English עברית
כניסה

996. תרצה אתר: לו היו שתי ידי

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לארבעת-אלפים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
מאת דרור גרין
 
גיליון 996, שנה עשרים, יולי 2026

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2026` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


תרצה אתר (1941-1977), בתו של נתן אלתרמן, קיצרה את שם משפחתה ל'אתר' כדי להשתמש בו כשם עט, ולהפריד בינה לבין אביה, המשורר הידוע. היא היתה משוררת, סופרת, מחזאית, מתרגמת, שחקנית, זמרת, וכתבה שירים נהדרים וספרי-ילדים נהדרים (מי לא מכיר את 'האריה שאהב תות'?). היא היתה שברירית ורגישה. יורם קניוק סיפר פעם איך הוזעק לביתה של תרצה אתר, שניסתה להתאבד בגז. המשוררת סירבה לפתוח את הדלת לאביה, נתן אלתרמן, אך לבסוף הסכימה להכניס לביתה את יורם קניוק ואשתו, ונלקחה לבית-החולים. לאחר מכן ישב קניוק בחדר העבודה של אלתרמן, שכתב בנוכחותו את 'שיר משמר' והקריא לו אותו. אחר-כך הם השתכרו יחד. כשהיתה בת שלושים-ושש נפלה מחלון דירתה בקומה השביעית ומתה. 

את השיר 'לו היו שתי ידי' קראתי בספר 'עיר הירח' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1961). 

תרצה אתר גרה בתל-אביב, לא רחוק מן הים, ובשיריה היא מזכירה את נוף העיר תל-אביב שראתה מן החלון בקומה השביעית, ואת הים שעל חופיו בנויה העיר. 

השיר מורכב משני בתים בני שש שורות, והוא כתוב במשקל חופשי שמשובצת בו חריזה המאזנת את הצורה הפרועה ומחזירה לה את תחושת הביטחון. בבית הראשון שלושה משפטים שכל אחד מהם נחלק לשתי שורות, והן מסתיימות בחרוז (יוֹתֵר, מַהֵר, יוֹתֵר),  ובבית השני שני משפטים שכל אחד מהם נחלק לשלוש שורות, גם הם מסתיימים באותו חרוז (אַחֵר, אַחֵר). 

שני הבתים מתארים תנועות מנוגדות. בבית הראשון מבקשת המשוררת, שרגליה ניצבות על החוף, להאריך את גופה ואת מבטה רחוק ככל היותר אל האופק, ובבית השני היא מדמיינת את הסירות האמורות לשוב אל החוף. 

בבית הראשון מאמצת תרצה אתר את הדימוי של לואיס קרול, המתאר את עליסה האוכלת פטריה בארץ הפלאות, וגופה מתארך ופורץ מתוך הבית. המשוררת מתבוננת אל מקום המפגש שבין שמים ומים, ורוצה שגופה יתארך עד לאופק: "לוּ הָיוּ שְׁתֵּי יָדַי אֲרֻכּוֹת יוֹתֵר, הָיִיתִי עַל הָאֹפֶק מִתְמַתַּחַת לְאִטִּי אוֹ מַהֵר". ההתארכות של תרצה אתר מתוחכמת יותר מזו של עליסה, ומחוץ להתארכות הגופנית, עד לאופק, היא מבקשת להרחיב גם את מבטה: "וְצַוָּארִי שׁוֹטַחַת עַל הַחוֹל לִרְאוֹת סְבִיבִי הַרְבֵּה יוֹתֵר". 

בשיר 'מחשבות לילה' כתבה אתר על הפחד שהיא חשה כשהיא מתבוננת למטה מחלון הקומה השביעית (ממנה קפצה אל מותה מאוחר יותר): "וְעִירִי הַנְּמוּכָה, פְּנֵי חֲרָדָה לָהּ. אֲנִי מַבִּיטָה בָּהּ מִגֹּבַהּ שֶׁל שֶׁבַע קוֹמוֹת (מַמָּשׁ), עִיר קְטַנָּה, חֲשׁוּכָה וְרֵיקָה". גם הים, בלילה, מפחיד אותה: "פִּתְאֹם הַיָּם. הַיָּם שֶׁלְּךָ! אֲנִי נִבְהֶלֶת: מָתַי אַתְחִיל לָדַעַת מַה בְּדִיּוּק מַבְדִּיל בֵּין בּוֹאוֹ שֶׁל פַּחַד־מָוֶת לְבֵין הַיֹּפִי הַשּׁוֹצֵף אֲשֶׁר בַּתְּכֵלֶת". 

בשיר 'לו היו שתי ידי' מבקשת המשוררת להתגבר על הפחד באמצעות מתיחת גופה אל האופק והרחבת היקף הראיה שלה. 

בבית השני היא יוצאת מנקודת המבט החרדה, האנוכית, ומתבוננת באחרים. זו התבוננות אמפתית, חומלת, על הסירות היוצאות בלילה לדיג, והיא מדמיינת את מה שקורה למי שמשיט אותן. היא מתארת מטמורפוזה רגשית כשינוי של "הַלֵּב", שממנו יחזרו החותרים כשהם שונים, זרים: "וְלַסִּירוֹת שֶׁעַל הַיָּם הָיִיתִי מְנַחֶשֶׁת מַה יָּבוֹא וְאִם יִהְיֶה אַחֵר, וְאֵדַע שֶׁהַסִּירוֹת הַיְשָׁנוֹת אֵינָן שָׁבוֹת לַחוֹף אִם הַלֵּב שֶׁבְּתוֹכָן אַחֵר". 

אם בבית הראשון תיארה תרצה אתר חרדה גופנית מפני העולם המאיים, בבית השני היא מביעה חשש מפני ה'אחר', ה'זולת', המאיים להשתנות כל הזמן. זה החשש שמי שאהבנו ויצא למסע ישוב ממנו אחר. 

החרדה הקיומית, חרדת-המוות שהדריכה את תרצה אתר בחייה ואולי הובילה למותה, היא ביטוי טבעי של מה שמניע כל אחד מאיתנו מרגע היוולדנו ועד יום מותנו. מתודת האימון הרגשי והחשיבה הרגשית שפיתחתי מבוססת על ההנחה שכל בן-תמותה מתאמץ כל חייו להתרחק מחרדת-המוות הטבעית, הנורמלית, וגם מחרדות קטנות יותר המעוררות באופן אסוציאטיבי את חרדת-המוות (פרידה, מחלה, תאונה וכל שינוי של הסדר המוכר), ובאותו האופן אנחנו מחפשים כל חיינו תחושה של 'מקום בטוח', אותה אנחנו מוצאים בהרגלים (סדר-יום, תבניות חוזרות, התמכרויות), באמונה ובטקסים (אמונה דתית, חגים לאומיים ופרטיים) ובהסכמים (הסכם נישואין, תוכניות ביטוח, הבטחות פוליטיות).

כמי שחייו רצופי טראומות בחרתי להתרחק מן המקום שמעורר בי חרדת-מוות, ולגור בחיק-הטבע, בכפר בולגרי קטן שיוצר בי תחושה של מקום בטוח. מה יותר נעים ובטוח מן האפשרות להושיט את היד ולקטוף מן העץ דובדבנים טריים? 

לא רחוק מן הכפר, בעיר קיוסטנדיל, חוגגים עכשיו את חג הדובדבנים. 

כמו בכל סוף חודש יוני, קישטה העיריה את הפארק הסובב אותה והציבה בו דוכנים שבהם מציגים תושבי הכפרים את פרי גנם, 

והציבה במה בכיכר העיר, 

שבה רוקדים ומנגנים ושרים. 

בכל דוכן לובשים בגדים מסורתיים, 

מעצבים את הדובדבנים בצורות שונות,  

מחייכים אל כל עובר ושב, 

כשברקע המוסיקה שעל הבמה. 

הילדים מצטלמים, 

ליד סוגי הדובדבנים השונים, 

המסודרים בעיצובים מרהיבים, 

ויש מי שמיג גם מאפים, 

ועוגות עם דובדבנים, 

וכולם מעצבים מן הדובדבנים דמויות, 

וצורות, 

כדי לזכות בתחרות העיצוב. 

העולם מתחמם, 

ולמרות זאת באים אורחים רבים, 

לצפות בכל סוגי הדובדבנים,  

בעיובים השונים, 

ובשלטים העשויים דובדבנים. 

ובדוכן גדול אפשר לצפות בסוגים השונים, 

שכל אחד מהם יחיד ומיוחד. 

שבת שלום,

דרור 


לפני שנה וחצי, כשילדי בגרו ועזבו את הבית, לאחר שגידלתי אותם עשרים-וחמש שנים בחינוך ביתי, הכאב היה גדול. לא הייתי רגיל לבדידות של הכפר, ולכן עברתי לסופיה, כדי לפגוש אנשים, לנגן ולכתוב, ללמוד ניצוח וגם אלתור ג'אז בסקסופון. עכשיו, לאט לאט אני חוזר אל הכפר. את 'אלבום ילדות' אני כותב לילדי, כדי לשמר את הזיכרון ההולך ונחלש, שלי ושלהם: 

את הספר המתהווה כאן אפשר לקרוא ולראות בדף הפייסבוק 'אלבום ילדות': 

https://www.facebook.com/profile.php?id=61571537391242 

ספטמבר 2007 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

מוריה ויונתן. 

יצאנו לחופשה, ואתם נהנים להשתכשך באמבטיית קצף, כפי שהרביתם לעשות בבית בעבר. חלפו תשע-עשרה שנים ועכשיו אתם רחוקים זה מזה. 

נובמבר 2007 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

מוריה. 

כל-כך מהר חלפו להן שבע שנים, ואנחנו חוגגים לך את יום ההולדת בביתנו המחודש בגליל, בין צפת לראש-פינה. 

שינית את חיי, ויחד איתך גם אני התחלתי את חיי מחדש והפכתי לאבא במשרה מלאה כדי לגדל אותך ואת אחיך בחינוך ביתי. 

נבמבר 2007 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

מוריה. 

בכל שנה בחרת עוגה מספר עוגות היומולדת של ג'וזי מנדלסון, אותו עיצבתי והפקתי לפני שנים רבות, כשהייתי ארט-דירקטור של הוצאת 'אדם'. הפעם אפיתי לך לפי בחירתך עוגה פשוטה בצורת הספרה שבע, מצופה בסוכריות צבעוניות.  

נובמבר 2007 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

יונתן. 

בשעה שמוריה חגג את יום-ההולדת השביעי שלו אתה היית כמעט בן שלוש (כלומר, בן שנתיים ושלושה-רבעים), וגם אתה רצית תשומת-לב. לכן הושבנו אותך בכיסא המקושט ליום-ההולדת של מוריה, וגם אותך הרמנו גבוה ככל האפשר, כפי שביקשת. 

 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.