", ובעקבותיה, בבית הראשון, הסבר לביטוי "שָׁלַח יָד בְּנַפְשׁוֹ". תחילה רוני מסביר כל מלה בביטוי הנורא הזה. "'שָׁלַח' – כְּמוֹ שֶׁשּׁוֹלְחִים מִכְתָּב". לא במקרה מקשר המשורר את המלה "שָׁלַח" למעשה שכבר מזמן עבר מן העולם. איש אינו שולח עוד מכתבים, כפי שאיש אינו כותב מכתבים. כלומר הביטוי הזה, "שָׁלַח יָד בְּנַפְשׁוֹ", הוא ביטוי אנכרוניסטי כמו ה'דואר', שהפסיק לתפקד בישראל לפני שנים רבות. 

רוני ממשיך ומסביר: "'יָד' הִיא גַּם יַד הַמִּקְרֶה". כאן סוחפות האסוציאציות את המשורר לעוד ביטוי מיושן, "יַד הַמִּקְרֶה". הוא לא בחר בביטוי רלווטי כמו 'יד קלה על ההדק' או כמו 'יד קשה' או 'יד לוחצת יד'. הבחירה ב"יַד הַמִּקְרֶה" מייחסת להלם-הקרב את 'יד הגורל', כלומר משהו ש'נקבע מלמעלה' באופן דטרמיניסטי שלא ניתן להימע ממנו. 

הניתוח מסתיים בהומור ציני: "'נֶפֶשׁ' הִיא מִלָּה שֶׁאִם תִּתְחָרֵז בַּמִלָּה 'רֶפֶשׁ', נוּכַל לְאַשְׁפֵּז אוֹתָהּ עַל מִטָּה הֲלוּמַת קְרָב". המלה "נֶפֶשׁ", כמו המלה 'אלוהים', מתייחסת למשהו שאינו קיים במציאות, ולכן לא ניתן לחקור אותו ולבחון את קיומו, והוא ביטוי של אמונה. רוני מהתל ומציע לחרוז את המלה "נֶפֶשׁ" במלה "רֶפֶשׁ". החרוז מצוין, וגם ההתניה שהופכת את המושג המיסטי למשהו דחוי שקיים במציאות. עכשיו אפשר לקחת את ה"רֶפֶשׁ", את ערימת הלכלוך הזה שאיש אינו רוצה בקרבתה, ו"לְאַשְׁפֵּז אוֹתָהּ עַל מִטָּה הֲלוּמַת קְרָב". 

גם היום, כמו במלחמת לבנון השניה, ובמלחמת לבנון הראשונה, או במלחמה 'שלי' ביום-כיפור 1973, מתייחסים את הלומי-הקרב כמשהו מרופש, לא נעים שיהיה נוח לאשפז אותו בבית-חולים לחולי 'נפש'. הרבה יותר קשה להבחין בכך שהטראומה אינה שונה מכריתת יד או רגל, ולגלות שהלומי-הקרב אינם זקוקים לאשפוז אלא ל'יד מושטת', לאמפתיה, לשילוב מחדש בקהילה, במשפחה, בזוגיות. 

בבית השני חוזר רוני למטפורה ולדימוי המאפיינים בדרך-כלל את שיריו: "אָז אוּלַי הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהַפְסִיק לְבַשֵּׁם אֶת פְּנֵי הַשָּׁפָה בְּאוֹדֵ'קוֹלוֹן הַמִּלִּים". במלים פשוטות ניתן לומר שהוא מציע לנו להפסיק להציף את הלומי-הקרב בגזלייטינג. אכן, "הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהַפְסִיק לְבַשֵּׁם אֶת פְּנֵי הַשָּׁפָה", להפסיק להשתמש במלים שמאפשרות לנו להתעלם מהלומי-קרב ומאחריותנו לפגיעה הקשה שמשבשת את חייהם. באני טוח שרק מעטים זוכרים את המלה הצרפתית שבעברית נכתבה "אוֹדֵ'קוֹלוֹן" ("אוֹ-דֵה-קוֹלוֹן"), כלומר מי-קוֹלוֹן, שהם בושם גברי המכיל שמני הדרים וגם שמן לבנדר, רוזמרין, זית וטבק ועוד. הגזלייטינג הוא בושם מזויף שמבקש להסתיר את ריח ה"'רֶפֶשׁ" של הלומי-הקרב, המזכירים לנו את האחריות לבריאותם ולשיקומם. 

תודה, רוני, על השיר המזוקק, האמפתי, המתאר את הלם-הקרב לא כמחלת-נפש שצריך לטפל בה הרחק מעיני הציבור, אלא כמחלה חברתית, קהילתית, המרעילה את הציבור כולו כשהוא מתעלם ממנה ומתוצאותיה הקשות. 

בגרמניה הנאצית ביקשו להרוג את החולים והמשוגעים והצוענים וההומוסקסואלים והיהודים, כדי לשמור על טוהר הגזע ועל בריאות הציבור. הרוע המזוקק הזה הצדיק את עצמו כהומניזם. בישראל מבקשים להרוג ולהסתיר את הלומי-הקרב, כדי לשמור על טוהר המלחמה הקדושה. זה קל. הלומי-הקרב שנזרקים לשולי החברה הורגים את עצמם. אבל שימו-לב: כשערימת הגופות תגבה לא ניתן יהיה להתגבר על הצחנה, ואז נגלה שמי שסירב לחמול על הלומי-הקרב, לאמץ אותם ולתמוך בהם ולשלב אותם מחדש בקהילה, ימצא את עצמו כאובייקט חסר-ערך בהיררכיית כוח פשיסטית הנשלטת על-ידי פסיכופתים חסרי רגשות. 

אני גיליתי זאת כבר מזמן, והבנתי שכדי לשרוד כהלום-קרב כדאי לי למצוא מקום אחר, בחיק-הטבע, בכפר בולגרי קטן, ליד האחו הירוק, 

על שפת הנהר.