994. פרננדו פסואה: פלישה

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2026` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 

'משפטי-חכמה' מכיל שישה קטעים קצרים המתפרשים על עמוד וחצי של הספר, אבל תוכנם מכיל עולם (פנימי) ומלואו. אלו קטעים העוסקים במהות המושג 'אני' או ה'אישיות', שניתן לדון בו בספר פילוסופיה עב-כרס. אבל כל אחד מן הקטעים של פסואה הוא רק קוד המייצג עולם שלם של רעיונות, קוד שכל קורא מפענח בדרכו, באופן סובייקטיבי, וזה מה שהופך את הטקסטים האלו לשירה. 

לפני שנים רבות הייתי מנכ"ל 'הוצאת המוסיקה הישראלית', בירושלים, ולעתים קרובות פגשתי מלחין ותיק, בא-בימים, שהיה ידוע בקנונים שהלחין. תמיד, מתוך נימוס, שאלתי אותו: "מה שלומך?", ותמיד הוא ענה לי: "אתה לא באמת מתכוון לזה. אתה שואל מתוך נימוס, כמו כולם, ולא באמת אכפת לך מה שלומי." ואז הוא היה סוקר במשך שעה ארוכה את מצבו הגופני, בדיקותיו הרפואיות, כאביו בחלקים השונים של הגוף, וגם את מצבה של אמו הקשישה." הוא צדק. לא התעניינתי במצב בריאותו, ושאלתי אותו מה שלומו מתוך נימוס, כפי שמקובל. רק לעתים רחוקות אנחנו שואלים אדם לשלומו מתוך ציפיה לקבל תשובה כנה ומפורטת, ומי שאינו מבין זאת הופך לטרחן. 

פסואה יודע לתמצת את הפסקה האחרונה שלי באופן חכם ומדויק, בסוף דבריו: "הַדָּבָר הַיָּחִיד הַמּוֹצִיא אֶת הַבְּרָכָה הַיּוֹמְיוֹמִית "מָה שְׁלוֹמְךָ?" מִכְּלַל הָעֶלְבּוֹנוֹת שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם מְחִילָה הוּא הָעֻבְדָּה שֶׁבְּדֶרֶךְ־כְּלָל זוֹהִי הִתְבַּטְּאוּת חַסְרַת כָּל תֹּכֶן וְכֵנוּת". פסואה מצליח לפרק כאן את התרבות האנושית לגורמים, ולרסק את המושג 'civilized' המאפשר לנו להסתיר את רגשותינו ואת דעותינו כדי לנהל באופן תקין את יחסינו עם הקהילה בה אנו חיים.

ההצהרה הזו של פסואה שוללת, למעשה, כל התעניינות אנושית במצבו של הזולת. התעניינויות מסוג זה, שאינן מבטאות נימוס או צביעות, הן בעיניו "עֶלְבּוֹנוֹת שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם מְחִילָה". 

זו תובנה קשה ואכזרית. האמנם אין לנו כל עניין בזולת? האמנם "כָּל עִנְיָן שֶׁמְּגַלִּים בָּנוּ הָאֲחֵרִים הוּא בִּבְחִינַת גַּסּוּת־רוּחַ שֶׁאֵין מוֹשְׁלָהּ"? הרי אם טענה כזו היא טענה תקפה, פסואה שולל לחלוטין את קיומה של האמפתיה האנושית, שהיא היכולת שלנו לחוש ברגשותיו של הזולת, בשמחתו וגם בכאבו, אפילו באמצעות מבט. האמפתיה, מעצם טיבה, היא חדירה אל רגשותיו של הזולת, המאפשרת לנו ליצור איתו שפה משותפת אפילו ללא מלים, והיא מאפשרת לנו לחמול עליו, להגן עליו וליצור קהילה אנושית. 

אם פסואה שולל את האמפתיה, ורואה בה "גַּסּוּת־רוּחַ", פירוש הדבר שהוא כופר בקיומה של האמפתיה כמיומנות רגשית חיובית, המאפשרת לנו ליצור קהילה המבוססת על שיתוף ותמיכה, ומאמץ את התפישה השלילית של טבע האדם: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית, פרק ח', פסוק כ"א). 

תפישה כזו יכולה להיות מבוססת על פירוש מסוים של הברירה הטבעית שניסח דארווין, ועל האמונה באנוכיות ובהנחה שהחזקים שורדים. גישה כזו מבטאת יאוש מן הגזע האנושי, שנטייתו לאנוכיות קיצנית מתבטאת בקיומה של האישיות הפסיכופתית הריקה וחסרת האמפתיה. 

ביטול האמפתיה הוא גם ביטול הגוונים הרבים המאפיינים את טבע האדם ואת מה שמאפשר את קיומה של קהילה אנושית. מי שיצר קהילה שלמה של משוררים בדויים, כמו ההטרונימים של פסואה, ניחן ביכולת אמפתית שבלעדיה לא ניתן היה לעשת זאת. האם יש דרך אחרת לפרש את דבריו של פסואה? 

הטקסט נפתח במלים "וּבְיִחוּד עָלֵינוּ לְהִשָּׁמֵר מִפְּנֵי פְּלִישַׁת הַזּוּלָת אֶל אִישִׁיּוּתֵנוּ". כאן אפשר להבין שפסואה אינו שולל את "גַּסּוּת־הָרוּחַ" של מי שמתעניין בנו או את הצביעות של מי ששואל ללשלומנו. הוא חושש מ"פְּלִישַׁת הַזּוּלָת אֶל אִישִׁיּוּתֵנוּ". פסואה חושש מפני האינטראקציה הבינאישית, אותה הוא רואה כ"פְּלִישַׁה" אל תוך "אִישִׁיּוּתוֹ". 

לכאורה, אפשר להניח שפסואה סבל מחרדה חברתית, שכתוצאה ממנה מאז שסיים את לימודי התיכון שלו, בגיל שבע-עשרה, ועד למותו בגיל ארבעים-ושבע, לא יצא מן העיר ליסבון ולא הקים משפחה. אבל נדמה לי שלא מדובר בחרדה חברתית אלא בחרדה מפני האישיות שלו עצמו. כך כתב פסואה בשיר 'אל לו לאדם': "אַל לוֹ לָאָדָם לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי עָצְמוֹ. זֶה הַדָּבָר הַנּוֹרָא מִכָּל. הַטֶּבַע הֶעֱנִיק לָאָדָם אֶת הַמַּתָּת הַמְּאַפְשֶׁרֶת לוֹ שֶׁלֹּא לִרְאוֹתָן, שֶׁהֲרֵי אֵין הוּא יָכֹל לְקַבֵּעַ בָּהֶן אֶת עֵינָיו". העינים, והמבט, הם מה שמאפשר את התהליך האמפתי, וכשפסואה מסרב לראות במראה את דמותו שלו, הוא מסרב להתבונן בעצמו באמפתיה, להתייחס אל עצם קיומו. 

האישיות היא מושג מופרך למדי, כמו המושג 'אני' או 'עצמי', שיוצר נרטיב המאפשר לנו ליחס לעצמנו מאפייני ואיכויות שונים, וגם רצף היסטורי. אבל כל אדם חושב יודע, שבין ילדותו לבין זקנתו התחלפו כל תאי גופו, התנהגותו השתנתה, יחסיו עם אחרים השתנו והמיומנויות שלו השתנו והתפתחו. כלומר, במקום הרצף הנרטיבי השיקרי המאפשר לנו להציג את עצמנו בפני אחרים (וגם בפני 'עצמנו'), ניתן לומר שהשתתפנו במשחקי-תפקידים רבים במהלך חיינו, ורכשנו רפרטואר של דמויות וסוגי אישיות שמאפשרים לנו לבטא את עצמנו. 

פסואה יצר תהליך הפוך. במקום לשחק במשחקי-תפקידים באופן טבעי ומתפתח במהלך חייו הוא הרחיק את עצמו מסיפור חייו, ויצר מראש רפרטואר של דמויות שונות ומיוחדות, שלכל אחת מהן אישיות משלה. במקום להתפתח באופן טבעי, בין משחק-תפקידים אחד למשנהו (ילד, מתבגר, סטודנט, עובד, בן-זוג, יוצר וכו'), הוא הקיף את עצמו בדמויות בדיוניות, שכמו מסיכות אפשרו לו להתחזות לפעול בשמן במציאות שממנה חשש. פסואה נותר כל חייו פעוט המוקף בחברים דמיוניים. 

בשנה האחרונה לחייו פנה אליו המשורר והמבקר אדולפו קאסיס מונטִיירו, וניסה להבין את פשר ההטרונימים הרבים. פסואה ענה לו במכתב ששלח לו ב-13.1.1935. תחילה ניסה למצוא הסבר 'נפשי': "אתחיל בהיבט הפסיכיאטרי. מקור ההטרונימיות שלי בתָו עמוק של היסטריה הקיים בתוכי... כך או כך, המקור האורקאני של ההטרונימים שלי הוא נטייתי הקבועה לדה-פרסונתיזאציה (התנשלות מן האישיות) ולסימולאציה (התחזות)." 

בהמשך המכתב מציע פסואה הסבר סביר יותר: "מאז ילדותי התקיימה בי הנטיה ליצור סביבי עולם בדוי ולהקיף את עצמי בידידים ובמכרים שלא היו קיימים בעליל... מאז שאני מודע לעצמי כמי שאני קורא לו 'אני', אני יכול לזכור בדיק רב, בתנועותיהן, באופיין בתולדותיהן, דמוית לא-ממשית שונות שלדידי היו גלויות כל-כך, שלי עד כדי כך, כמו הדברים שאנו מכנים, אולי שלא בצדק, חיי הממש." 

וכך הוא מסיים את המכתב: "או-אז יצרתי חוג חברתי לא-קיים. עיצבתי את כולו בתוך דגמים של ממשות. דירגתי את ההשפעות, קשרתי קשרי-ידידות, פתחתי, בתוך תוכי, ויכוחים על אודות טעם וקבעתי הבדלים של קריטריונים, ובתוך כל זה נדמה לי שאני, הבורא של הכל, הייתי הפחות נוגע בדבר." 

זו דוגמה נפלאה ליכולתו של פסואה לפתח את תופעת 'החבר הדמיוני', השכיחה אצל פעוטות, וליצור לעצמו מערכת קשרים דמיונית המבטלת את קיומו של 'העצמי' שלו, או את קיומה של 'האישיות' שלו. כל יוצר, סופר או משורר, בורא עולם של דמויות המאפשרות לקורא לחדור אל אישיותו שלו. אין דבר אינטימי יותר מאשר היצירה הספרותית. 

פסואה בנה מערכת של הטרונימים כדי למנוע מן הקוראים שלו לחדור מבעד ליצירתו אל אישיותו שלו, ובכך הפך את עצמו לאישיות כמעט ריקה מתוכן, שחיה כפרזיט בגופן של הדמויות שהוא עצמו ברא. למעשה, זו תמונת ראי של אישיות פסיכופתית. הפסיכופת הוא אישיות פרזיטית ריקה מתוכן, המשתלטת על משאביהם של אחרים ומשנה תפקידים לפי צרכיה. פסואה, מתוך חרדה שאחרים יפלשו אל תוך אישיותו, בנה מערכת שלמה של משוררים בדויים החוסמת את יכולתם של הקוראים להציץ אל תוך אישיותו. 

כפי שהפסיכופת מנצל אחרים, שולט בהם וחי על חשבונם, פסואה מנצל ומשתלט על הדמויות הדמיוניות שהוא עצמו יצר, מבלי לפגוע באיש. המערכת הזו, שנועדה להגן עליו מפני העולם החיצון, המאיים, העניקה לעולם משורר נפלא שהכפיל את עצמו ואת יצירתו שוב ושוב. בשעה שהפסיכופת חסר האמפתיה והערכים המוסריים, מייצג את הרועה המוחלט, יצר פסואה, מתוך חרדה מן הרוע האנושי, תמונת מראה של האישיות הפסיכופתית, תמונה של אישיות ריקה המבקשת ליצור את הטוב המוחלט.

ואכן, פסואה יצר עשרות משוררים נפלאים שיצירותיהם יעסיקו אותנו עוד שנים רבות, ולשם כך הקריב את אישיותו שלו, עליה איננו יודעים דבר, משום שהוא אטם אותה לעולם החיצוני. 

במחקר שלי על האישיות הפסיכופתית אני מגלה שוב ושוב תובנות חדשות על טבע האדם, ועל התהליכים המאיימים על העולם בימים אלו. כדי לשוב ולנשום אני מרפה לרגע מטבע האדם, וחוזר להיות האדם בטבע.