993. ח.נ. ביאליק: הלילה ארבתי

 

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2026` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 

---

ביאליק פרסם את השיר הזה בשנת 1901, בעקבות ליל-אהבה בוסרי שחווה בשנת 1890, בהיותו תלמיד ישיבת וולוז'ין בן שבע-עשרה. השיר הקודר והמתלבט הזה, על הנערה היושבת ליד חלונה, הזכיר לי, כמובן, את שיר-האהבה הידוע שלו, שנכתב כעשר שנים מאוחר יותר, כפזמון קליל ופשוט הרבה יותר, הנפתח כך:

. 

.

תיאור הנערה היושבת ליד החלון הזכיר לי את שירו של ג'יימס ג'ויס, שחי בדיוק באותה תקופה, ובזמן שיצר פרוזה חדשנית ומורכבת, שעד היום רק מעטים מצליחים לפענח, חיבר גם ספר שירי-אהבה קלילים ונעימים בשם 'מוסיקה קאמרית', וגם בו מופיעה נערה בחלון. 

. 

.

בשעה שג'ויס מתאר סצינה דמיונית, פשוטה, של משיכה, אולי התאהבות, המתאפשרת באמצעות ההתגלות בחלון הפתוח, המגשר בין חשכת חדרו של הגבר השקוע בספרו לבין ההילה המקיפה את ראשה של העלמה, החולקת את קולה עם העולם, שירו של ביאליק מציג סצינה חשוכה, מטרידה, כמעט אלימה, המשתקת את הגבר והעלמה בעקבות סצינת אהבים כושלת. השיר נפתח בתמונת הגבר, שהיום ניתן לפרש אותה כהטרדה או כמציצנות: "הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי עַל־חַדְרֵךְ". 

בבית הראשון מתאר ביאליק את סבלה של העלמה בעקבות ליל האהבים שלהם: "וָאֶרְאֵךְ שׁוֹמֵמָה הֶחֱרַשְׁתְּ; בְּעֵינַיִךְ הַנְּבוּכוֹת בַּחַלּוֹן, נִשְׁמָתֵךְ הָאֹבְדָה בִּקַּשְׁתְּ". זו תמונה של תבוסה, של מי שקולה נעלם, עיניה התועות מעורפלות, והיא מחפשת בחשכת הלילה שמחוץ לחלונה את עצמה, את נשמתה האובדת. האם כך מפרש הגבר המציצן את נבכי נפשה של הנערה, או שמא ביאליק הצעיר הוא זה שמתנסה בפירוש פסיכולוגי? 

בבית השני מנסה הכותב לפרש את רגשותיה של הנערה: "בּקַּשְׁתְּ אֶת־גְּמוּל חֶסֶד נְעוּרָיִךְ", הוא קובע. מבעד לניסוח המקראי מספר לנו ביאליק, שהנערה המאוכזבת מצפה ממי שהעניקה לו ערב קודם את בתוליה, לשאת אותו לאשה. כאן משתמש ביאליק בפירוש המתחמק לשיר-השירים, המדמה את יחסי האוהבים ליחס בין האל למאמיניו. זה הדימוי שבו משתמש ירמיהו (פרק ב' פסוק ב') לתיאור המחויבות שבין האל לבין העם היוצא לגלות: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". 

מדובר, לפיכך, בהתחייבות מוסרית, כמו ההתחייבות האלוהית, שלא ניתן לחזור ממנה. אבל האוהב המודע למחויבותו ולקדושת המחויבות הזאת, למרות שאינו מתכחש לאהבתו, מבקש מאהובתו להבין את מצוקתו: "וְאַתְּ לֹא־רָאִית, אֲהוּבָתִי, כִּי כְּיוֹנָה חֲרֵדָה בְּחַלּוֹנֵךְ הִתְחַבְּטָה, הִתְלַבְּטָה נִשְׁמָתִי". 

משהו, שאנו הקוראים איננו יודעים, מונע מן האוהב להתאחד עם אהובתו, והוא מוכן להקריב לשם כך את מצפונו והתחייבותו המוסרית, שיש לה תוקף אלוהי כמעט.   

מה שהרחיק את ביאליק הצעיר מאהובתו היה פריצת הגדר היהודית, כלומר האיסור על נישואי תערובת. זו טרגדיה קלאסית, הנובעת מקונפליקט חסר פתרון בין חוק הלב לחוק האל, לכאורה, שהוא המוסכמה החברתית. 

לא במקרה מצטט ביאליק מספר ירמיהו, המציג את ההתחייבות האלוהית כקשר נישואין. באותו פרק מאשים האל את כלתו, את העם, בבגידה: "כִּי עַל-כָּל-גִּבְעָה גְּבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן, אַתְּ צֹעָה זֹנָה, וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק". נראה שביאליק האשים את עצמו בבגידה קשה מנשוא באהובתו. 

התיאור של ירמיהו מסתיים במלים "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק", המדמות את האשה לגפן פוריה. בשיר נוסף שכתב ביאליק באותה שנה לאותה אשה, 'רק קו שמש אחד', הוא מתאר את ערב ה'כלולות' שלהם:

.

. 

בשיר הזה חוזר ביאליק אל ליל האהבה, ומתאר את הרף-העין, שהוא "רַק קַו-שֶׁמֶשׁ אֶחָד" שמפריד בין לי האהבה ואובדן הבתולין, או בין תמימותה של האהובה לפני מעשה האהבה והשינוי שחל במיניותה לאחר מכן: "וּפִתְאֹם רוֹמַמְתְּ וְגָדַלְתְּ; וַיְפַתַּח חָמְדָּתֵךְ וּבְשָׂרֵךְ, וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשַׁלְתְּ". עכשיו דימוי הגפן הפוריה מירמיהו, שייצג את אשמת הבגידה של המשורר, הופך לתיאור זנותי של האהובה המשתנה עם איבוד בתוליה. כאן ביאליק מסיר מעצמו את אשמת הבגידה, ומאשים את הנערה בפיתוי. 

"וְרַק סַעַר לֵיל אֶחָד עֲבָרֵךְ, וַיַחְמֹס אֶת בִּסְרֵךְ, נִצָּתֵךְ", הוא אומר לה, רק הרגע שכבתי איתך, וכבר הפכת בעיני לזונה פתיינית ש"כְלָבִים נְבָלִים בַּהֲדָרֵךְ יָרִיחוּ מֵרָחוֹק נִבְלָתֵךְ". כמה מהר השליך ביאליק את פיתולי המוסר שלו כדי להתכחש לאהבת נעוריו. 

בשנת 1909 פרסם ביאליק את הסיפור 'מאחורי הגדר', המתאר סיפור אהבה בין נער יהודי (נח = ח.נ.) לבין נערת השכנים הגויה, מעין רומיאו ויוליה ליהודים, המסתיים כשמשדכים את הנער לבת-טובים יהודיה וכשרה. גם בשירים וגם בסיפור מציג ביאליק את הטרגדיה הידועה מראש, הטמונה בסיפור הלאומי-דתי, שלמענו מוקרבת האהבה הטהורה. 

גדלתי כילד מוכה, שפחד מאמו הפסיכופתית עד מוות. לא דיברתי עם איש עד שהתגייסתי לצבא, ולכן גם שטיפות המוח הלאומיות-דתיות לא חדרו אלי. עד היום אינני מבין לסווג בני-אדם או 'למות למען המולדת'. 

אני חוקר את טבע האדם, אבל קל לי יותר להבין את הטבע עצמו, את הגשם השוטף באמצע היום, בתחילת הקיץ,  

ההופך את כולנו לעם אחד, 

מתחת לשמשיות של בית הקפה בפארק הירוק בסופיה. 

אינני מקיים טקסים דתיים, אבל אני תמיד נהנה מטקס תה קטן משלי, 

אפילו במועדון הג'אז הנהדר In The Mood בסופיה, 

לצלילי החצוצרה והסקסופון והבאס והתופים והפסנתר, 

ואני מקשיב ומתבונן,  

בעת ובעונה אחת,